הפרשה החדשה שמאיימת להסעיר את עולם המשפט מתנהלת תחת צו איסור פרסום עיקש, אך האם יש עדיין טעם באיסורי פרסום בעידן האינטרנט והאם היכולת להסתיר מידע מן הציבור בכלל קיימת בימינו? עו"ד: "בעידן האינטרנט המהיר והרשתות החברתיות השתלטה על העולם דת ׳חופש המידע׳, ואלוהי הדת החדשה אינם מאמינים בצווי הגבלה"
בימים האחרונים נפוצו דיווחים אודות "פרשיה משפטית" שעתידה "להסעיר את אמות הסיפים של עולם המשפט". העניין, כמובן, מצוי תחת צו איסור פרסום גורף שלא מאפשר לחשוף פרטים רבים, אולם הניחושים וחרושת השמועות כבר פושטים בקרב עורכי הדין והסקרנות, כך נדמה, גוברת ככל שעובר הזמן.
מבלי להיכנס לפרטי הפרשה הנוכחית, נראה שהשגרה חוזרת על עצמה כל פעם שמתגלה פרשה כזו או אחרת, ללא יוצא מן הכלל: זה מתחיל כשהמשטרה מוציאה צו איסור פרסום ומיד אמצעי התקשורת נכנסים להתנהלות מוזרה על גבול הביזארית ומתחילים "לרקוד" סביב הצו, חושפים כל פעם עוד פרט ועוד פרט תוך הדגשה ש"כמובן אסור לפרסם". במקביל, השמועות באינטרנט וברשתות החברתיות פורשות כנפיים ונדרשים רק 2-3 חיפושים בגוגל או בפייסבוק כדי לגלות את הפרטים המלאים. זאת, כמובן בלי להחשיב את אותם "מקורות זרים" שאיסור הפרסום הישראלי אינו חל עליהם, אך נגישים גם בארץ בלחיצת כפתור. כל אלו מעוררים את השאלה האם יש עוד תועלת בצווי איסור פרסום בעידן האינטרנט והאם היכולת להסתיר מידע מן הציבור קיימת בימינו? המציאות במדינה מוכיחה שצווי איסור הפרסום כיום אינם מועילים לחלוטין ובמקרה הטוב מחזיקים מעמד יום-יומיים עד שהכל נחשף.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
"לא אחת דווקא חרושת השמועות המופצת בקרב הציבור, פוגעת בשמם הטוב של אנשים מסוימים על לא עוול בכפם ובכך היא גרועה יותר מפרסום האמת בפרשה החסויה", אומר עו"ד אורי ישראל פז, העוסק במשפט מנהלי. "בעידן שבו כל מקלדת יורה לכל הכיוונים מבלי להמתין לעיתון המודפס למחרת בבוקר או למהדורת החדשות בטלוויזיה בשעות הערב - אין תוחלת לצווי איסור פרסום. לא פעם גם מתקבלת התחושה בציבור שצווי האיסור פרסום לא נועדו להגן על הציבור או על טהרת החקירה המשטרתית, אלא על גורמים מסוימים שהתנהלותם הקרימינלית הנחקרת עלולה לפגוע באמון הציבור במערכות שאליהם הם משתייכים. זאת התחושה המתקבלת למשל בפרשה החדשה במערכת המשפט. לא טהרת החקירה ולא הגנה על שלום הציבור עומדים מאחורי צו איסור הפרסום שביקשה אישיות בכירה במשטרה מבית המשפט".
"כשהמשטרה רוצה ליצור ׳באז׳ תיקשורתי ולפרסם תיק חקירה, היא מגישה בקשה לאיסור פירסום גורף, ומפרסמת את דבר הוצאת הצו לאיסור פרסום", אומר עו"ד קובי שקלאר, סניגור פלילי. "התוצאה המיידית היא פרסום מקיר לקיר, חרושת שמועות, מקורבים שמדליפים וענין לאומי באייטם הסודי. סודות מזמינים מרגלים והמרגלים רבים הם. ראשית, בעלי העניין יודעים ומספרים. אח"כ החוקרים מדליפים, אם בכוונה ואם בסודי סודות למקורבים, שממשיכים לספר בלחש. שלישית, השופטים שדנים בתיק אף הם לוחשים לחבריהם שממשיכים ללחוש הלאה. הכל בסוד כמובן. במקביל התקשורת מיד מתמקדת באייטם ומפעילה את סוכני החרש הסמויים שלה. ואז, כמו דליקה בשדה קוצים יוצאות כותרות ראשיות על עצם האיסור לפרסם ועל עוצמת הפרשייה, והרשתות החברתיות כבר מפיצות את המידע לכל דורש תוך דקות ספורות. בסוד כמובן. הואיל וכולנו סקרנים וכולנו מקושרים וכולנו יודעים את תורת הסוד, צו איסור הפירסום הופך לפלסתר. כיום בעידן האינטרנט המהיר והרשתות החברתיות, השתלטה על העולם דת ׳חופש המידע׳, ואלוהי הדת החדשה אינם מאמינים בצווי הגבלה", הוא אומר.
אם כן, יותר מכל נשאלת השאלה האם צריך והאם יש בכלל דרך להתמודד ולעצור את שטף המידע העובר מנמען לנמען, בהנחה שמדובר במשטר נאור בו הממשלה אינה שולטת ואינה יכולה לשלוט באמצעי העברת המידע בין האזרחים? האם הטלת קנסות על מדליפי מידע ומפיצים היא ראויה או מזכירה בדמוקרטיה ובעידן חופש המידע והשקיפות? בכל מקרה, נדמה שמדובר בעוד אחת מתופעות הלוואי שהביאה איתה רשת האינטרנט, ורצוי שהגורמים המתאימים יתנו עליה את הדעת ויפה שעה אחת קודם.
