האם בת ה-88 הוצאה מהבית על ידי רשויות הרווחה לאחר התקף פסיכוטי של הבת שרצתה לרצוח אותה, והועברה בהמשך מבית אבות למוסד סיעודי לאחר ששברה את הירך והתעוורה. 9 שנים לאחר מכן, מנועה עדיין החברה שרכשה את הנכס לפנותה, בשל הסיכוי, גם אם הקלוש, כי היא תצטרך לשוב לביתה
בית המשפט העליון קיבל את ערעורן של אם ובתה, החולות בסכיזופרניה, על ההחלטה לפנותן מהדירה שבה יש לאם זכויות של דיירת מוגנת לאחר שהיא הוצאה מהדירה לפני כ-9 שנים בהוראת רשויות הרווחה. השופט ניל הנדל הבהיר כי בנסיבות אלה, שבהן האילוץ הוא המונע את השיבה לדירה, אין להתמקד בסיכויה של האם לשוב לדירה אלא להניח את מרכז הכובד דווקא על הסיכון בפינוי עבור האם, ובתה, שיאבדו את קורת הגג מעל ראשן.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המבקשת, בת 88, רכשה את זכויותיה לדיירות מוגנת בדירה בתל אביב כנגד תשלום דמי מפתח בשנת 1962. בתה בת ה-51 מתגוררת בדירה מיום לידתה. האם ובתה סובלות שתיהן מסכיזופרניה ומוגדרות חסויות ופסולות דין.
בשנת 2008 הוצאה המבקשת מהדירה על ידי רשויות הרווחה, לאחר התקף פסיכוטי בו לקתה בתה, שטענה כי היא מרגישה שעליה לרצוח את אמה ולהתאבד. מחשש לחייה של האם, החליטו רשויות הרווחה להוציאה מהדירה באופן מיידי ולהעבירה לבית אבות. כארבעה חודשים לאחר מכן, הגישה המשיבה, חברת הירקון 278, שרכשה את זכויות הבעלות בדירה שנה קודם לכן, תביעת פינוי נגד האם ובתה, בטענה כי המבקשת נטשה את הדירה ועל כן איבדה את זכויותיה מכוח חוק הגנת הדייר.
בית משפט השלום קיבל את עמדת החברה, אך הערעור שהגישו המבקשות התקבל והמחוזי קבע כי לא השתכללה עילת פינוי, שכן בעת הגשת התביעה לא ניתן היה לפסול את האפשרות שהמבקשת תשוב לדירתה ככל שמצבה הבריאותי ויחסיה עם הבת ישתקמו.
כעבור ארבע שנים שבה החברה ועתרה לפינוי המבקשות מהדירה, והפעם הצליחה בתביעתה. בית משפט השלום קבע כי גילה של המבקשת, משך הזמן שבו היא מתגוררת בבית האבות וכן מצבה של הבת מבססים את המסקנה כי המבקשת לא תוכל לשוב עוד לדירה, כך שמתקיימת עילת הנטישה. עם זאת, נקבע כי הפינוי ייעשה בכפוף לתשלום של 300 אלף שקל, בגדר סעד מן הצדק "הפוך". המחוזי דחה את ערעור המבקשות והעניין הובא לפתחו של בית המשפט העליון.
השופט ניל הנדל קיבל את הערעור והבהיר כי עילת הנטישה אינה מצוינת בחוק הגנת הדייר אלא היא יציר הפסיקה, וביסודה עומדת התפיסה כי ככל שחדל נכס לשמש כמקום מגורים לדייר, אין זה צודק להמשיך להעניק לו הגנה מכוח החוק. מהפסיקה עולה כי בעל נכס התובע את פינויו של דייר מוגן נדרש להוכיח הן את ההיבט הפיזי של הנטישה והן את ההיבט הנפשי – היעדר כוונה לשוב ולהחזיק בנכס. ההיבט האחרון כולל שני יסודות – רצון הדייר לחזור וסיכויי החזרה בפועל.
השופט הבהיר כי במקרה שבו אילוץ מתמשך שאינו בשליטת הדייר הוא שמונע את חזרתו אל הנכס, אין זה הוגן להעניק משקל מכריע לשאלת סיכויי החזרה, שכן האילוץ הוא שמקטין את הסיכוי ואין זה צודק לזקוף לחובת הדייר המוגן את קיומן של נסיבות שאינן בשליטתו או ברצונו. הטעם השני לכך הוא הסיכוי – ולו הנמוך – כי אם וכאשר יחלוף האילוץ, הדייר ייוותר ללא קורת גג מעל ראשו.
במקרה זה, קבע השופט הנדל, עזיבתה של האם את הדירה לבית אבות נבעה מכורח בשל איום הבת על חייה, שאליו התווסף אילוץ נוסף – מצבה הרפואי של האם ששברה את הירך והתעוורה, ועל כן הועברה לבית חולים סיעודי. " בענייננו, אין מדובר במעין אילוצים חולפים שהיו ואינם עוד, ושלאחר שנגוזו מתקיימת אפשרות לשוב לדירה", כתב השופט בפסק הדין. "עסקינן באילוצים מתמשכים, המהווים מכשול וחסם עדכני מפני חזרה לדירה – אף בהווה. האיום מהבת טרם הוסר, והאם אינה בקו הבריאות. לאמור, בחירה ממשית שלא לדור בדירה לא צמחה והתהוותה בשום שלב, ועודנה אַין... משכך, סבורני כי אין לזקוף לחובת המבקשת את קיומו, ואין לקבוע שמתקיים בקרבה, או בקרב מי מטעמה, רצון שלא לשוב לנכס".
השופט הוסיף כי במקרה זה אף שהתנהגות הבת היא שיצרה את האילוץ, משמעות עזיבת הנכס היא כי אותה בת, במצבה הנפשי הנתון, תאבד את ביתה. השופט הדגיש כי אף שאין בכוונתו להעניק להשלכה זו משקל כשלעצמה שכן לבת אין כיום זכות בנכס, יש בשיקול זה כדי ללמד על מידת "הרצון" לעזיבת הנכס מצד האם ועל שאיפתה לשוב אליו. "דעתי היא שלנוכח השלכת העזיבה כלפי הבת, ניתן להניח כי אלמלא האיום המתמשך ואלמלא מצבה הנפשי – הייתה המבקשת או מי מטעמה מעוניינת לשוב לנכס, ולו כדי להגן על זכויות הבת", קבע השופט. "בנסיבות אלה, אין מדובר במקרה בו חלוף הזמן מחוץ לבית, מלמד על 'השלמה' עם העזיבה ועל היעדר רצון לשוב לדירה. במידה רבה להפך. הבת אמנם מהווה גורם המונע את השיבה לדירה, אך הרצון לשוב לדירה מתעצם דווקא בהתחשב בה".
השופט ציין את קשייה הכלכליים של האם, שלא תוכל במבט קדימה לכסות את עלויות המוסד הסיעודי שבו היא שוהה, ועלולה להישאר ללא פתרון המיטיב עמה, וייתכן גם כי הפתרון היחיד או המיטבי שייקבע יהיה בבית. לדעת השופט, די בקיומו של תרחיש כאמור, אף שסבירותו אינה גבוהה, כדי לעמוד באמת המידה לסיכוי ממשי לשיבה לנכס, בהינתן אילוץ.
