אין ארוחות חינם: בית משפט השלום חייב אדם לפצות חברה המפעילה בר בת"א, בעקבות פוסט שפרסם בקבוצת הפייסבוק "רעבים ברעבך" בו המליץ לסועדים להתרחק מהמקום, בעקבות אי הבנה בנוגע לחיובו על מנה של נקניקיה בלחמניה. נקבע, כי האמירות אינן חוסות תחת הגנת אמת בפרסום ואף לא עומדת להן הגנת תום הלב
התובעת, "ביר שופ", היא חברה פרטית המפעילה שני ברים בת"א ובנתניה. הנתבע הגיע באחד הימים לבלות בסניף בת"א יחד עם חבריו. לפי הנטען, בשלב מסוים של הערב ניגש אחד המלצרים לשולחן סמוך לשולחן בו ישב הנתבע על מנת להגיש מנה של נקניקייה בלחמניה, אך מסיבה מסוימת לא הגיש לבסוף את המנה. בעת שחזר המלצר לכיוון עמדתו, שאל אותו הנתבע כמה עולה המנה, וזה השיב כי אינו זוכר את המחיר אך הציע לנתבע לקחת את המנה שבוטלה ובינתיים הוא יבדוק את עלותה.
בעת שסיימה החבורה לאכול והוגש לה חשבון, נכללה בו גם עלות הנקניקייה, בסך של 18 שקל. בשלב זה, החלו הנתבע וחבריו להשתלח במלצר ודרשו להפחית את עלות המנה (שנאכלה), אך המלצר סירב והחשבון שולם לבסוף במלואו.
בהמשך אותו ערב, פרסם הנתבע פוסט בקבוצת הפייסבוק "רעבים ברעבך" על סניף התובעת, במסגרתו כתב בין היתר כי ברצונו "להזהיר" את הגולשים ממקום ש"דוחף חיובים ללקוחות". בהמשך כתב הנתבע "בושה של מקום, אפס שירותיות, פשוט דוחפים לכם לחשבון דברים שמעולם לא הסכמתם לשלם ואפי(ל)ו לא אמרו לכם כמה הם עולים למרות ששאלתם- ממליץ לכולם להתרחק ממקום שמתנהג ככה ללקוחות לא רוצה פיצוי ולא רוצה כלום-לא חוזר לשם בחיים שלי, פשוט גניבה ללא בושה". לאחר שהחלו להצטבר תגובות לפוסט, הגיב הנתבע לחלק מהן וכתב כי החברה ועובדיה הם "גנבים".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
נוכח האמור, הגישה התובעת תביעת לשון הרע נגד הנתבע, בסך של 70 אלף שקל. החברה סבורה, כי מדובר בבריונות רשת וכי הפרסומים נעשו במטרה להשפיל, לבזות ולגרום לה נזק. בפרט נטען כי המדובר בביוש ("שיימינג"), וכי הכינוי "גנב" לצד האמירות הנוספות פוגע בשמה הטוב ובמוניטין שלה. הנתבע הוזמן לתוכנית טלוויזיה (לאחר שפנה לאתר "מאקו"), והתראיין אודות הדברים שכתב, כך שניתן פרסום פומבי נוסף לדברים, אולם התביעה אינה עוסקת בראיון זה אלא רק בדברים שנכתבו בפייסבוק.
הנתבע מבחינתו, טען כי אין בדברים שנכתבו משום לשון הרע אלא הבעת דעה אישית אגב חווית שירות קלוקלת שחווה. לטענתו, הדברים שנכתבו מהווים שיקוף של אמת עובדתית מדויקת בגין המקרה וכי שיתף את הדברים בקבוצה שנועדה לשיתוף תכנים רלוונטיים לאוכל, כמו ביקורת חיובית או שלילית. מעבר לכך סבר הנתבע כי דבריו חוסים תחת ההגנות של אמת בפרסום ותום הלב.
השופט רז נבון קבע כי עיון בפרסום מעלה כי מספר אמירות בו אכן עשויות להתפרש, לפי המבחן האובייקטיבי, כפרסום לשון הרע אשר עשוי לשים לבוז או ללעג את החברה. בעניין זה ציין השופט את האמירות "רוצה להזהיר אותכם ממקום שדוחף חיובים ללקוחות", "פשוט גניבה ללא בושה", "בושה של מקום, אפס שירותיות", "פשוט דוחפים לכם לחשבון דברים שמעולם לא הסכמתם לשלם...", "ממליץ לכולם להתרחק ממקום שמתנהג ככה ללקוחות".
לכל אלו, לדעת השופט, יש להוסיף גם את התגובית שכתב הנתבע לאחר שהחל דיון ער בקבוצה סביב הפרסום שלו, שעה שכתב: "זאת לא תקלת תקשורת – זאת גניבה וחיוב ללא הסכמה שלי". לדעת השופט, השימוש במילה "גניבה" אינה בגדר גידוף או קללה, כי אם ביטויים המביאים את הקורא הסביר לסבור כי החברה חוטאת ונוטלת לכיסה את שאינו שלה.
למעלה מן הצורך קבע השופט כי אמירות נוספות שכתב הנתבע מלבד ההתבטאויות על "גניבה" עולות כדי לשון הרע. בתוך כך, ייחס הנתבע לחברה מעשה גניבה "ללא בושה" או "דחיפת חיובים ללקוחות", קרי מקום שגובה כספים שלא לצורך ושלא לפי המוסכם. אין חולק גם, כי פרסום שכזה עשוי לגרום לסברה כי יש להתרחק ממסעדה זו, שכן איש לא ירצה להיות מחויב ללא הסכמה, או להיות נתון למעשה גניבה כביכול.
בכל הנוגע לתחולת ההגנות על הפרסום, קבע השופט כי הגם שהמלצר לא הובא לעדות, לא הוכחה טענת הנתבע לפיה מדובר במקום שיש להזהיר את הציבור מפניו, שכן הוא "דוחף חיובים ללקוחות". לדעת השופט, אכן הסתבר כי בין הצדדים התגלעה אי הבנה אודות חיוב על הזמנת נקניקיה, אולם המרחק בין אי הבנה זו לבין קביעה לפיה המקום "דוחף חיובים ללקוחות" ואזהרת הציבור מפני בית עסק זה, רב ביותר. דברים אלו, קבע השופט, יפים גם בנוגע לאמירות "בושה של מקום"; "פשוט דוחפים לכם לחשבון דברים שמעולם לא הסכמתם לשלם" ועוד.
מעבר לכך, נקבע כי גם הטענות בדבר גניבה לא הוכחו, ולכל היותר הוכחה אי הבנה או קצר בתקשורת. לפיכך, אין הנתבע זכאי להגנת אמת בפרסום. למעלה מכך, הפסיקה קבעה כי כאשר מדובר בפרסום המכיל האשמה במעשים פליליים, הרי שכדי להוכיח אמת בפרסום מוטל על הטוען לכך להביא ראיות במשקל משמעותי ביותר התואם את חומרת ההאשמות. במקרה זה, קבע השופט, ראיות שכאלה לא הובאו.
אשר להגנת תום הלב, סבר השופט כי ייחוס גניבה לחברה אינו עולה כדי "הבעת דעה", אלא מהווה מעין "כתב אישום" נגדה וטפילת מעשה פלילי להתנהגות המתוארת. בעניין זה הבהיר השופט כי אין מדובר בהתרשמות גרידא של הנתבע אלא קביעה של ממש באשר לעצם עשייתם של המעשים, וזאת מבלי שיש לכך כל צידוק.
זאת ועוד, סבר השופט, הנתבע חרג מהסבירות הנדרשת לצורך הגנה זו ועל כן לא ניתן לקבוע כי עומדת לו הגנת תום הלב. מעבר לכך, ציין השופט כי סעיף זה מתייחס להבעת דעה על אנשי ציבור ובעניין ציבורי, דבר שאינו רלוונטי במקרה זה משמדובר במחלוקת פרטנית בין לקוח לבין בית עסק. לבסוף ציין השופט כי תגובת הנתבע לא הייתה סבירה ולא במידה, ולא ניתן לטעון כי זו נעשתה בתום לב. בנוסף, לא נעשה גם ניסיון סביר מצדו לבדוק אם מדובר בהתנהגות שמאפיינת את החברה ובית העסק שלה, או שמא מדובר באירוע נקודתי.
בכל הנוגע לסכום הפיצוי, סבר השופט כי ישנה הצדקה לקבוע אותו על הצד הנמוך. זאת, בין היתר מאחר שדובר בפרסום בהיקף מוגבל בתוך קבוצת חברים שתכליתה שיח, לרבות ביקורתי, על מזון. כמו כן, חברים רבים בתוך הקבוצה גינו את התנהלותו של הנתבע וטענו כי הוא מבייש את התובעת שלא לצורך. עוד הוסיף השופט כי התובעת לא חשפה נתונים כלשהם אודות נזק שנגרם לה, ואף נמנעה מלהביא את המלצר המעורב למתן עדות.
אשר על כן, יפצה הנתבע את החברה ב-7,500 שקל, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 שקל. התובעת יוצגה ע"י עו"ד עדי כהן. הנתבע יוצג ע"י עו"ד אור ירקוני.
