שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > הלכה בעליון: לא ניתן לסטות מנוסחת חישוב שווי השימוש ברכב שהוצמד לעובד

חדשות

הלכה בעליון: לא ניתן לסטות מנוסחת חישוב שווי השימוש ברכב שהוצמד לעובד, צילום: getty images Israel
הלכה בעליון: לא ניתן לסטות מנוסחת חישוב שווי השימוש ברכב שהוצמד לעובד
23/05/2019, עו"ד לילך דניאל

בית המשפט העליון נדרש לשאלה העקרונית – האם יש לזקוף שווי שימוש ברכב שהוצמד לעובד ע"י מעסיקו בהתאם לקבוע בתקנות או שמא ניתן לעשות זאת בדרך אחרת. נקבע, כי לא ניתן לסטות מהנוסחה שנקבעה בתקנות שכן זו הפרשנות היחידה שיש לה אחיזה בלשון החוק והיא תואמת את ההיסטוריה החקיקתית ומגשימה את תכליתן באופן מיטבי

סעיף 2 לפקודת מס הכנסה קובע כי הצמדת רכב לעובד על ידי המעסיק נחשבת להכנסת עבודה ממנה יש לשלם מס. הפקודה גם קובעת כי שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, ייקבע את שוויו של השימוש ברכב ובהתאם לכך הותקנו תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב).

תקנה 2(א) לתקנות, יוצרת נוסחה לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על ידי מעסיקו. במסגרת הנוסחה ניתן ביטוי לשני רכיבים: מחיר הרכב ושווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים. חרף האמור, בשנים האחרונות התנהלו הליכים משפטיים בעניינם של מעסיקים אשר ניסו לטעון כי ניתן לסטות מ"נוסחה" זו ולזקוף שווי שימוש שיחושב בדרכים כאלה ואחרות, כל מעסיק לפי עמדתו, וזאת במטרה להפחית את המס שישולם בגין הרכבים הצמודים.

במסגרת שני פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי, התקבלה עמדת רשות המסים לפיה  אופן חישוב ההטבה הגלומה בהעמדת רכב לרשות העובד מהווה כלל מחייב אשר לא ניתן לסטות ממנו. העניין הגיע לפתחו של בית המשפט העליון, שנדרש לשאלה העקרונית של פרשנותן של תקנות שווי השימוש, וביתר דיוק – האם הנוסחאות הקבועות בתקנות הן הוראה מהותית הקובעת כלל אשר בצדו הסדר שלילי, או שמא מדובר בחזקה הניתנת לסתירה המאפשרת לנישומים להוכיח שווי שימוש בשיעור אחר.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופט דוד מינץ ציין כי נקודת המוצא, עליה אין חולק, היא שבסמכותו של שר האוצר לקבוע תקנות בדבר השווי של השימוש ברכב הצמוד לעובד וכך אכן עשה. התקנות מורות על נוסחה קבועה לחישוב שווי השימוש ברכב ואין הן מזכירות דרכים נוספות לחישוב שווי שימוש זה. אשר על כן, לשיטתו, אין מדובר בניסוח המצביע על חזקה או בניסוח המותיר פתח לאפשרויות חישוב חלופיות ולכן אין כל אחיזה לשונית לפרשנות אותה מציעים המעסיקים המערערים.

עוד ציין מינץ כי את דיני המס, כמו כל דין אחר, יש אמנם לפרש גם על פי תכליתם, אלא שגם בחינת תכלית ההסדר אינה מובילה לתוצאה שונה. בעניין זה ציין השופט כי תכליתו של התיקון לפקודה, אשר הוסיף את שווי השימוש ברכב כהכנסה החייבת במס, הייתה להרחיב את בסיס המס, ובכלל זה להביא בגדר הכנסה חייבת במס גם את טובת ההנאה העולה מהצמדת רכב לעובד מידי המעסיק. בעקבות התיקון לפקודה הותקנו תקנות שווי השימוש, אשר עברו גלגולים שונים.

לדעת מינץ, לא רק שהתפיסה כי אופן החישוב שבתקנות מהווה נוסחה אחידה וחד-משמעית הובהרה במסגרת הליכי התקנת התקנות, אלא שהיא מחוברת בשורשה לתכליות כלליות של דיני המס. במסגרת זו יעילות מלאכת גביית המס וּודאות באשר לנורמות הפיסקאליות הם אינטרסים ציבוריים מרכזיים העומדים בבסיסם של דיני המס והסדרת אופן החישוב בדרך של נוסחה אחידה וברורה יש בה כדי לקדם את היעילות, הפשטות והבהירות בגביית מס ובכך להביא לקידום התכלית שעניינה מניעת העלמת מס. עוד הוסיף מינץ כי אין מדובר בהסדר החורג מן המקובל בדיני המס ודוגמאות לכך ניתן למצוא למכביר.

עוד הוסיף השופט כי בהצמדת רכב על ידי המעסיק גלומים יתרונות בלתי מוחשיים רבים אשר את ערכם המדויק לא ניתן לאמוד. לפיכך, אין מנוס מלקבוע מחיר ממוצע המשקף את ערכה המשוער של טובת הנאה זו. בהקשר זה ציין השופט כי מעיון בדיונים שהתקיימו בוועדת הכספים ניכר כי מחוקק המשנה נותן את דעתו על הצורך לעדכן את הקבוע בתקנות באופן תדיר ובהתאם לצורך המתעורר לעשות כן. בהתאם לכך, עודכנו התקנות מפעם לפעם. בכך, נקבע, די כדי לדחות את טענת המעסיקים, כאשר מכלול הנימוקים שהוצגו מעורר קושי של ממש לאמץ את הפרשנות אותה הציעו ומטה את הכף לטובת פקיד השומה.

סוגיה נוספת שעלתה בערעורים הייתה האם ניתן לסווג רכבים פרטיים שעליהם ציוד עבודה כ"רכב" עבודה" – שבגינו אין צורך לזקוף שווי שימוש – אף שניתן להשתמש בהם גם להסעת נוסעים. השופט מינץ דחה את הטענה שיש לאמץ את "מבחן השימוש העיקרי" לצורך הגדרת "רכב עבודה" וקבע כי די בכך שרכב משמש גם להסעת נוסעים, אף אם באופן משני, כדי שהוא לא ייחשב רכב עבודה. הודגש כי רכב עבודה הוא רכב שייעודו הבלעדי הוא כזה, כדוגמת משאית הובלה, מערבל בטון וסמיטריילר.

סיכומם של דברים – הערעורים נדחו תוך חיוב המעסיקים בהוצאות פקיד השומה בסך 80 אלף שקל. התיקים בבית המשפט העליון טופלו על ידי עו"ד חן אבידוב מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה. המערערים יוצגו ע"ע עו"ד יניב שקל ועו"ד לינור בוני.

ע"א 4096/18

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit.jpg
17 | S:13
קומיט וכל טופס במתנה