נדחתה תביעת בן זוג לשעבר להצהיר עליו כבעלים הבלעדי של דירת המגורים שנרשמה כמשותפת. הדירה נרכשה בתקופת החיים המשותפים של בני הזוג, ועת נרשמו הזכויות כמשותפות, אין מקום לחקור מה מקור הכספים וכמה השקיע כל צד לצורך מימון הרכישה, ולא תשמע כל טענה בדבר זכויות ביתר נוכח השקעה גבוהה יותר
עסקינן בתביעה למתן פס"ד הצהרתי בה מתבקש ביהמ"ש להצהיר כי חלקו של התובע בדירת המגורים הינו 100% וכי לאישה לא מגיע כל זכויות בדירה, חרף רישומה כבעלים בלשכת רישום המקרקעין. התובעת והנתבע הינם בני זוג לשעבר, שהתגרשו בלא שנולדו להם ילדים משותפים. הצדדים רכשו את הדירה, ולצורך מימון הדירה, נטלו משכנתא משותפת מבנק מזרחי טפחות, שאף היה בעל דין פורמאלי בתיק ונמחק, ושניהם נרשמו כבעלים במשותף על הדירה. התובע טוען, כי על אף הרישום, הוא זכאי להיות הבעלים של הדירה באופן בלעדי, מאידך טוענת האישה, כי יש לה זכויות בחלקים שווים בדירה. הצדדים גם חלוקים בעניין האופן בו שולמו התשלומים עבור רכישת הדירה לרבות על ידי מי שולמו.
התובע טוען כי הדירה נרכשה מכספו הפרטי בעקבות מכירת הדירה שהייתה לו לפני הנישואין ומחוב משכנתא שהוא בגפו מחזיר.
מאידך טוענת האישה, כי מגיע לה זכויות בדירה בהיותה רשומה כבעלים במשותף, קבלת משכנתא וכן בשל תשלומים שהיא שילמה עבור רכישת הדירה ועבור שיפוץ הדירה.
כב' השופט מ' שדאפנה פסק כי יש לדחות את התביעה. הצדדים נישאו בשנת 2016 ועל כן חל בעניינם הסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובע שיתוף אובליגטורי דחוי לעת פקיעת הנישואין מחמת גירושין או פטירה של אחד מבני הזוג. מקום שבני הזוג לא ערכו הסכם ממון ביניהם, יחול עליהם הסדר איזון המשאבים כמפורט בפרק השני לחוק. הוראת סעיף 5(1)(א) לחוק יחסי ממון, קובעת כי נכסים שהיו לבן זוג ערב נישואיו, לא יאוזנו בין הצדדים ויוחרגו ממסת הנכסים ברי האיזון. לעניין בעלות משותפת בנכסים נקבע כי "כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה." (ע"א 66/88 בענין דקר). נטל ההוכחה לסטייה מהחזקה של חלוקה שוויונית מוטל על המבקש לעשות זאת.
זאת ועוד, נקבע כי סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, קובע כי רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים מהווה ראיה חותכת לזהות הבעלים של המקרקעין. בשל חשיבות המרשם, גם הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה, כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות האמתי במקרקעין, הוא נטל כבד מאוד, והוא מוטל על כתפי הצד המבקש לסתור את הרישום. התובע לא עמד בנטל כבד זה. התובע אינו חולק על תוכנו של המרשם, עם זאת, מעלה טענות עמומות ולא ברורות לפיהן הזכויות נרשמו גם על שם הנתבעת באופן פורמאלי בלבד לצורך נטילת משכנתא ועל כן, טוען, כי אין ברישום הדירה בכדי להעיד על בעלותה בה. את טענותיו אלה יש לדחות. יש לדחות אף את טענת התובע כי העובדה שחתם לבדו על זיכרון הדברים, מהווה ראייה לכך כי לא הייתה כל כוונה לשתף את הנתבעת בזכויות בדירה. זיכרון הדברים נועד לצורך גיבוש ההסכמות מקדמיות באשר למכירת הדירה. הסכם המכר שנחתם בין הצדדים לבין המוכר הוא ההסכם המחייב ובפועל הוא ביטל את זיכרון הדברים עליו חתם התובע בלבד. על פי הסכם המכר פנו הצדדים לבנק מזרחי טפחות לצורך נטילת המשכנתא, בהתאם להסכם זה נרשמה תחילה הערת אזהרה לטובת השניים ולאחר מכן נרשמו שניהם כבעלים על הדירה. הסכם המכר הוא זה שמשקף נאמנה את אומד דעתם של הצדדים. העובדה שבהסכם לא נרשם חלקו של כל אחד אינה מעידה כי לצד אחד חלק יותר גדול מהצד האחר. שאומד דעת הצדדים והתנהלותם, מלמדים על רצונם וכוונתם בשיתוף מוחלט, ואין מקום לסטות מרצונם.
יתרה מזו, נקבע כי סעיף 28 לחוק המקרקעין קובע כי: "חלקיהם של כל אחד מהשותפים במקרקעין חזקה שהם שווים". לא עלה בידי התובע לסתור חזקה זו. הכלל הוא, כי בנסיבות בהן שני צדדים רוכשים נכס והנכס נרשם על שם שניהם, ללא ציון חלקו של כל אחד, חזקה כי נכס זה הינו בבעלות שווה בין שניהם. הפסיקה קבעה כי גם אם החזרי המשכנתא, משולמים ע"י בן זוג אחד אין משמעותה שלילת זכויות הצד השני. בנוסף בחקירתו של התובע, הוא העיד כי האישה אכן העבירה לו כספים לפי בקשתו. על פי ההלכה הפסוקה, משנרכש נכס במשותף, אין כלל מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיע כל אחד מן הצדדים בנכס. בנסיבות הללו, ככלל לא תישמע טענת אחד הצדדים כי השקיע יותר מחברו ברכישה וכי בשל כך עומדות לזכותו זכויות בעלות ביותר מאשר מחצית הנכס. בעובדה כי מי מהצדדים שילם יותר מהצד האחר אין בכך בכדי לפגוע בזכויות הצד השני. השקעת כספים עודפים על ידי מי מבני הזוג לצורך רכישת דירה, שנרשמה על שם שני בני הזוג, נשלטת על ידי דיני המתנה. במצב בו בני זוג השקיעו בדירה ביחס שונה, אך רישום הבעלות בדירה לא משקף יחס שונה זה, אלא רישומה של הדירה נעשה על שם שניהם, מדובר במתנה שהושלמה עם נתינת הכספים ורישום הדירה. אין בידי התובע לדרוש את כל הזכויות בדירה, אך ורק בשל העובדה כי הוא השקיע ושילם יותר ממה ששילמה האישה. מקום בו הצדדים הסכימו על חלוקת זכויות בניהם ואף הסדירו זאת ברישום, ניתן לראות בהם כמי שהסכימו ששוויו לא יאוזן, התובע לא הצליח לעמוד בנטל המוגבר והכבד המוטל עליו ולהוכיח כי כוונת הצדדים ואומד דעתם לא הייתה ששניהם יהיו הבעלים במשותף של הדירה, ולא הוכח על ידו כי כוונת הצדדים הייתה אחרת ממה שנקבע בהסכם. אומד דעתם של הצדדים הייתה כי שניהם, התובע והנתבעת, ירשמו כבעלים במשותף על הדירה. נוכח האמור, נקבע כי הדירה נרכשה בתקופת החיים המשותפים של בני הזוג, ועת נרשמו הזכויות כמשותפות, אין מקום לחקור מה מקור הכספים וכמה השקיע כל צד לצורך מימון הרכישה, ולא תשמע כל טענה בדבר זכויות ביתר נוכח השקעה גבוהה יותר של מי מבעלי הדין.
לסיכום, התביעה נדחית.
התובע יוצג ע"י: עו"ד אמיר נאטור; הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד עלא עלאאלדין
