מנהל עזבון שלח ידו בכספי העזבון של חמותו, תוך גרירת היורשים להליכים משפטיים מיותרים ויקרים. הוא פעל באופן ובמעשים בעלי גוון פלילי כהה, גבה מכספי העיזבון 'חובות' מומצאים כטוב דמיונו, וגמר אומר לרוקן את מלוא יתרת העיזבון לטובתו. הוא עשה בכספים כבשלו, תוך עירוב חשבונות העיזבון עם חשבונותיו האישיים
השאלה במרכזו של ההליך דנן הינה האם מנהל עזבון, במסגרת תפקידו, נטל לעצמו מכספי העיזבון. התובעים הם ארבעה מנכדיה ויורשיה של המנוחה. בחודש יולי 2016, ניתן צו קיום צוואת המנוחה אגב מינויו של הנתבע למנהל עיזבונה, כפי הוראות הצוואה. הנתבע היה נשוי לאחת מבנותיה של המנוחה והוא אף אבי יורש נוסף של המנוחה שאינו צד להליכים. טענת היורשים היא כי הנתבע גזל את כספי ירושת סבתם והוא מסרב להעביר אליהם את חלקם בעיזבון, והם עותרים לחייבו בתשלום הסך של 1,964,395 ₪. בקשה למתן צו עיקול זמני שהוגשה על ידי היורשים כנגד הנתבע התקבלה, והצו לא בוטל. הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית, וזו נדחתה מן הטעם לפיו התביעה, העוסקת בטענות כנגד מנהל עיזבון בקשר לירושה, נתונה לסמכות בית משפט לענייני משפחה. ביהמ"ש קבע כי שכרו של הנתבע כמנהל העיזבון הינו בסך של 255,075 ₪. הנתבע העמיד את הסכום שעליו להשיב ליורשים על סך 802,123 ₪. הפער בין חישוב היורשים לחישובו הינו בסך של 569,930 ₪. חרף האמור, הוא סירב להשיב ליורשים סכום כלשהו תוך שהוא מעלה טענות שנועדו אך לדחות את הקץ.
היורשים טוענים כי הנתבע קיבל לידיו ניהול עיזבון פשוט אשר כלל בית פרטי בצהלה ושני חשבונות בנק, אך האריך שלא לצורך את ניהול העיזבון והפר את חובותיו כמנהל עיזבון באופן שיטתי, ובסוף שנת 2021 הודיע כי לא נותרו כספים בקופת העיזבון. הנתבע החזיק כספי עיזבון במרמה תוך מעילה בתפקידו והפרת האמון שנתנו בו המנוחה והיורשים.
הנתבע טען מנגד כי יש לחייב דווקא את היורשים בפיצוי עונשי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו במהלך שנות הטיפול בעיזבון ובפרט ניקיון ופינוי הנכס בטרם מכירתו.
כב' השופט י' שקד פסק כי הוכח כי הנתבע נטל לידיו את מלוא יתרת כספי העיזבון, שלא כדין ותוך הפרה ברורה ומוחלטת של כל דין רלוונטי. הנתבע, בכובעו כמנהל עיזבון, מעל בתפקידו באופן חמור ומתריס ונהג בכספי העיזבון כבשלו, תוך גרירת היורשים להליכים משפטיים מיותרים ויקרים. הוא פעל באופן ובמעשים בעלי גוון פלילי כהה ותוך ביצוע עוולות משמעותיות. כעשור לאחר פטירת המנוחה, טרם עלה בידי היורשים לקבל את חלקם בעיזבון. כאמור, הנתבע הודה בתצהירו כי הסכום שעליו להחזיר לתובעים הוא 802,123 ₪ עם זאת, בדיון ההוכחות חזר בו. לשיטתו, הוא אינו מחויב לחלק ליורשים את כספי העיזבון כל עוד לא ניתן פסק דין המחייב אותו לעשות כן, דבר העומד בניגוד מוחלט לחובתו כמנהל עיזבון. בנוסף, הוא מודה כי אותו סכום כלל לא ניתן לחלוקה היות והוא נטל את הכסף לידיו והשתמש בו, לטענתו, כשכר טרחה. זאת, שוב בניגוד לחובתו כמנהל עיזבון ובניגוד להחלטה שיפוטית חלוטה שניתנה בעניין גובה שכר טרחתו. הנתבע עבד בשיטת 'קיזוזים', כאשר הוא גובה לעצמו שכר מתוך העיזבון, משל היה נושה, על כל פעולה שראה לנכון ובכל שיעור שראה לנכון, וליורשים אין כל שליטה או ידיעה על כך. הנתבע ראה עצמו כנושה של העיזבון וגבה מכספי העיזבון 'חובות' מומצאים כטוב דמיונו. הוא פעל באופן אשר מהווה הפרה חמורה של סעיף 13(א) לחוק הנאמנות, האוסר על נאמן לבצע פעולות העשויות להניב לו תועלת חומרית - איסור החל גם כאשר לכאורה הפעולה היא במסגרת שמירת העיזבון. גם אם היה נושה של העיזבון, חייב היה לבקש מראש את אישור בית המשפט לגביית הכספים. הנתבע גמר אומר לרוקן את מלוא יתרת העיזבון לטובתו תוך שהוא עושה בכספים כבשלו.
זאת ועוד, נקבע כי גרסת הנתבע אינה אמינה ורצופה סתירות, גיבובים והתחמקויות, וכל מטרתה יצירת מסך עשן בין היורשים לסכום אשר יש לחלקו. הדבר חמור כפליים בשעה שהנתבע, כמנהל עיזבון המנוחה, הוא הצד בעל המידע אשר ברשותו כל האסמכתאות ומחובתו היה להציג אסמכתאות מסודרות ומפורטות לכל פעולה והוצאה של כספי העיזבון. כל ניסיון להגיע לחקר האמת עם הנתבע באשר לסכום אשר יש לחלקו ליורשים נתקל בטיעונים סתומים ומבולבלים, הן ביחס לגובה הסכום, וחמור מכך, ביחס למקום המצאות הכספים. בשלב מסוים בחקירתו, נגלה שביב של אמת בדבריו כאשר הודה כי נטל סכום של 800,000 ₪ מכספי העיזבון למחייתו, וכי הוא מתעתד למכור את ביתו כדי להשיבו ליורשים. עם זאת, הוא שינה גרסתו לעניין הסכום אותו עליו להחזיר לתובעים. כאמור, תחילה טען לסך של כ- 800,000 ,₪ לאחר מכן הודה כי נטל את הסכום למחייתו ובכוונתו למכור את ביתו כדי להשיבו לתובעים, ולסיום טען כי כל אשר הוא חייב לארבעת היורשים יחד הוא סך של 174,606 ₪. נפסק כי הסכום הבסיסי שעל הנתבע להשיב ליורשים הינו סך של 1,323,391₪ ולסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית, מהמועד שבו היה על הנתבע למסור ליורשים את חלקם בעיזבון, 10/18. סכום זה לא יעלה על הסך שנתבע, - 291,289 ₪.
בית המשפט הוסיף וקבע לסיום כי הנתבע שלח ידו בכספי העיזבון, שלא ברשות, שלא בסמכות ותוך הפרה ברורה ומוחלטת של עיקר חובותיו כמנהל עיזבון. הוא לא הציג כל הגנה לתביעה שהוגשה ולמעשה אף הודה בפה מלא ויותר מפעם אחת, כי נטל לידיו את מלוא יתרת כספי העיזבון. הוא ניצל את היכרותו עם המשפחה והמנוחה, כאשר בנו הוא אחד היורשים, ועשה ברכוש היורשים משל היה רכושו הפרטי, על דרך של 'קיזוז ' חובות מומצאים כלפיו מכספי העיזבון ועירוב חשבונות העיזבון עם חשבונותיו האישיים, תוך התפרקות מוחלטת מליבת חובותיו כמנהל עיזבון הקבועות בדין. הנתבע בתפקידו, הוא זרועו הארוכה של בית המשפט ומחויב לפעול בנאמנות, בשקיפות ובהגינות אל מול היורשים ובכספי העיזבון. הוא פעל בהיפוך גמור מכל זאת - לא בנאמנות, לא בשקיפות ובטח שלא בהגינות והכל תוך ביצוע פעולות, שלכאורה, גובלות בפלילים. יש לחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 50,000 ₪, על מנת להביע את שאט נפשו של בית המשפט ממעשיו הנפסדים, כמו גם על כילוי הזמן השיפוטי.
לסיכום התביעה מתקבלת.
התובעים יוצגו ע"י: עו"ד אורי קינן; הנתבע יוצג ע"י: לא צוין
