חדשות

ביהמ"ש דחה את טענתו של אלכסנדר בולטיאנסקי, אזרח ישראלי המבוקש ברוסיה בגין עבירת תקיפה, כי מערכת המשפט ומערכת הכליאה ברוסיה אינן עומדות בסטנדרטים מערביים בסיסיים, וקבע כי לא די בקיומן של אינדיקציות להפרת זכויות אדם ואסיר אלא יש להצביע על קשר ישיר בין הסגרתו של אדם לבין קיומה של סכנה מוחשית הנשקפת לו

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אזרח ישראלי שהוכרז כבר הסגרה לרוסיה לצורך העמדתו לדין בעבירת תקיפה במטרה לבצע שוד בנסיבות מחמירות. במסגרת הערעור התעורר דיון בסייג הנוגע ל"תקנת הציבור" ובשאלה האם היעדר התייחסות מפורשת בחוק לשאלת אי כשירותו של המבוקש לעמוד לדין מהווה הסדר שלילי או לקונה שיש להשלימה, אך לא התקבלה הכרעת רוב בסוגיה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

ביוני 2010 הגישה ממשלת רוסיה למדינת ישראל בקשה להסגיר לידיה את המערער, אזרח ישראלי בשם אלכסנדר בולטיאנסקי בגין עבירת תקיפה במטרה לבצע שוד בנסיבות מחמירות. על פי בקשת ההסגרה, קיבל המערער ממכרתו מידע בדבר רכוש המצוי במחסנו של אחד מידידיה (המתלונן), וקשר קשר עם המכרה ועם שניים אחרים לשדוד אותו. לאחר שהכניס המתלונן את המכרה אל המחסן, נכנסו בעקבותיה גם השותפים האחרים לקשר, תקפו אותו באלימות ונטלו מהמחסן ומהמתלונן רכוש וכסף כשכל אותה עת המערער המתין בחוץ בצמוד למכוניתו. שווי הרכוש ששדדו המערער וחבריו מהמתלונן עמד על כ-42 אלף רובל (מעט יותר מ-5,000 שקל).

שותפיו של המערער הועמדו לדין ונגזרו עליהם עונשי מאסר של 7-8.5 שנים, ואילו המערער שב לישראל כשלושה חודשים לאחר ביצוע העבירה לאחר יותר משלוש שנות היעדרות. נוכח האמור, הגישה המדינה עתירה להכריז עליו כבר הסגרה לצורך העמדה לדין ברוסיה.

בתחילת ההליך, הגישו באי כוחו של המערער בקשה להכריז עליו כמי שאינו כשיר לעמוד לדין בטענה שהוא אינו מסוגל להבין את ההליך המשפטי המתנהל נגדו עקב מצב נפשי לקוי. בית המשפט דחה את בקשה והעדיף את עמדת המומחים הרפואיים מטעם המדינה, שסברו כי המערער מבין את הליך ההסגרה ואינו סובל ממצב פסיכוטי אלא מאפיזודת דיכאון. בנוסף, לא הוכח כי המערער אינו משתף פעולה עם סנגורו או כי יש בכך בכדי לפגוע בהגנתו בהליך ההסגרה עצמו.

בהליך העיקרי, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את בקשת ההסגרה של המדינה ודחה בין היתר את טענתו העיקרית של המערער לפיה מערכת המשפט ברוסיה ומערכת הכליאה בה אינן עומדות בסטנדרטים מערביים בסיסיים. עוד נקבע כי אף שמדובר בטענות שיש להתייחס אליהן ברצינות, הרי שאין בהפסקת ביקורי הפיקוח של המועצה האירופית ברוסיה כדי להצביע על החמרה במצב של המערכת המשפטית במדינה, וכי ממילא קבלת החלטה עקרונית לפיה אופן ניהול ההליך בבתי המשפט ברוסיה ותנאי הכליאה מצדיקים אי הסגרה של מבוקשים באשר הם, היא החלטה שבית המשפט אינו מוסמך להכריע בה.

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג דחה את הערעור על פסיקת המחוזי וציין כי עיקרון יסוד בדיני ההסגרה הוא כי חזקה על ערכאות המשפט במדינות זרות כי הן הולכות אחר סדרי החוק והמשפט ועתידות לנהל הליך הוגן למבוקש הסגרה תוך שמירה על יתר זכויותיו כעציר וכאסיר. עיקרון זה מסתעף מן האינטרסים הציבוריים המהותיים, בהם אכיפת הדין הפלילי על עבריינים שנמלטו מהמדינות המבקשות, חשיבותו של שיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה, ומנגד מניעת הפיכתה של ישראל ל"עיר מקלט" לעבריינים. על פי הפסיקה, הסגרתו של מבוקש הסגרה לידי המדינה המבקשת תֵחשב נוגדת את "תקנת הציבור", כאשר ניכרת פגיעה ממשית בתחושות המוסר וההגינות, התעמרות קשה או כאשר מעשה ההסגרה יהיה בנסיבות ההופכות אותו לבלתי צודק ובלתי ראוי. מדובר במצבים קיצוניים, חריגים, שבהם פעולת ההסגרה תהווה מעשה בלתי צודק בעליל, עד כי ייסוגו האינטרסים הבינלאומיים המשמעותיים אותם משרתים מנגנוני ההסגרה מפני סייג "תקנת הציבור".

השופט סולברג הוסיף כי אין די בהעלאת טענות כלליות בדבר קיומו של סיכון לחיי אדם או להצביע על ליקויים בהתנהלות מבקשת ההסגרה. על מנת שיתקיימו אותן נסיבות חריגות המצדיקות את הפעלת הסייג, נדרשת הערכה ממשית, סבירות גבוהה לכך שמבוקש ההסגרה אכן יפּגע אם יוסגר, וכי אמצעי ביטחון וזהירות שינקטו לא יישאו פרי. במקרה זה, קבע השופט, גם אם יתכן שתנאי המאסר ברוסיה אינם מן המשופרים וכי בעקבות הסרת פיקוח הקהילייה הבינלאומית ישנה הקפדה פחותה שם על זכויות האדם, העציר והאסיר – לא די בקיומן של אינדיקציות להפרת זכויות אדם ואסיר ברמת מדיניות גבוהה אלא יש להצביע על קשר ישיר בין הסגרתו של אדם לבין קיומה של סכנה מוחשית העשויה להתרגש עליו. השופט סולברג הבהיר כי בנסיבות העניין, לא נמצא חשש ממשי וקונקרטי כי למערער יאונה רע, בין מחמת התנכלות על רקע לאומני כטענתו ובין מחמת ליקויים כלליים בהתנהלות רשויות הכליאה והשפיטה במדינה.

במסגרת הערעור התעורר דיון גם בשאלה האם תנאי הוא כי בהליך הסגרה אדם יהיה כשיר לעמוד בדין. לדעת השופט סולברג, על אף הכותרת הפלילית הניתנת להליך ההסגרה אין בהליך מקדמי זה משום העמדה לדין או עמידה בדין ולכן את שתיקתו של חוק סדר הדין הפלילי בעניין יש לפרש כהסדר שלילי, ולא כתחולת חסר. לצד זאת העיר סולברג כי אין במסקנה זו כדי למנוע העלאת טענת אי כשירות לעמוד לדין במסגרת בחינת סייג תקנת הציבור.

מנגד, סבר השופט סלים ג'ובראן כי יש לפרש את שתיקתו של חוק ההסגרה ביחס לסוגיית אי כשירותו של המבוקש לעמוד לדין כתחולת חסר, שניתן להשלימה מהוראות סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, באופן אשר מאפשר העלאת טענת אי כשירות לעמוד לדין כעילה להפסקת הליכי ההסגרה, כשלצד זאת ניתן להעלות טענה זו גם במסגרת סייג תקנת הציבור. לשיטתו של ג'ובראן, על אף היותו של הליך ההסגרה הליך דיוני באופיו, עליו לשקף שיקולי הוגנות אלה ולהתנהל תוך שמירה על זכותו של מבוקש ההסגרה להליך הוגן, שאינה מתמצה בהליך העמדה לדין הוגן, אלא טומנת בחובה גם הליך הסגרה הוגן. כפועל יוצא, יש לדעת ג'ובראן לראות באפשרות להעלות טענת אי כשירות לעמוד לדין משום ביטוי של הזכות להליך הסגרה הוגן, ולו בשל העובדה כי היותו של אדם לא כשיר לעמוד לדין מונעת ממנו מימוש אפקטיבי של זכותו להיוועץ בעורך דין. השופט ניל הנדל סבר כי ראוי להשאיר את הסוגיה בצריך עיון.

ע"פ 1727/16