העליון מחמיר בענישת פדופיל וקובע כי גם שיקום מוצלח ויוצא דופן אין משמעו, הימנעות ממאסר מאחורי סורג ובריח. נוכח הפגיעה הקשה והפסול המוסרי הכבד הכרוך בפגיעה מינית בקטינים, מתחייב כי שיקולי ענישה כהרתעה, והתחשבות במידת הפגיעה בקורבן, יקבלו משקל משמעותי אל מול שיקולי השיקום, ולא יידחקו לקרן זווית
עסקינן בערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו הטיל על המשיב 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, זאת, בגין הרשעתו במספר רב של עבירות מעשה מגונה בקטין שגילו מתחת לגיל 16 שלא בהסכמה חופשית ושל עבירות מעשה מגונה בקטין שגילו מתחת לגיל 14. המדינה סבורה כי העונש שהוטל על המשיב אינו הולם את חומרת המעשים. המתלונן, השתתף בשיעורים שקיים המשיב. החל משנת 2013, עת שהמתלונן היה כבן 12.5 שנים, ולמשך כשנתיים, עשה המשיב במתלונן מעשים מגונים רבים, בתדירות של בין פעם אחת לשלוש פעמים בשבוע. גזר דינו של המשיב ניתן כשנתיים וחצי לאחר הרשעתו, במהלכן עבר המשיב הליך טיפולי. מהתסקירים בעניינו, עלה כי ככל שחלף הזמן, והעמיק הטיפול, החל המשיב להטמיע את ההליך הטיפולי באורחות חייו, לקבל על עצמו את האחריות למעשיו, לעמוד על הפסול המוסרי החמור הטמון בהם. שירות המבחן המליץ להימנע מכליאתו מאחורי סורג ובריח, וחלף זאת להטיל עליו מאסר בדרך של עבודות שירות. בית המשפט קמא קבע כי לאור הצלחתו של הליך הטיפול, מוצדק לחרוג ממתחם הענישה לקולה, וכי שליחתו לבית הסוהר עלולה לפגוע קשות במוטיבציה שלו.
לעמדת המדינה, שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל יתר לשיקולי שיקום, וקבע את עונשו של המשיב באופן שאינו הולם את חומרת מעשיו. בית המשפט המחוזי סטה באופן קיצוני אשר אינו מביא בשיקוליו את יתר שיקולי הענישה הרלוונטיים, ובעיקר את עקרון ההלימה, את האינטרס הציבורי בהרתעת הרבים והיחיד ואת הנזק הכבד שגרם המשיב למתלונן.
לטענת המשיב, הוא כי עבר תהליך שיקום מוצלח בצורה יוצאת דופן, ונסיבות העניין הינן מיוחדות ויוצאות דופן, אשר גוברות על הצורך לקבוע את עונשו בתוך מתחם העונש ההולם.
כב' השופט י' כשר פסק כי יש לקבל את הערעור. העונש שגזר בית המשפט המחוזי, אף בהתחשב בהליך הטיפולי המשמעותי שעבר המשיב, ועודנו עובר, חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת והראויה. אכן הדין מקנה לשיקולי השיקום חשיבות רבה, ומטרת ההתחשבות בשיקולי שיקום אינה מתמצית ברצון להטיב עם מבצע העבירה, אלא מדובר באינטרס ציבורי ראשון במעלה, ובהשתלבותו של מבצע העבירה בחברה לאחר שחזר לדרך הישר. על מנת לממש אינטרס זה, העניק המחוקק לבית המשפט את הסמכות לחרוג לקולה ממתחם הענישה ההולמת, בנסיבות בהן ניכר כי: "הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם" (סעיף 40ד(א) לחוק העונשין). בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו לסטות ממתחם הענישה ההולם, מטעמי שיקום, מכוח סעיף 40ד(א) לחוק, במשורה, ורק במקרים בהם נמצא, בין היתר, כי ההליך הטיפולי אותו עובר הנאשם מביא לשינוי יסודי בהתנהלותו במישורים השונים של חייו, ובפרט בדרכי החשיבה המעוותות אשר הביאוהו לבצע את העבירות שביצע.
למרות האמור, נקבע כי אף מקום בו נמצא כי מוצדק לסטות ממתחם הענישה ההולמת משיקולי שיקום, אין שיקולי השיקום עומדים לבדם, ויש להמשיך ולהתחשב גם בשיקולים האחרים הצריכים לעניין גזירת עונשו של מורשע, כאשר בראשם עקרון ההלימה והצורך בהרתעת היחיד והרבים. לצד סעיף 40ד(א) לחוק העונשין, קבע המחוקק את סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין, אשר מסייג, במידה מסוימת, את ההסדר הקבוע בסעיף 40ד(א) לחוק. סעיף 40ד(ב) מורה כי במקרים בהם "מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה", אף שלא נשללת כליל האפשרות לסטות ממתחם הענישה ההולמת בשל שיקולי שיקום, סטייה כאמור תעשה רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן. עבירות מין נושאות "חומרה יתרה", בייחוד בנסיבות בהן העבירות בוצעו בקטינים. כאשר מדובר בעבירות מין, ובייחוד עבירות מין בקטינים, יש לנקוט במדיניות מצמצמת ביישום הוראות סעיף 40ד לחוק העונשין. נוכח הפגיעה הקשה של עבירות אלו בנפגעי העבירה, והפסול המוסרי הכבד הכרוך בפגיעה מינית בקטינים, מתחייב כי שיקולי ענישה מסוג עקרון ההלימה, הרתעה והתחשבות במידת הפגיעה בקורבן העבירה, יקבלו משקל משמעותי אל מול שיקולי השיקום, חרף חשיבותם הרבה של שיקולי השיקום, ולא יידחקו לקרן זווית.
ביישום האמור לעיל לעניין דנן, נקבע כי אכן, המשיב עשה כברת דרך, בהליך טיפולי הנמשך למעלה מארבע שנים, בזכותו הצליח לשנות את דרכיו ואת דפוסי חשיבתו. כראיה לכך, הופחתה מסוכנותו פעמיים. בית המשפט קמא עמד על כך שמדובר בהליך שיקום יוצא דופן שהינו פרי מאמץ ארוך וניכר. עם זאת, גם שיקום מוצלח ואף יוצא דופן אין משמעו, כתוצאה מתבקשת מאליה כביכול, הימנעות ממאסר מאחורי סורג ובריח. גם לאחר שבית המשפט מחליט לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו ולסטות ממתחם הענישה ההולמת מטעמי שיקום, אין הדבר "מעלים" את יתר שיקולי הענישה לעניין העונש שייגזר לאחר אותה סטייה ממתחם הענישה. גם בנסיבות בהן קובע בית משפט כי יש מקום לסטות ממתחם הענישה מטעמי שיקום, נותר הצורך לאזן, מול שיקולי השיקום, את יתר שיקולי הענישה. אין ממש בטיעון כי הטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, משמעה, בהכרח, ירידה לטמיון של הליך השיקום. מוצלח ככל שיהא תהליך השיקום, אין זה השיקול היחיד בגזירת עונשו. המשיב ביצע עבירות של מעשה מגונה, ברף גבוה, בנער צעיר, אשר נשא אליו את עיניו כמורו ורבו, על פני תקופה של כשנתיים.
לסיכום, הערעור מתקבל, עונשו של המשיב יועמד על 20 חודשי מאסר בפועל.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד מורן פולמן; המשיב יוצג ע"י: עו"ד יעקב שקלאר
