התובעת טענה כי מגיעים לה כספים מקרן הפנסיה של בן זוגה שנפטר מכוח היותה ידועה בציבור. ביהמ"ש קבע כי התובעת נפרדה מהמנוח בסמוך לפני מותו ועקב התדרדרות במצבו הבריאותי ועל כן איננה עונה להגדרה של אלמנת פנסיונר – מגורים משותפים עד ליום הפטירה
בית הדין האזורי לעבודה דחה תביעה של תובעת כנגד "מבטחים" למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי הינה "ידועה בציבור" של בן זוגה המנוח לעניין זכאותה לקצבת שאירים. נקבע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה מדובר בתובעת שנפרדה מהמנוח מבחירה בסמוך לפני מותו, ועל כן לא התקיים בה התנאי הנקוב בהגדרת אלמנת פנסיונר שבתקנון האחיד, בדבר מגורים משותפים עד ליום בו נפטר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המנוח, פנסיונר של "מבטחים" והתובעת הכירו בשנת 2005. המנוח עבר לגור בדירת התובעת, בכפוף להסכם ממון עליו חתמו השניים אשר קיבל תוקף של פסק דין. לאחר האשפוז לפני האחרון של המנוח הוא עבר להתגורר בבית בתו.
לאחר פטירתו, פנתה התובעת לבית הדין בתביעה כנגד מבטחים בבקשה למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי הינה "ידועה בציבור" של המנוח וטענה כי מגיעה לה קצבת שאירים. לטענתה, היא והמנוח ניהלו משק בית משותף כזוג לכל דבר וכל הוצאות המחיה היו משותפות. לדבריה, היא והמנוח השתתפו בשמחות המשפחתיות של שניהם, הופיעו בכל מקום כזוג וכך גם ילדי הצדדים קיבלו אותם.
לטענת מבטחים התובעת לא המציאה אסמכתאות לחשבונות משותפים המעידים על ניהול משק בית משותף. נטען כי הסכם הממון שנחתם בין השניים מעיד על הפרדה רכושית מוחלטת. לטענת מבטחים, גם אם ייקבע כי התובעת והמנוח "ידועים בציבור" בתקופת מגוריהם המשותפים, הרי שלא די בכך, שכן בחודשים האחרונים שקדמו למותו של המנוח, עלו היחסים בין השניים על שרטון והם נפרדו, כאשר הפירוד ביניהם היה מיוזמתה של התובעת ומרצונה החופשי, משראתה במנוח משום נטל ולא הייתה מוכנה לסעוד אותו לנוכח ההתדרדרות במצבו הרפואי. על כן, לטענת מבטחים, התובעת אינה עונה על הגדרת "ידועה בציבור" של המנוח כאמור בתקנון האחיד, הואיל ולא גרה עמו ברציפות "עד ליום בו נפטר".
השופטת אביטל רימון- קפלן קבעה כי הצדדים התחייבו לקיים חיים משותפים ומשק בית משותף, ועיגנו התחייבות זו בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, היינו הכרזה כלפי כולי עלמא על כוונתם לחיים משותפים. כך גם בניגוד לסברת מבטחים, הסכם זה מעגן את השיתוף בין הצדדים באחזקת משק הבית. זאת ועוד, בפועל לא נסתרה עדותן של התובעת והמצהירה מטעמה, כי התובעת והמנוח אכן חיו בהתאם למוסכם בהסכם יחסי הממון שביניהם לאורך זמן. לא זו אף זו, אלא שילדי המנוח עצמם העידו כי בין השניים התקיים קשר זוגי. נקבע כי העולה מכל האמור במצטבר הוא שהוכח כי התובעת והמנוח קשרו את גורלם זה בזו, וניהלו משק בית משותף, כהגדרת מונחים אלו בפסיקה. אי לכך, נקבע כי התובעת הייתה ידועה בציבור של המנוח בתקופת מגוריהם המשותפים. עתה יש לבחון האם חל פירוד בין השניים בתקופה האחרונה לחייו של המנוח. שכן, כמבואר בתקנון האחיד, הזכאות לקצבת שארים קמה לאלמנת פנסיונר כהגדרתה בתקנון ש"גרה עמו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר", דהיינו שתנאי המגורים המשותפים כהגדרתם בפסיקה יתקיים בבת הזוג ברציפות עד ליום בו נפטר בן זוגה.
אין חולק כי השניים לא התגוררו יחד בתקופה של 12.5 שבועות שקדמו לפטירת המנוח. הוסבר כי לא המגורים הפיסיים הם שקובעים, בפרט כך שעה שבחלק מן התקופה כאמור, היה מנוח מאושפז בבית חולים, אלא אשר ייקבע הוא האם הפירוד הפיסי הוא פירוד מרצון ומבחירה, או שמא מדובר בפירוד שנכפה על התובעת.
לגבי התקופה שלאחר צאתו של המנוח מהאשפוז לפני האחרון, ביה"ד לא שוכנע כי הייתה מניעה אובייקטיבית שמנעה את מגורי השניים ביחד, אלא הפירוד נבע מבחירתה של התובעת שלא להתמודד עם מצבו הבריאותי של המנוח, כאשר התברר שמצבו הבריאותי התדרדר.
בתקופה שבה שהה המנוח אצל בתו לאחר צאתו מהאשפוז לפני האחרון, וגם אם נניח שהיחסים המתוחים עם ילדיו של המנוח הכבידו על האפשרות של התובעת לבקר את המנוח אצל בתו, לא הוכח כי השניים שמרו על קשר טלפוני הדוק. אשר לתקופת האשפוז האחרון בטרם איבד המנוח את ההכרה ואושפז בטיפול נמרץ, ברי כי הייתה מניעה אובייקטיבית למגורים משותפים בפועל, אך לא הייתה מניעה לכך שהתובעת תשמור על קשר של ביקורים וקשר טלפוני עם המנוח, בעת חוליו. דא עקא, והגם שהתובעת ביקרה את המנוח בשבועיים הראשונים לאשפוזו זה, הרי שבעקבות התנהלותה, נותק הקשר בינה לבין המנוח לחלוטין וזאת מבחירה (ולא מכפיה אובייקטיבית), למצער של התובעת, ולא מן הנמנע כי מבחירה של השניים. לעומת זאת, כאשר איבד המנוח את הכרתו ועד לפטירתו ביקרה התובעת את המנוח בטיפול נמרץ מדי ערב ואף נכחה עם שאר בני המשפחה ליד מיטתו בעת פטירתו, ואף הגיעה ללוייתו ולשבעה, וייתכן שגם לאזכרה.
נקבע כי בחינת השתלשלות העניינים על פי הנסיבות המיוחדות שהוכחו, מובילה למסקנה כי גם אם בחלק מתקופת הפירוד, הניתוק הפיסי נכפה על בני הזוג, הרי שמהבחינה המהותית, בתקופה של שלושת החודשים שקדמו לפטירת המנוח, הניתוק בין בני הזוג נבע מרצונה החופשי של התובעת שבחרה להתנתק מהמנוח בשעה קשה זו, ואין בנוכחותה הפיסית של התובעת לצד המנוח בשלב שבו כבר היה מחוסר הכרה כדי לשנות ממהות זו. אי לכך, נקבע כי בנסיבות המיוחדות של המקרה מדובר בתובעת שנפרדה מהמנוח מבחירה בסמוך לפני מותו, ועל כן לא התקיים בה התנאי הנקוב בהגדרת אלמנת פנסיונר שבתקנון האחיד, בדבר מגורים משותפים עד ליום בו נפטר. משאלו הם פני הדברים, נקבע כי אין לקבל את עתירת התובעת להצהיר עליה כ"ידועה בציבור" של המנוח לצורך קבלת קצבת שארים ממבטחים.
