בית המשפט העליון קבע באופן סופי כי יהודי עיראק שנפגעו בטבח ה"פרהוד" שבוצע ביהודי בגדד ב-1941 אינם זכאים לפיצוי מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. בתוך כך מתח בית המשפט ביקורת על העובדה שהחוק הישראלי משקף מדיניות גרמנית שאינה מבטאת בהכרח את העמדה הציבורית בישראל לעניין זיכרון השואה
בית המשפט העליון קבע אתמול (א') כי יהודי עיראק שנפגעו בטבח ה"פרהוד" שבוצע ביהודי בגדד ב-1941 אינם זכאים לפיצוי מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. בהחלטה, שניתנה בערעורים שהוגשו על החלטות קודמות בעניין, נקבע כי לא מתקיימת הדרישה הטריטוריאלית הנדרשת לצורך הגדרת "נרדפות" וכי לא הונח הבסיס לזכאות אף מכוח העקרונות של "מדינה גרורה" ו"שלילת חירות". בתוך כך מתחה השופטת דפנה ברק-ארז ביקורת על המדינה, שלא סיפקה תרגום עברי לחוק הפיצויים הגרמני באופן שיצר הכרעות מיותרות ותקוות שווא אצל המערערים, וכן על העובדה שהחוק הישראלי "משקף מדיניות גרמנית שאינה מבטאת בהכרח את העמדה הציבורית בישראל" לעניין מקומן של אוכלוסיות מסוימות בזיכרון השואה.
בערב חג השבועות התש"א, ה-1 ביוני 1941, החלו בעיר בגדד שבעיראק פרעות אלימות כנגד היהודים אשר זלגו בהיקף קטן יותר לעוד מקומות במדינה. לפי העדויות והנתונים הקיימים כיום, במהלך הטבח, שנקרא "הפרהוד", נהרגו 179 יהודים, אברים נחתכו באכזריות, נשים נאנסו ונרצחו, בתי כנסת הושחתו, בתים וחנויות נפרצו ורכוש רב נבזז או הושמד. ביום שלמחרת הוטל עוצר על בגדד והסתיימו האירועים.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל חתמה המדינה על הסכם השילומים עם גרמניה, אשר הסדיר את סוגיית תשלום התגמולים לנרדפי הנאצים. מכוח הסכם זה העבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום מסוים לפיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של ניצולים שנעקרו ממקום מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו תחת השלטון הגרמני. בעקבות ההסכם הנ"ל חוקק חוק נכי רדיפות הנאצים בשנת 1957, אשר הגביל את הזכות לפיצויים רק למי שיכול היה לקבל פיצוי מממשלת גרמניה בהתאם לחוק הפיצויים הגרמני, שנחקק בשנות החמישים.
הלכה למעשה, החוק הגרמני ראה לנגד עיניו את מי שנפגעו בשטח "הרייך הגרמני", ואת העוולות שנגרמו באופן ישיר על ידי גרמניה הנאצית או אנשיה. לכלל הטריטוריאלי הגרמני שליווה את החוק ואת פרשנותו עוד מראשיתו, נקבעו חריגים מוגבלים: מעשים שבוצעו בידי מדינה שהייתה "גרורה" של גרמניה, וכאלה שביצעה מדינה אחרת שהונעה בידי גרמניה והובילו לכדי "שלילת חירות", ובלבד שהיו מעשים "ממוסדים".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
שנים לאחר חקיקתו של חוק נכי רדיפות הנאצים נחקק חוק הטבות לניצולי שואה, המעניק זכויות נוספות לניצולים בתנאים הקבועים בו, בעיקר על בסיס נזקקות. כרובד נוסף ומשלים לחקיקה, התקבלו גם מספר החלטות מנהליות המעניקות הטבות למי שחוו רדיפות במהלכה של מלחמת העולם השנייה. אחת מאלו הייתה החלטה של שר האוצר מסוף שנת 2015, שהעניקה מספר הטבות ליוצאי מרוקו ואלג'יריה אשר סבלו מהגבלות בתחומי חיים שונים במסגרת שלטון וישי בתקופה הרלוונטית, וכן ליוצאי עיראק שחוו את אירועי הפרהוד ובמהלכם סבלו ממעשי אלימות שננקטו נגדם או שחזו במעשי אלימות. ההחלטה, שצוין בה כי ניתנה "לפנים משורת הדין", קובעת כי הנמנים עם אוכלוסיות אלה יקבלו מענק שנתי ופטור מתשלום עבור תרופות מרשם הכלולות בסל הבריאות.
בהודעה על ההחלטה הוסבר, כי היא התקבלה מתוך הכרה בסבלן של קבוצות אשר חוו התנכלויות אנטישמיות וגזעניות בתקופת מלחמת העולם השנייה, ואשר אינן זכאיות לתגמולים חודשיים ולהטבות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים או חוק הטבות לניצולי שואה ואף לא לקצבה ממדינה אחרת. כמו כן, ההחלטה העניקה סיוע לאנשים שביצעו עבודות בכפייה ואינם זכאים לתגמולים והטבות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
לימים, החלו יהודים יוצאי עירק שנפגעו באירועי ה"פרהוד" להגיש תביעות לרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר. הרשות דחתה את פניית המבקשים מכיוון שהם אינם עומדים בדרישות החוק. מאותם טעמים דחו את העררים גם ועדות העררים הפועלות מכוח החוק, וכן בית המשפט המחוזי בחיפה. על רקע זה הוגשו בקשות רשות ערעור לבית המשפט העליון.
השאלה המשפטית שעמדה להכרעתו של בית המשפט הייתה אם ובאילו מקרים חל חוק הפיצויים הגרמני שאותו, כאמור, אימץ חוק נכי רדיפות הנאצים הישראלי, על אירועים שהתרחשו מחוץ לגרמניה, בידי מי שאינם גרמנים, והאם הפרהוד נמנה עם אותם מקרים.
השופטים ברק-ארז, פוגלמן וקרא דחו את הערעורים פה אחד בנימוק שלא מתקיימים תנאי הזכאות בחוק הפיצויים הגרמני. השופטת ברק-ארז ציינה כי הדין והפסיקה קובעים באופן חד משמעי כי חוק הפיצויים הגרמני מתייחס רק למעשי רדיפה שנעשו בתחומי הרייך הגרמני ולכן לא התקיים תנאי סף התומך בתביעה. לדברי השופטת, תנאי זה חזר ואושר בשורה של פסקי דין, ואף הודגש באופן ברור בהרכב מורחב בדיון נוסף שנערך באחד המקרים. כמו כן, עמדת המערערים שלפיה החוק לא נועד לחול רק בזיקה לגרמניה שבה ונדחתה בפסיקה הגרמנית, וממילא לא התקבלה גם בישראל לאורך עשרות שנים.
ההכרעה אודות הקשר להסתה הנאצית לא הייתה נדרשת
עוד סברה השופטת כי אין לומר שתחימת הזכאות לאירועים שהתרחשו בתחומי הרייך סותרת את עקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית, גם אם אינה משקפת את מלוא מורכבותה של המציאות ההיסטורית שעומדת ביסוד חוק נכי רדיפות הנאצים. לשיטתה, כל עוד החוק ניצב על כנו הכלי היחיד שניתן הוא יישומו על-פי הפרשנות העקבית שניתנה לו, שכאמור אינה מאפשרת הכרה בזכאות בגין רדיפה בנסיבותיו של ה"פרהוד".
כפועל יוצא מהאמור, קבעה השופטת, מתייתר הדיון בשאלת הקשר בין ההסתה הנאצית לאירועי הפרהוד. זאת, מבלי לגרוע מחשיבותו ההיסטורית של המאורע. לדברי ברק-ארז, יש אף להצר על כך שוועדות העררים וגם בית המשפט המחוזי הקדישו זמן ומקום נרחבים כל כך לדיון שכלל לא היה מקום להידרש אליו, אשר הוביל לקביעות שדחו את עמדת המערערים באשר לתרומה שהייתה לגרמניה ברקע לפרהוד, במידה מסוימת, מבלי שהכרעה בכך הייתה נדרשת. לדעת השופטת, למרות שדומה שהדבר נעשה מתוך כוונה טובה על מנת להטות אוזן למכלול טענותיהם של המערערים, הרי שדווקא הארכת הדיון בדרך זו יכולה הייתה לעורר ציפיות שלא היה להן מקום בהתחשב במגבלה הפורמאלית על מסגרת הפיצויים.
עוד קבעה השופטת ברק-ארז כי אין מחלוקת שהפרעות לא בוצעו על-ידי ממשלת עיראק עצמה, ומשכך לא הונח הבסיס לזכאות אף מכוח העקרונות של "מדינה גרורה". צוין, כי אמנם קבוצת המדינות שהונעו בידי גרמניה הנאצית אינה נחשבת ל"רשימה סגורה", אולם אין משמעות הדבר כי כל מדינה שהושפעה מגרמניה הנאצית תוכר כ"גרורה" שלה, ואפילו הייתה "קטנה" או "חלשה", כלשון המערערים. זאת ועוד, לדברי השופטת, ממילא בראש ה"גרורה" צריכה לעמוד ממשלה, ואין חולק כי הפרהוד אירע בתקופת ביניים בין ממשלות.
עוד צוין בהקשר זה כי גם הפעולות שאירעו במסגרת הפרהוד אינן "ממסדיות" ואין חולק כי הן בוצעו ע"י יחידים. לפיכך, שילוב נתונים זה אינו מתיר הליכה בנתיב ה"גרורה" שהמערערים ביקשו להלך בו. השופטת ביקשה להדגיש כי אין בכך כדי להקל כהוא זה מפעילות ההסתה בעיראק או כדי לפקפק בכך שהתקיימו מגעים בין ממשלתו של אלכילאני לבין גרמניה, אולם עירק היא מדינה נוספת עליה ירדה חשיכה כבדה בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים ואין צריך לומר כי הייתה "גרורה גרמנית" כדי לקבוע זאת וכדי להזדעק מן המעשים האיומים שנעשו בה.
אשר לעיקרון של "שלילת חירות", ציינה השופטת כי גם ראש נזק זה דינו להידחות, בראש ובראשונה מן הטעם שאירועי הפרהוד לא היו פעולה שלטונית ממוסדת - הם לא נעשו ביוזמת ממשלת עיראק והובהר כי בוצעו בידי יחידים.
בשולי הדברים התייחסה השופטת ברק-ארז למספר סוגיות נוספות שהועלו אגב הדיון בערעור, ושיש להן חשיבות לא מבוטלת. בתוך כך הצרה השופטת על כך שהערכאות הקודמות שדנו בעניינם של המערערים עשו כן מבלי שהונח בפניהן תרגום עברי מלא לחוק הגרמני, ולכן נאלצו להסתמך על תרגומים של סעיפים רלוונטיים שנכללו בפסקי דין שניתנו על-ידי בית המשפט העליון בעבר. "נקודת המוצא לכל דיון משפטי היא לשון החוק ואת זו יש לראות בכללותה", כתבה השופטת. "ברי כי בחינה נקודתית בלבד של הוראות חוק עלולה לגרור טעויות, שבמקרה הגרוע מובילות לתוצאה משפטית שגויה, ובמקרה הגרוע פחות מחירן הוא זמן יקר – הן עבור בית המשפט והן עבור המתדיינים הממתינים למוצא פיו". לשיטתה, הדבר השפיע גם על האנרגיה המקצועית והרגשית הרבה שהשקיעו הצדדים, הוועדות ובית המשפט בטענות שעניינן הקשר הסיבתי, שכאמור לא היו נדרשות להכרעה.
במבט רחב יותר ציינה השופטת כי העובדה שמדינת ישראל לא הפיצה מעולם תרגום רשמי של החוק הגרמני מעוררת תמיהה, שכן יש לכך השלכה לא רק על ההליך השיפוטי עצמו, אלא בראש ובראשונה על אזרחי המדינה שעשויים כלל לא לדעת שמגיעות להם זכויות, או לחלופין – וחמור לא פחות – לפתח ציפיות שווא כי הם זכאים לדבר מה שאינו חל בעניינם. מעבר לכך, לדבריה, העדרו של תרגום השפיע להערכתנו על חוסר הוודאות שריחף מעל הדיונים גם בבית המשפט העליון, והוביל לכך שהמערערים פיתחו ציפיות שבהן לא ניתן לעמוד.
"זכרו של הפרהוד לא יימחה מהזיכרון הציבורי"
לבסוף הוסיפה השופטת מספר מילים אודות מה שהגדירה "הפער בין המשפט להיסטוריה". לדבריה, התמקדותו של חוק נכי רדיפות הנאצים בהיקף הזכאות לפיצויים בגרמניה, אשר בתי המשפט מחויבים בה, היא "סוג של החמצה", שכן חוק זה משקף מדיניות גרמנית שאינה מבטאת בהכרח את העמדה הציבורית בישראל בעת הזו. כיום, לדברי ברק-ארז, יותר מופעים אלימים שאירעו לאורך ההיסטוריה מקבלים ביטוי במרחב הציבורי, וקהלים נוספים שנפגעו חושפים את פצעיהם. במובן זה, הקשר הגורדי לחוק הגרמני ולגרמניה בולם את האפשרות להעניק הכרה מלאה לקורבנות. עוד לשיטתה, דומה שכיום שיח של צרכים וסיוע, ללא קשר ל"עילות" היסטוריות כאלה ואחרות הוא נכון יותר ואנושי יותר.
עוד הדגישה השופטת כי במשך שנים רבות נותרו העוולות והסבל שנגרמו ליהודי המזרח והבלקן בתקופת מלחמת העולם השנייה בשולי הנרטיב של השואה ונדרשו שנים של מחקר היסטורי ושל דיון ציבורי כדי לתת קול ושם לפרק חשוב וכואב זה. עם זאת, רבות מן התביעות שהוגשו נדחו אף בתקופה ה"חדשה" בשל המגבלות שמציב חוק הפיצויים הגרמני, שעליו מבוסס כאמור הדין הישראלי. בעניין זה ביקשו השופטים להדגיש כי דחיית הערעור הנוכחי אין משמעה נסיגה מההכרה בדבר חומרתם של אירועי הפרהוד, ואף לא ממקומם כחלק מן האסונות שפקדו את העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
לאור האמור, הערעור נדחה בעיקרו לעניין הזכאות, אולם התקבל בנוגע לביטול ההוצאות שנפסקו לזכות חלק מהמערערים בוועדת העררים בחיפה, בין היתר נוכח תרומת ההליכים להעלאת המודעות הציבורית החשובה בנושא. "זכרו של הפרהוד לא יימחה מן הזיכרון הציבורי, וחזקה על רשויות המדינה שידעו לשמרו, כמו גם להמשיך ולתת מענה לנפגעי הפרהוד שעודם חיים בינינו", כתבה השופטת ברק-ארז לסיום. "זוהי תקוותנו. כפי שהבהרנו, אין בפסק דיננו כדי לגרוע מכוחן של הכנסת והממשלה להוסיף על הפיצויים לנפגעי הפרהוד, ככל שימצאו לנכון לעשות כן, בהתאם למדיניות עצמאית של מדינת ישראל, וללא קשר למגבלותיה של החקיקה הגרמנית בנושא".
המערערים יוצגו בהליכים ע"י עו"ד דוד ידיד, עו"ד דורון עצמון ועו"ד שרית ידיד. הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר יוצגה ע"י עו"ד יואב שחם. עו"ד דוד ידיד ממשרד דוד ידיד עורכי דין ונוטריון נמסר בתגובה לפסק הדין: "בית המשפט העליון קובע בפסק דין זה כי סבלם של נפגעי הפרהוד היה גדול, אך לא ניתן להכיר בהם לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, כיון שחוק זה כפוף לדין הגרמני, ועל כך מתחו השופטים ביקורת. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שהזכויות שכן ניתנו לניצולים (התגמול השנתי) במהלך השנים האחרונות, הן פועל יוצא של ההליך המשפטי שניהלנו, ולפיכך השית על המדינה החזר הוצאות. חבל מאד שאותם פוליטיקאים המדברים גבוהה גבוהה אודות זכויותיהם של קשישים וניצולי שואה, נאלמים כאשר נדרש מעשה בדמות תיקון נחוץ לחוק שיוצר עוול היסטורי. נשקול להגיש בקשה לדיון נוסף".
