המחוזי אישר תובענה ייצוגית נגד קרנות פנסיה תוך שקבע כי התרשלו והפרו את חובות האמון שלהן כלפי גמלאיהן. הקרנות הפרו את חובתן לפנות לגמלאים, ולהבהיר להם את זכאותם לפטור ממס. לגמלאים אשר לא זוכו בגין הפטור, נגרם נזק הנובע מתשלום מס עודף בגין הכנסה אשר הייתה פטורה לו היה מיושם הפטור
עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, כנגד ארבע קרנות המנהלות קרן פנסיה מקיפה לעמיתים ותיקים, שהיא "קופת גמל לקצבה" כמשמעותה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), ובחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל). נטען כי הקרנות, נהגו ברשלנות והפרו את חובות האמון והזהירות שלהן כלפי חברי הקבוצה בכל הנוגע ליישום הוראות תיקון 190 לפקודת מס הכנסה, אשר חוקק בשנת 2012 ובכך גרמו נזקים רחבי היקף לחברי הקבוצה. זאת הואיל ולטענת המבקשים, הגם שבמסגרת תיקון זה הורחבו הטבות המס הניתנות מכוח סעיף 9א' לפקודת מס הכנסה והוגדל שיעור הפטור על מענקים ותשלומי קצבאות באופן הדרגתי, הרי שבמשך 9 השנים ממועד התיקון ועד לשנת 2020, בה פורסמו על ידי רשות המיסים הנחיות חדשות, לא יזמו הקרנות את זיכויים של חברי הקבוצה בגין הפטור הנוסף, במסגרת תשלומי הקצבאות החודשיות המשולמים להם על ידן, או לחילופין במסגרת זיכוי כללי בסוף שנת המס בתלוש הפנסיה של אותה השנה וכן, לא טרחו לפנות לחברי הקבוצה על מנת ליידע אותם בדבר הפטור הנוסף. המבקשים הם גמלאים המקבלים קצבה מהקרנות ועל פניו נכללים בקבוצה כהגדרתה בבקשת האישור, הואיל וזו כוללת יחידים שיצאו לפנסיה, המקבלים קיצבה יחידה מהקרנות ואשר לא ביקשו להוון את קצבתם.
המבקשים טוענים כי כפועל יוצא מרשלנותן החמורה של הקרנות, מחדליהן והפרת החובות המוטלות עליהן - החל משנת 2012 ובמשך תקופה של 8 שנים, פגעו הקרנות בציבור הגימלאים, לא זיכו אותם בפטור הנוסף ומנעו מהם תוספת של עשרות או מאות ש"ח מידי חודש לקצבתם והעבירו לרשות המיסים את כספי הפטור הנוסף שהיו שייכים לחברי הקבוצה בהיקפים אדירים אשר הגיעו לסכום המוערך בכ- 100,000,000 ₪.
הקרנות טענו כי הרשלנות הינה של המבקשים עורך דינם ורואה החשבון - אשר התחוור כי היה זה אשר הגיש דוחות שנתיים בעבור כל המבקשים. אלו היו מודעים לזכות לקבלת הפטור הנוסף ואולם, בשל מעשיהם ומחדליהם לא התבקש הפטור.
לעמדת רשות המסים, דין הבקשה דחייה על הסף, לאור מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה כפועל יוצא מהסדר הפשרה אשר לו ניתן תוקף של פסק דין בעניין שביט (ת"צ (מינהליים מרכז) 37086-03-18).
כב' השופטת ל' ביבי פסקה כי יש לקבל את הבקשה. טענתם המרכזית של המבקשים היא כי הקרנות התרשלו כלפי גמלאיהן, ואף הפרו את חובת האמון והנאמנות המוטלות עליהן בהתאם להוראות הדין. חובת זהירות מוטלת על הקרנות ונובעת הן מהוראות תקנה 9 לתקנות הניכוי, הקובעת כי מעביד לא ינכה מס מהחלק הפטור, והן מכוח הוראות חוק הפיקוח, הקובעת כי "חברה מנהלת תשמש נאמן על נכסי קופות הגמל שבניהולה, לטובת העמיתים.". בת"צ (מחוזי ת"א) 77438-12-20 בעניין גילת, נקבע כי כי מכוח חובת האמון הקבועה בסעיף 3 לחוק הפיקוח, חלה על חברת הראל חובת איתור של בעלי הזכויות בחשבונות רדומים וכי עליה להתאים את האמצעים הנדרשים לשם כך לנסיבות הקונקרטיות של בעלי החשבונות. בעניין דנן הוכחה במידה הנדרשת רשלנותן של הקרנות, והוכח כי בשאלה זו קיימת אפשרות סבירה כי טענות המבקשים תוכרענה לטובת הקבוצה. עם זאת, נקבע כי בהתנהלותן לא הפרו הקרנות את הוראות רשות המיסים, זאת הואיל והרשות לא הנחתה לזכות את הפטור באופן אוטומטי על כל הגמלאים הוותיקים, אלא רק אפשרה לעשות כן בכפוף למילוי הצהרות על ידי אותם גמלאים ותיקים - הצהרות המלמדות כי אין להם קצבאות נוספות וכי לא היוונו את קצבתם. כלומר, בכל מקרה האפשרות לזיכוי על ידי הקרנות, בלא צורך בפנייה לפקיד השומה, הותנתה בתנאי ולפיו הגמלאי יחתום על ההצהרה כאמור ובהתאמה - לא חלה חובה על הקרנות לזכות בפטור הנוסף את מי שלא חתם על הצהרה כאמור. לטענת הקרנות, הגם קביעות אלו של רשות המיסים, הן זיכו באופן אוטומטי את מי שיש לו פטור בסיסי שנוצל כולו או חלקו. לגבי גמלאים אלו, לא חייבו הקרנות את הגמלאים בחתימה על הצהרה נפרדת כפי שנקבע על ידי רשות המיסים. בכך יתכן כי הקרנות הפרו את ההוראה ואולם, ברי כי המבקשים אינם יכולים להלין על כך. ביהמ"ש קיבל את עמדת הקרנות כי הן קיבלו את אישור רשות המיסים להפעיל את הפטור באופן אוטומטי גם לטובת גמלאי שלא חתם על הצהרה, הואיל והפרטים הנדרשים לכך קיימים ממילא בידי הקרנות. מן האמור עולה כי הקרנות לא הפרו את הנחיות רשות המיסים, לא באופן הפוגע בגמלאים. יתר על כן, נקבע כי הקרנות פעלו אל מול רשות המיסים באופן המניח את הדעת ובכלל כך, פנו ושבו ופנו אל רשות המיסים על מנת לאפשר הקלות ביישום הפטור הנוסף על ידן. הן פעלו באופן המקיים את החובות המוטלות עליהן ופנו – ככל שהיה ניתן ולמצער באופן סביר – לרשות המיסים על מנת לנסות לשנות את הנחיותיה לטובת הגמלאים.
עם זאת, נקבע כי הקרנות הפרו את חובות הזהירות האמון החלות עליהן בכל הנוגע לפנייה לגמלאים, על מנת ליידע אותם על בדבר זכאותם לפטור הנוסף, על דבר החובה בחתימה על הצהרות כפי שפורטו בהנחית רשות המיסים מ- 11/13 בכל הנוגע לגמלאים ותיקים, ועל דבר החובה לפנות לפקיד השומה על מנת לקבל אישור לזיכוי הפטור הנוסף בכל הנוגע לגמלאים חדשים. הוכח כי התנהלותן של הקרנות יש בה כדי להפר את חובת הזהירות והאמון המוטלות עליהן ומשכך כי הן התרשלו כלפי עמיתיהן למצער עד לשנת 2020. באשר לנזק, נקבע כי הוכח קיומו של נזק לחברי הקבוצה. הקרנות לא זיכו את הפטור לכלל הגמלאים, אלא רק לחלקם ומשכך, על פניו לגמלאים אשר לא זוכו בגין הפטור, נגרם נזק הנובע מתשלום מס עודף בגין הכנסה אשר הייתה פטורה לו היה מיושם הפטור. בנוגע לקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק, טוענות הקרנות כי גם ככל שהן התרשלו עת לא זיכו את הפטור, הרי שהמבקשים – או לחלופין אנשי המקצוע מטעמם, ידעו או היה עליהם לדעת על דבר הפטור הנוסף ומשכך, אין קשר סיבתי בין רשלנותן של הקרנות לבין הנזק. עוד טוענות הקרנות כי המבקשים יכלו לאיין לחלוטין את נזקם על ידי הגשת בקשה להחזר מס, זאת בין היתר לאור האפשרות שניתנה להם במסגרת פסק הדין בעניין שביט, אפשרות אשר הובאה לידיעת כל חברי הקבוצה כחלק מהסכם הפשרה בעניין שביט. נקבע כי בהינתן שמדובר בטענות הנסבות על אשם תורם, או חלוקת אחריות בין מעוולים – הרי שאין בהן כדי לשלול את עצם האחריות. קיומו של אשם תורם אינו רלוונטיים לשאלת האחריות אלא לשאלת שיעור הנזק שיושת על הקרנות בסופו של יום.
יתרה מזו, נקבע כי פסק הדין בעניין שביט אינו מקים השתק מפאת מעשה בית דין, שכן לא מדובר באותם צדדים להליך והתביעה דנא היא כנגד הקרנות שלא היו צד להליך בעניין שביט. בנוסף, העילות שונות, שכן כאן נדונה שאלת רשלנותן של הקרנות כלפי הגמלאים ביישום הנחיות רשות המיסים, כמו גם ביישום הוראות תיקון 190 לפקודת מס הכנסה, זאת לאור חובות האמון והזהירות החלות עליהן מתוקף יחסיהן המיוחדים עם הגמלאים. ביהמ"ש דחה את טענת הרשות כי יש לדחות את התביעה על הסף, הואיל ותנאי להגשת תביעה להשבת מס הוא הגשת בקשה להחזר מס לפי סעיף 160 לפקודת מס הכנסה. התביעה דנא אינה תביעה להשבת מס שנגבה ביתר, אלא היא תביעה לשיפוי בגין נזקים אשר נגרמו למבקשים כפועל יוצא מהתנהלות הקרנות. אין לקבל גם את הטענה כי יש לדחות חלק מהתביעה על הסף מפאת התיישנות. טענת ההתיישנות נסבה רק על חלק מהשנים נשוא בקשת האישור – השנים 2012-2013 - אשר במועד הגשת בקשת האישור, חלפו למעלה משבע שנים ממועד הניכויים בגינן. אין בטענות, כדי להוביל לדחיית בקשת האישור, אף באשר לשנים 2012-2013, משהמבקשים טוענים כי הזכות קיימת בהינתן תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה...". עצם השונות בין חברי הקבוצה אין בה כדי להוביל לדחיית הבקשה, וניתן לעשות שימוש במנגנון הקבוע בסעיף 10 לחוק התובענות הייצוגיות על ידי חלוקת הקבוצה לקבוצות משנה. נוכח האמור, נקבע כי הוכח לכאורה כי למצער עוולו הקרנות ורשות המיסים במשותף. זאת משהרשות אסרה על הפטור וכן פעלה באופן שלא הבהיר נכונה שניתן לזכות בפטור הנוסף בכפוף להצהרה פשוטה ואילו הקרנות לא הבהירו לגימלאיהן את זכויותיהם כדבעי. עוולה משותפת זו היא שהובילה לנזק. יש אפשרות סבירה לכך שיקבע כי רשות המיסים נושאת לכאורה באחריות נזיקית כמעוולת במשותף. הבקשה מאושרת כתביעה ייצוגית כנגד הקרנות בעילות של רשלנות והפרת חובות האמון שלהן כלפי גמלאיהן.
לסיכום, הבקשה מתקבלת.
המבקשים יוצגו ע"י: עו"ד עדי ליבוביץ; עו"ד ירון שריזלי; המשיבות יוצגו ע"י: עו"ד אלישע שור; עו"ד שרי אמרוסי; עו"ד ישי ובר ימין; הצד השלישי מדינת ישראל-רשות המסים יוצגה ע"י: עו"ד יפעת גול
