שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > לראשונה – העליון הגדיר את גבולות העבירה של החזקה בתנאי עבדות

חדשות

לראשונה – העליון הגדיר את גבולות העבירה של החזקה בתנאי עבדות, צילום: השופט חנן מלצר. צילום: אתר בתי המשפט
לראשונה – העליון הגדיר את גבולות העבירה של החזקה בתנאי עבדות
07/09/2016, עו"ד לילך דניאל

במסגרת דיון בערעורם של בני זוג שהורשעו שהחזיקו בתנאי עבדות פיליפנית  שעבדה בביתם, קבע השופט חנן מלצר מהן הנסיבות שייחשבו כהחזקה בתנאי עבדות: "די אפילו בשלילה זמנית של חירותו של הקורבן כדי שהערך החברתי המוגן על ידי העבירה – החירות, יפגע במידה המצדיקה הרשעה", קבע השופט מלצר

במסגרת ערעורם של בני זוג שהורשעו בעבירה של החזקה בתנאי עבדות של עובדת פיליפינית שהעסיקו בביתם, נדרש בית המשפט העליון באופן תקדימי לגבולות העבירה החדשה יחסית בספר החוקים. בתוך כך, קבע בית המשפט מהן הנסיבות שייחשבו כהחזקה ב"תנאי עבדות" ומנה שורת אלמנטים המאפיינים החזקה כאמור ובכלל זאת כאלו הנוגעים לתנאי ההעסקה וכאלו הנוגעים למצבו ומאפייניו של המוחזק עצמו. בסופו של יום, דחה בית המשפט את ערעורם של בני הזוג וקבע כי בדין הורשעו בעבירה.

בית המשפט קבע כי העובדה שלשון החוק מתארת רק בקווים כלליים את הנסיבות המקימות את העבירה, לא מביאה לפסלותה של ההוראה או לפסלותם של כתבי אישום המוגשים מכוחה, וכי קבלת טענתם של המערערים עלולה להוביל למבוי סתום כך שלעולם לא תתאפשר אכיפתה של עבירה חדשה כלשהי. לפיכך, קבע בית המשפט כי משהתווספה העבירה של "החזקה בתנאי עבדות" לספר החוקים – על רשויות אכיפת החוק מוטל היה לאכוף אותה ומערכת המשפט נדרשה להחיל אותה. מנגד, התחשבות בראשוניות באה לידי ביטוי במידת הענישה של בני הזוג.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המערערים, הינם בני זוג, שהורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות של החזקה בתנאי עבדות ועיכוב דרכון. הכרעת הדין בה הורשעו המערערים הייתה תקדימית באופייה, שכן קודם לכן לא ניתן בישראל פסק דין שהרשיע בעבירה של החזקה בתנאי עבדות, שהיא עבירה חדשה יחסית בספר החוקים הישראלי. בהכרעת הדין נקבע כי המערערים העסיקו את המתלוננת, אזרחית הפיליפינים, לצרכי עבודות בית בדירתם במשך קרוב לשנתיים, תוך שהם מונעים ממנה לצאת באופן חופשי מדירתם, עד שהצליחה להימלט מהבית. מניעת יציאתה של המתלוננת מהבית לא נעשתה בצורה של איסור מפורש אלא בדרך של הפניית איומים, אזהרות, התחמקויות ותירוצים, במיוחד מצד האישה.

לצורך השגת מטרה זו החזיקו המתלוננים בדרכונה של המתלוננת ולא השיבו אותו לידיה. עוד נקבע בהכרעת הדין כי תנאי המחיה שסופקו למתלוננת בבית המערערים היו ירודים למדי, שכן היא שוכנה במשך כל התקופה בחדרון מקלחת ושירותים לתוכו הוכנסה גם מיטה. כן נקבע כי המערערים שילמו למתלוננת בהעברות בנקאיות למשפחתה משכורת בסכום שלא עלה על 150 דולר לחודש.

לצד זאת, נקבע כי המערערים התייחסו אל המתלוננת בצורה הוגנת בסך הכול: היא לא הושפלה על ידם, לא בוזתה או הועבדה בפרך, לא נעשה נגדה שימוש באלימות. בנוסף, המערערים סיפקו למתלוננת טיפול רפואי, קנו עבורה מוצרי מזון מיוחדים שביקשה, וכן מתנות כגון בגדים ומוצרי קוסמטיקה מיוזמתם שלהם. עוד נקבע כי העבודות העיקריות בהן הועסקה המתלוננת לא היו מפרכות מבחינה פיזית. בהקשר זה נקבע גם כי למתלוננת ניתן מפתח לחדרון שהוקצה לה, שבתוכו היא יכלה ליהנות ממידה של פרטיות. כמו כן, במהלך כל התקופה שוחחה המתלוננת בטלפון עם בני משפחתה בפיליפינים וכן עם עובדים פיליפינים אחרים. בגזר הדין המרשיע של בני הזוג, השית עליהם בית המשפט על ארבעה חודשי עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 2,000 שקל כל אחד ופיצוי למתלוננת בסך 15 אלף שקל כל אחד.

השופט חנן מלצר דחה את ערעורם של בני הזוג כנגד הכרעת הדין וגזר הדין וקבע כי המערערים לא הוכיחו את טענתם כי החוק נאכף כלפיהם בצורה בררנית מטעמים פסולים.

נקבע, כי על המערערים היה להראות לא רק כי מתקיים דמיון בינם לבין מקרים אחרים, אלא כי החלטת המשיבה להעמידם לדין בניגוד לאותם מקרים דומים אכן הייתה נגועה בפגם, אלא שהם לא עמדו בנטל זה. יתר על כן, כדי שטענת האכיפה הבררנית תתקבל, על הנאשם להראות כי לאורך זמן ובאופן שיטתי רשויות התביעה קיבלו במקרים דומים החלטות שונות מהצעדים שננקטו במקרה שלו.

עוד התייחס בית המשפט לטענת המערערים כי עצם העמדתם לדין מהווה פגיעה בעיקרון החוקיות באופן המצדיק את זיכויים, בין היתר מאחר שבעת העמדתם לדין לא היה ברור מהם יסודות העבירה בה הואשמו.

לגופו של עניין, נדרש השופט מלצר להגדרת המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לעבירה של החזקה בתנאי עבדות, בשים לב לכך שמדובר במקרה הראשון בו נבחנת הוראת החוק האמורה בבית המשפט העליון. בפרט, בחן השופט מלצר את פרשנות המונח "תנאי עבדות" ותחימת גבולותיו. בתוך כך, בחן מלצר מקורות משפטיים שונים, ובהם אמנת האו"ם למניעת עבדות ופסקי דין זרים שעסקו בסוגיה, וקבע כי אין להגביל את גדרי העבירה לדרישה שכל זמן שהקורבן שהה אצל המחזיק יהיה מדובר בשלילת חירות. לדעת מלצר, בהצטרף נסיבות נוספות די אפילו בשלילה זמנית של חירותו של הקורבן כדי שהערך החברתי המוגן על ידי העבירה – החירות, יפגע במידה המצדיקה הרשעה.

עם זאת משך שלילת החירות יכול שיהיה רלוונטי בנוגע לעונש שיוטל על המחזיק בתנאי עבדות. לסיכום נקודה זו קבע מלצר כי לצורך הדיון במאבק בסחר בבני אדם ועבדות מודרנית יש לעשות הבחנה בין שלושה סיווגים של מצבים: עבדות, שהיא שליטה באדם כבקניין ושימוש בסמכויות הנלוות לבעלות בחפץ לגביו; שיעבוד – שלילה של חירותו של הקורבן, או קיום שליטה ממשית בחייו וכפייתו לביצוע עבודות או שירותים, תוך שליטה גם על מקום מגוריו וסביבת חייו, מבלי שתהיה בידיו האפשרות לשנות מצב זה; עבודות כפיה – כפייה שלא כדין של הקורבן באמצעים הנזכרים בסעיף 376 לחוק העונשין כדי שיעבוד, מבלי שתידרש שליטה של המחזיק בסביבת מגוריו של הקורבן. עם זאת, המחוקק הישראלי לא מצא להבחין בין שיעבוד לבין עבדות ולכן העבירה של החזקה בתנאי עבדות מכילה גם שליטה ממשית בחייו של אדם, או שלילת חירותו. לעומת זאת, עבודות כפייה מהוות עבירה נפרדת, בעלת רכיבים שונים, המקבילה להגדרה הבינלאומית המקובלת למונח עבודות כפייה.

החפצת האדם ושליטה בחייו

מלבד האמור, מנה השופט מלצר שורת נסיבות ספציפיות המהוות החזקה בתנאי עבדות וקבע כי ניתן לחלקן לשתי קבוצות: בקבוצה הראשונה מצויים מאפיינים המהווים את הגדרת העבירה ומבלי שיתקיימו לפחות חלק מהם, לא ניתן להרשיע בה. מהותם של מאפיינים אלו מתמקדת באמצעים הדרושים להחפצתו של אדם או לביסוס שליטה ממשית בחייו או לשלילת חירותו, ועיקרם הם שליטה על מקום מגוריו של המוחזק, תוך שנמנעת ממנו האפשרות לעוזבו; בידוד הקורבן מבני אדם אחרים, בהם משפחתו וקרוביו; העברה של הקורבן מיד ליד, לעיתים תוך מתן או קבלת תמורה עבורו; שימוש באלימות או באיום כדי להעניש את המוחזק או להפחידו מלעזוב; החזקה במסמכי נסיעה של המוחזק ועוד. בקבוצה השנייה מצויים מאפיינים שאינם מהווים חלק מהגדרות העבירה, אולם מהווים אינדיקציה מסוימת להתקיימותה. בין אלו ניתן למנות מאפיינים הנוגעים לסביבת חייו, דפוס העסקתו ותנאי המגורים של המוחזק, שמעידים על חולשתו של המוחזק ותלותו במחזיק כגון : עבודה בניגוד לחקיקת המגן, תשלום שכר עבודה זעום, שליטה בכספו של המוחזק, מזון וביגוד לא הולמים, מניעת טיפול רפואי הולם ועוד. בנוסף, מדובר בנסיבות הנוגעות למאפיינים סוציולוגיים של הקורבן ומעידים על חולשתו והיותו פגיע במיוחד לעבירות של הגבלת החירות, כגון גילו של המוחזק, היותו זר וחסר מעמד במדינה בה מתבצעת העבירה, מצבו הסוציו אקונומי, היותו נטול השכלה או בעל השכלה נמוכה ועוד. הודגש, כי אין מדובר ברשימות סגורות או בלעדיות וכי על בתי המשפט שיעסקו בכך בעתיד מוטל יהיה לבחון כל מקרה לגופו, תוך איזון הנסיבות במכלול.

מן הכלל אל הפרט, קבע השופט מלצר כי בדין הורשעו המערערים בעבירה שיוחסה להם. נקבע, כי למרות שאין מחלוקת כי המערערים לא התייחסו אל המתלוננת כאל חפץ ולא הפעילו כלפיה סמכויות הנלוות לקניין, הנסיבות הספציפיות בהן הוחזקה המתלוננת עולות כדי שליטה ממשית או שלילת חירות באופן המצדיק את הרשעתם בעבירה. כך, מבין המאפיינים מהקבוצה הראשונה אותה ציין מלצר, שהם הכרחיים לצורך התקיימות העבירה, המערערים מילאו למעשה אחר כולם, וכן התקיימו אלמנטים רבים מבין המאפיינים מהקבוצה השניה הנוגעים לנסיבות חייה ותנאי עבודתה של המתלוננת. בנוסף, בדין הורשעו השניים בעבירה של עיכוב דרכון. לבסוף, דחה בית המשפט גם את הערעור על גזר הדין שהושת על המערערים.

 

ע"פ 6237/12

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit.jpg
17 | S:119
קומיט וכל טופס במתנה