המחוזי קובע כי כשם שבגידה של בן זוג נשוי אינה, כשלעצמה, מבטלת תוצאות חיי זוגיות ואינה משליכה אחורנית עליהם, כך גם "בגידה" אצל ידועים בציבור. יש צורך להתחקות אחר כוונת הצדדים בפועל, ואין ליתן משקל עודף לאירועי בגידה אצל ידועים בציבור. בני הזוג המשיכו לחיות את חייהם ביחד ולא שינו דבר על אף "הבגידות"
עסקינן בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר במסגרתו נמנע בית משפט קמא מלהכריע בתביעתה של המערערת להצהיר עליה ועל המנוח כבני זוג ידועים בציבור, וקיבל חלקית את עתירותיה למתן סעד הצהרתי בדבר שיתוף ביחס לנכסים שונים – חשבון בנק משותף. לצד זאת נדחתה עתירתה לשיתוף בדירת מגורים. המערערת טענה כי הדירה, הגם שרשומה על שם המנוח בלבד, משותפת לה ולמנוח בהתאם להלכת השיתוף ומכח חיי הזוגיות כידועים בציבור. המנוח הותיר אחריו צוואה וציווה את עזבונו לבנו – המשיב, בלבד. המערערת התגוררה עם המנוח החל משנת 1997 תחילה התגוררו בדירה שכורה ובהמשך בדירת המחלוקת שנרכשה בשנת 2014. בנוסף לתביעת המערערת, לפירוק שיתוף בנכסים, הגיש הבן תביעה נגד המערערת וטען ככל שהיא זכאית למחצית מרכוש המנוח, יש לקבוע כי המנוח זכאי למחצית הרכוש שבבעלותה. כמו כן, הגיש תביעה נוספת לתשלום כספים שחלקם נמשכו מחשבון המנוח. בנוסף, עתר למתן צו עשה להשבת מסמכים ושטרות שהיו שייכים למנוח ונמצאים בידי המערערת. בית המשפט לענייני משפחה, קבע כי למנוח היו קשרים עם נשים אחרות, הוא לא היה נאמן לתובעת וקשה לקבוע שראה בה בת זוג.
לטענת המערערת, היא והמנוח קיימו חיי זוגיות כבני זוג ידועים בציבור החל משנת 1997. הדירה מושא המחלוקת משותפת לצדדים מכוח הלכת השיתוף, והיא זכאית למחצית הזכויות בדירה.
הבן לעומתה טען, כי המנוח והמערערת לא היו בגדר "ידועים בציבור", המנוח ניהל מערכות יחסים עם מספר נשים אחרות, והדבר המשותף היחיד בין השניים הוא מגוריהם תחת קורת גג אחת. דירת המחלוקת נרכשה רק על ידי המנוח ולא הייתה כל כוונת שיתוף ספציפית בנוגע אליה.
כב' השופט ס' ג'יוסי פסק כי יש לקבל חלקית את הערעור, ולקבוע כי המערערת והמנוח היו ידועים בציבור, אולם יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לדירת המחלוקת. ביחס לקביעתו המרכזית בדבר העדר שיתוף בדירה, ביהמ"ש קמא לא הכריע בשאלת קיומו או העדרו של קשר זוגי של ידועים בציבור. בחינת קיומו של שיתוף רכושי בין בני זוג ידועים בציבור תתבצע לפי המודל הדו-שלבי: בתחילה יש לבדוק את מעמדם המשפטי של בני הזוג, ובשלב השני תבחן כוונת השיתוף בנכסיהם. בית המשפט קמא ניגש להכריע בשלב השני בטרם ענה בחיוב על השלב הראשון, ונתן משקל יתר לקשרי המנוח עם נשים אחרות. בפסיקת בית המשפט העליון ניכרת מגמה להשוות בין מעמדם של ידועים בציבור לבין מעמדם של זוגות נשואים, בהקשר של זכויות וחובות כלכליות- רכושיות הנובעות מהקשר הזוגי. כשם שבגידה של בן זוג נשוי אינה, כשלעצמה, מבטלת באחת תוצאות חיי זוגיות ובוודאי אינה משליכה אחורנית עליהם, כך גם "בגידה" אצל ידועים בציבור. לא רק זאת, אלא עצם הקביעה כי מדובר ב -"בגידה", מקפלת בתוכה קביעה כי הצדדים ניהלו חיי זוגיות .בית משפט קמא ייחס משקל מכריע ל-"בגידה " של אחד מבני הזוג, כמי שמלמדת לבדה כי הצדדים לא ניהלו חיי זוגיות של ידועים בציבור. אין כל הצדקה להחלת דין אחד במקרה של זוג נשוי שהתגרש, ודין אחר במקרה של זוג ידוע בציבור. הבדל המרכזי בין ידועים בציבור ובין זוגות נשואים הוא אותן דרישות ראייתיות להוכחת מעמדם של ידועים בציבור. הבדל זה אינו מצדיק את המשקל אשר בית משפט קמא ייחס להתנהגותו של המנוח.
בהמשך לאמור, נקבע כי המערערת והמנוח היו בני זוג ידועים בציבור עד לפטירתו. השניים המשיכו לחיות את חייהם ביחד ולא שינו דבר על אף "הבגידות" שידעה מערכת היחסים. התנאי הראשון שעניינו קיום "חיי משפחה ", מתקיים באופן חד וברור. ההבדל המהותי בין שני המוסדות, מנקודת מבטו של בית המשפט קמא, הוא בשאלת ההוכחה של השפעת אירועי הבגידה על מערכת היחסים. בעוד שניתן לקבוע מתי זוג נשוי נישא ומתי התגרש, ומה הייתה תוצאתה של הבגידה על היחסים המשפטיים בין הצדדים, אצל הידועים בציבור אין אקט פורמלי אשר מכריז על התוצאות המשפטיות של בגידה. כשם שהיא יכולה לסיים את מערכת היחסים, היא גם עשויה שלא להשפיע כלל וכלל על תפיסת הצדדים או על ההסדרים הנהוגים ביניהם, ויש צורך להתחקות אחר כוונת הצדדים בפועל. אולם בכך אין כדי להצדיק מתן משקל עודף לאירועי בגידה אצל ידועים בציבור. על בית המשפט קמא היה לבחון את השלכות הבגידה, ולא את התקיימותה, אשר אינה מלמדת דבר על התפיסה הסובייקטיבית של הצדדים את מערכת היחסים ביניהם. הדרך ללמוד על תפיסת הצדדים בפועל אינה עוברת בבחינה של אירועים במנותק אחד מן השני, אלא בבחינה של כלל הנסיבות, של חיי משפחה ומשק בית משותף . שגה בית משפט קמא שעה שקבע כי ניתן להסיק מן "הבגידות " של המנוח כי התנאי הראשון של חיי משפחה לא התקיים. הצדדים קיימו מערכת היחסים ארוכת שנים. הם עברו להתגורר יחדיו יותר מ 20- שנים טרם פטירת המנוח, נסעו וערכו טיולים משותפים, ומשפחתה של המערערת ראתה במנוח חלק ממנה. המערערת טיפלה במסירות במנוח במחלתו. כל אלה מבטאים קשר רגשי, עמוק ויציב. עוד נקבע כי השניים ניהלו "משק בית משותף". בית המשפט קמא מצא כי המערערת והמנוח נהגו הפרדה קניינית, ואין מדובר בבני זוג שקשרו את גורלם יחד וכי בשנים האחרונות היחסים נועדו אך לספק צרכים אישיים, ונוחות. אולם, המגורים יחד במשך למעלה משני עשורים, הטיולים והבילויים המשותפים כולל באירועים משפחתיים, הסעודות המשותפות ועוד נעשו במסגרת ניהול משק בית משותף.
על אף האמור, נקבע כי השניים ראו בדירה כנכס של המנוח בלבד. המערערת חתמה על הסכם שכירות עם המנוח אשר בו הם הצהירו כי היא אינה הבעלים של הדירה, ועובדה זו שומטת את הקרקע מתחת לטענותיה באשר לשיתוף בדירה. אכן הם היו בני זוג ידועים בציבור עד לפטירתו של המנוח, והחזקה ביחס לדירה קמה מעצם קיום חיי המשפחה ומשק בית משותף. לאור החיים הארוכים של שיתוף ומגורים משותפים של השניים, קמה חזקה ראשונית כי כוונת הצדדים הייתה לשיתוף בדירה. מדובר בדירה ששימשה למגורי בני הזוג במרוצת השנים, ודירת המגורים מהווה גולת הכותרת של השיתוף, זאת אף ביחס לדירה שנרשמה על שם אחד מהם בלבד. יחד עם זאת, הבן הצליח לסתור את החזקה. סתירה זו מתבססת על פסיקת בית המשפט העליון, אשר קובעת כי בבסיס הלכת השיתוף עומדת הכוונה המשוערת של הצדדים. בני הזוג כרתו בשנת 2015, הסכם שכירות ביחס לדירה. הסכם זה מעיד על אומד דעתם וכוונתם ביחס למעמד הדירה ובהחלט משליך אחורנית על כוונתם במועד רכישתה. בהתאם להסכם, המנוח לא ראה במערערת "שותפה מלאה" ביחס לדירה, ומשכך החליט לכרות עמה את הסכם השכירות בו התחייבה לשלם לו דמי שכירות בגין הדירה. בכך הצהירו למעשה השניים כי למערערת לא היו זכויות בדירה. ההסכם מגלם את רצונם האמיתי של בני הזוג ותפיסתם את מעמדה של הדירה כקניינו הבלעדי של המנוח.
לסיכום, הערעור מתקבל בחלקו.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד א. מנור; המשיב יוצג ע"י: עו"ד ר. מובשוביץ
