שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > מיוחד: עורכי דין מדברים על פסקי הדין הבולטים של השנה החולפת

חדשות

מיוחד: עורכי דין מדברים על פסקי הדין הבולטים של השנה החולפת, צילום: istock
מיוחד: עורכי דין מדברים על פסקי הדין הבולטים של השנה החולפת
26/09/2019, עו"ד לילך דניאל

בעוד מספר ימים נציין את תחילתה של שנה עברית חדשה, וזה הזמן לבחון מה קרה בפסיקה בשנה החולפת. בחרנו פסקי דין חשובים שניתנו השנה בתחומי המשפט השונים וביקשנו מעורכי דין לומר כמה מילים לגביהם. וגם – איזה פסק דין קיבל את "בחירת המערכת"?

מה היו פסקי הדין שבלטו השנה במשפט פלילי, דיני עבודה, מנהלי, חוקתי ונזיקין? רגע לפני סיומה של שנת תשע"ט בחרנו 10 פסקי דין בולטים, מיוחדים או חשובים שניתנו השנה בתחומי משפט שונים וביקשנו מעורכי דין להביע את דעתם לגבי חשיבותם של פסקי הדין, ביקורת עליהם והשלכותיהם:

 

דיני משפחה – עו"ד שירי זיידמן

משפט חוקתי – עו"ד גיל גן מור

משפט פלילי – עו"ד עידית רייכרט

קניין רוחני – עו"ד מתן שוק

דיני עבודה – עו"ד בועז ארבל

משפט מסחרי – עו"ד אדוה יגואר גל

דיני נזיקין - עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר ועו"ד אבי גז

סדרי דין – עו"ד מייק יורק ריד

משפט מנהלי – עו"ד הדס ברוה

* בחירת המערכת *

 

*****************************************************************************

דיני משפחה | "בג"ץ הבוגדת"

פסק הדין, שניתן בחודש נובמבר, נכנס בקלות לרשימת פסקי הדין הבולטים ביותר שניתנו השנה, במיוחד בשל הסערה שהוא חולל. בפסק הדין נידונה הסוגיה של שיתוף ספציפי בדירת מגורים בין בני זוג המצויים בהליכי גירושין, והאם יש מקום לתת משקל לבגידה נטענת של אחד מבני הזוג. בית הדין הרבני האזורי קבע כי יש להכיר בשיתוף ספציפי בבית ועל כן זכאית האישה למחצית משווי הזכויות הרשום על שם הבעל. ערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול התקבל ונקבע כי לאישה לא מגיע כל חלק בבית, תוך שניתן משקל לבגידה הנטענת שלה. נוכח האמור, הגישה האישה עתירה לבג"ץ, בה טענה כי יישום הדין הדתי על הסוגיה של שיתוף ספציפי בבית המגורים היוותה חריגה מסמכותו של בית הדין הרבני הגדול ומכאן שיש מקום להתערב בפסיקתו.

שופטי בג"ץ דחו את העתירה ברוב דעות לאחר שקבעו כי אין בנסיבות העניין הצדקה להתערב בפסיקת בית הדין הרבני, אולם הבהירו כי אין בכוחה של בגידה לבטל שיתוף נכסים שהתגבש לפניה. פסק הדין זכה לכותרות רבות וביקורות שטענו כי בג"ץ העדיף את הדין הדתי על פני זכויות האישה, וכי מדובר בפסיקה פרימיטיבית שתסלול את הדרך להכנסת שיקול הבגידה גם בנושאים אחרים. לא הספקנו למצמץ, ולפני כחודש ניתן פסק דין דומה בביה"ד הרבני הגדול, שקבע כי אישה שבגדה בבעלה בסתר במשך 10 שנים – לא תזכה למחצית מהרכוש המשותף. מכל מקום, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות החליטה לקיים דיון נוסף בסוגיה בהרכב מורחב של 9 שופטים ולכן העניין עודנו פתוח.

עו"ד שירי זיידמן, עוסקת בדיני משפחה: "לדעתי, מוקדם לומר האם מדובר בהלכה אשר משנה את פני התמונה עבור מתגרשים. בפסק דינו הילך בג"צ בין הטיפות, כאשר דחה את העתירה בנימוק המרכזי שלא מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות. בג"צ מדגיש את ההכרח להפרדה בין הדין הדתי לדין האזרחי ושקביעות רכוש חייבות להיות לפי הדין האזרחי. כך עשה בית הדין הרבני הגדול. בג"צ אינו מוכן כלל להיכנס לשאלה האם בגידה היא נימוק לשלילת כוונת שיתוף ספציפי, והוא מבין כי מדובר ביצירת תבערה אשר עלולה להשפיע על האיזון העדין מאוד בין הדין הדתי לאזרחי אשר הפרתו יכולתה להוביל אף לתבערה גדולה יותר בין שני מגזרים – חילוני ודתי. בג"צ דן בפסק דינו כיצד מתייחסים לסוגית כוונת שיתוף בנכס והאם בית הדין הגדול לערעורים ערך התייחסות שכזו בנימוקיו, וזו למעשה השורה התחתונה – בית המשפט לא יצא עם בשורה חדשה והוא גם לא התכוון לעשות זאת. למעשה, ייתכן ובמידה ובית המשפט אכן היה מעוניין 'להיכנס לעובי הקורה' הוא היה צריך לקבוע כי ישנה התערבות של הדין הדתי בדין האזרחי.

מנגד, אני סבורה כי דווקא מכיוונו של בית הדין הרבני הייתה כוונה להכנסת הדין הדתי לדין האזרחי – אך הדיינים עשו זאת בחכמה ולא שמו את נימוק הבגידה בפוקוס. אנחנו, העוסקים במלאכה והמתדיינים בהליכי גירושין, נצטרך לשים לב טוב טוב האם מגמת בית הדין הרבני ממשיכה בדרך זו של ערבוב שני הדינים – הדתי והאזרחי –  ואם כן, חובתנו המוסרית, המשפטית והאישית היא למנוע זאת".

לפסק הדין המלא

בחזרה למעלה

משפט חוקתי | הפליה במכירת דירות מגורים ע"י קבלן

בחודש שעבר דחה בית המשפט העליון את ערעורה של חברת "מי-טל הנדסה", חברה קבלנית שחויבה לפצות זוג ממוצא ערבי לאחר שסירבה למכור להם דירה בפרויקט נדל"ן בירושלים. השופטים מזוז ושטיין הסכימו שניהם כי איסור הפליה חל על מי שמשווק דירות לציבור, אולם נחלקו בבסיס לאיסור זה: השופט מזוז מצד אחד, סבר כי דירה עונה להגדרת "מוצר", ולכן חל על הנושא חוק איסור הפליה במוצרים, שירותים וכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים. השופט שטיין מנגד, סבר כי דירה או מקרקעין אינם עונים להגדרה המקובלת של "מוצר", ולכן חוק איסור ההפליה לא חל על הנושא, אולם איסור ההפליה תקף מכוח שילוב בין כללי המשפט המנהלי האוסרים על הפליה בהקצאת זכויות במקרקעי המדינה, והאיסור על שימוש לרעה בזכות או בכוח משפטי, ולחלופין – האיסור על ניהולו של משא-ומתן טרום-חוזי שלא בדרך מקובלת. השופט הנדל, השלישי בהרכב, נמנע מלהכריע במחלוקת בנימוק שמדובר בשאלה "תיאורטית" שראוי להשאיר את ההכרעה בה לעת מצוא, ולכן פסק הדין הסתיים ללא הכרעה נורמטיבית.

עו"ד גיל גן מור, שייצג בהליך את האגודה לזכויות האזרח: "החידוש בפסק הדין הוא בקביעה העקרונית כי חברה קבלנית המתמודדת במכרז בניה של רשות מקרקעי ישראל כפופה לחובת השוויון בעת שיווק יחידות הדיור. סוגיה זו היא פיתוח של הלכת קעדאן, שם פסק בית המשפט כי הסוכנות היהודית אינה רשאית להפלות ערבים בשיווק מגרשים בישוב הנבנה על קרקעות המדינה שהועברו לה לצורך הקמתו. בית המשפט אף מוסיף כי לנפגע ההפליה זכות לתבוע את החברה לפי עילות מהמשפט הפרטי – שימוש לרעה בזכות וחוסר תום לב במו"מ לכריתת חוזה.

המחלוקת בפסק הדין הנוכחי חשובה לא פחות, שכן היא נסבה סביב שאלת האפשרות של נפגע הפליה לתבוע את החברה הקבלנית מכוח חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים. בהיעדר הכרעה, נותרה פתוחה השאלה לגבי תחולת חוק איסור הפליה על חברות בניה. לשאלה זו חשיבות רבה בשל העובדה שהפליה קיימת גם בשיווק דירות על ידי חברות הבונות בקרקע פרטית, ובהיעדר תחולה עשויה לעלות הטענה כי הדבר למעשה מותר. כמו כן לתביעה מכוח חוק איסור הפליה יתרונות רבים לנפגעים (כמו חזקות המעבירות את נטל ההוכחה ופיצוי ללא הוכחת נזק). אלו  נשללים מנפגע בהפליה בתביעה רגילה, ומקשים על הנפגע. לכן סביר להניח שלא ירחק היום שבו בית המשפט יידרש שוב לשאלה".

לפסק הדין המלא

בחזרה למעלה

משפט פלילי | הרשעה תקדימית לפי "חוק הסרטונים"

בתחילת חודש יולי קיבל בית המשפט המחוזי בת"א את ערעורה של המדינה והרשיע שני קטינים בהפצת סרטון מיני של חברתם לשכבה בעת שהיו בני 13. ההרשעה התבססה על סעיף 3(א)(5א) לחוק למניעת הטרדה מינית, הידוע גם כ"חוק הסרטונים", המגדיר "הטרדה מינית" בין היתר כ"פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום". על פי עובדות המקרה, באחד הימים שהו הנערים בביתו של אחד מהם, וערכו שיחת וידאו עם המתלוננת באמצעות יישום "פייס טיים". במקביל לכך, ותוך כדי השיחה, צילמו הנערים את מסך הטלפון באמצעות טלפון אחר כך שהתוצאה הייתה ששיחת הווידאו תועדה על-ידם ונשמרה. במהלך השיחה, במסגרת משחק חברתי של אמת או חובה, ביצעה המתלוננת, בהסכמתה, פעולות בעלות אופי מיני בגופה, שהנערים ביקשו ממנה לבצע. בהמשך, שלחו הנערים את הסרטון לחבריהם. בית המשפט לנוער נמנע מהרשעתם תוך שנתן משקל לגילם הצעיר של הנערים ולשיקול השיקומי.

שופטי המחוזי, שקיבלו כאמור  קבעו כי ההיבט הציבורי במקרה זה גובר על גילם הצעיר של הנערים, וקבעו כי המלחמה בתופעת הסרטונים המבזים צריכה להיות מלחמת חורמה: "דעתנו היא, כי המלחמה בתופעת הסרטונים המבזים צריכה להיות מלחמת חורמה וכי על בתי המשפט לומר את דברם בקול ברור ונחרץ", כתבו השופטים והוסיפו כי למרבה הצער, גילם של העבריינים הולך ויורד והמקרה הנוכחי הוא דוגמה לכך. "אם זהו ה"ציבור" המבצע את העבירה הרי שאליו וכלפיו צריכות להיות מופנות אמירות בית המשפט", נכתב. כחודש לאחר מתן פסק הדין, רעשה המדינה סביב פרשת האונס בקפריסין, שכללה אף היא היבט של הפצת סרטוני מין ע"י המעורבים בפרשה, מה שהעלה את התופעה לדיון ציבורי.

עו"ד עידית רייכרט, עורכת דין פלילית המייצגת קטינים ונפגעי עבירה: "בית המשפט המחוזי לנוער בשבתו כבית משפט לערעורים, הרשיע שני נערים כבני 13 אשר הואשמו בהפצת סרטון בעל תכנים מיניים בו כיכבה "חברתם" אותה צילמו ב"פייס טיים" קודם לכן. בכך, הפך בית המשפט את החלטת הערכאה דלמטה שנמנעה מהרשעתם של הנערים בשל העדפת האינטרס האישי שלהם. מדובר בפסק דין פורץ דרך ותקדימי, שלמעשה מעדיף את ההגנה על ערכים חברתיים של כבוד נפגעת העבירה, האוטונומיה על גופה, זכותה לפרטיות ושמה הטוב על פני גילם הצעיר מאד של הנערים הפוגעים, על אף הדרך השיקומית שהשלימו ולמרות הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות ועד לפסק הדין (כשנתיים).

בפסק דינו הדרמטי, מצעיד בית המשפט את "חוק הסרטונים" אל קדמת הבמה וקובע קביעה נורמיטיבית ערכית וחשובה ביותר, בעיקר בקרב בני הנוער, לפיה אמנם הליך השיקום שנעשה חשוב ומבורך, אך אינו חזות הכל ולא ישמש "מגן הרמטי" מפני הרשעה מקום בו בוצעו מעשים חמורים של תיעוד מעשי מין והפצתם בציבור, ללא מעצורים וללא גבולות תוך רמיסה ופגיעה קשה ובלתי הפיכה בכבודן של נערות ונשים אשר באחת נרמס, ללא הסכמתן. זאת, במיוחד כשאותם נערים, אשר ביקשו להתחיל חייהם מחדש, היו אלה ש"הגו, יזמו, ביימו, הפיקו וצילמו את הסרטון, שנהגו בנפגעת העבירה קטינה רכה בשנים, ככלי בידם, לה העבירו "הוראות ביצוע" על פי זממם ובהתאם לאוות נפשם, שיזמו את שרשרת ההפצה מראשיתה ועד סופה". עובדות אלה ,אשר לא נעלמו מעיני בית המשפט המחוזי, הן שביטאו את החומרה הייחודית והחריפה שבמעשי הנאשמים ומכאן שהמענה הראוי לכך היה לכל הפחות, הרשעתם במעשיהם כלפי מי שהייתה "חברתם" קטינה בה פגעו באופן בלתי הפיך ונסלח".

לפסק הדין המלא

בחזרה למעלה

קניין רוחני | ג'ורג' קלוני נגד "ג'ורג' קלוני"

בשנת 2006 פצחה חברת הקפה "נספרסו בקמפיין פרסומי נרחב, שבמרכזו דמות המגולמת ע"י השחקן האמריקני ג'ורג' קלוני. סרטוני הפרסומת כללו קטעים שבהם קלוני מביט בנשים נאות, נוסע במכוניות יוקרה ושותה את הקפה של נספרסו. בחלק מסרטוני הפרסומת נכנס קלוני לחנות הקפה של נספרסו, במחשבה שכולם מתפעלים מזהותו ומהמוניטין הרב שלו, אך בדיעבד מתברר לו שהוא ניצב בצל הקפה המשובח של נספרסו. עלילה זו קשורה לסיסמה שבה השתמשה החברה – "Nespresso. What else?".

בשלהי 2014 עלתה לשידור בכלי תקשורת שונים פרסומת מסחרית של אחת המתחרות של נספרסו, חברת "אספרסו קלאב". בפרסומת כיכב שחקן בעל שיער אפור המרכיב משקפי שמש ולבוש חליפה, היוצא מחנות למכירת מכונות קפה וקפסולות כשהוא מחזיק שקית נייר בידו. במהלך רוב התשדיר, שעלילתו מהווה מעין "עקיצה" לתשדיר של נספרסו, הופיע בקצה העליון השמאלי של המסך כיתוב לפיו "המציג אינו ג'ורג' קלוני". בעקבות האמור הגישה נספרסו תביעה ולצדה בקשה לסעד זמני, במסגרתה עתרה בין היתר להורות לאספרסו קלאב לחדול לאלתר מעשיית שימוש בתשדיר הפרסומת שלה בטענה כי הוא מפר את זכויותיה נוכח הדמיון בין השחקן לבין קלוני.

לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את התביעה, הגישה נספרסו ערעור לבית המשפט העליון, שקבע כי מדובר בפרסומת פרודית שאינה מפרה זכויות יוצרים או סימן מסחר כלשהו וכי הפרודיה על דמותו של קלוני היא בגדר "שימוש הוגן". בסיום פסק הדין כתב השופט הנדל כי "אין לכחד שעולם הפרסום ההשוואתי והתדמיתי מעורר ענין, רגשות ויריבויות. בטיעונים שלפנינו הוצגו גישות שונות ומנוגדות ביחס לתופעה זו. יש הסבורים כי אין זה רצוי ששדה הפרסום יהפוך לשדה קרב, וכי בעלי מותגים יקדישו את מאמציהם להכפיש את יריביהם. מנגד, יש המדגישים את ההגנות הקיימות בדין – כגון דיני לשון הרע וענף ההכפשה בדיני סימני המסחר – וטוענים כי אלה מכילים את האיזונים הראויים, וכי פרסום שאינו עולה לכדי לשון הרע או הפרת סימן מסחר ראוי הוא ומפתח את עולם המסחר ואת התחרותיות בשוק. תמונה זו מביאה למסקנה כי למחוקק פתרונים". עוד הוסיף הנדל כי "תיק זה חידד עד מאוד את כוחה של הפרודיה. בגבולות הנכונים, זוהי יצירה כללית ועצמאית שעשויה לחשוף חולשה של פרסומת אחרת תוך שימוש באירוניה. ביקורת כזו, במידה המתאימה ובהתאם לכללים – ראויה להגנה".

עו"ד מתן שוק, העוסק בקניין רוחני וזכויות יוצרים: "פסק הדין בעניין נספרסו מרחיב באופן משמעותי את גבולותיה של התחרות החופשית ומאפשר העלאת קמפיינים פארודיים וסאטיריים המתכתבים עם קמפיינים של חברות מתחרות ומדגישים, בדרך כלל באופן הומוריסטי, יתרונות יחסיים של מוצרי או שירותי המתחרה ובלבד שהמידע הוא מידע אמת ולא מטעה ואין ניסיון פסול לרכב על מוניטין. תוצאת פסק הדין צפויה כבר בתקופה הקרובה להיות ניכרת בשוק. אם בעבר נזהרו חברות שלא להזכיר במפורש או בעקיפין שום פרט לגבי מתחרים עסקיים ומוטיבים המזוהים איתם פן הדבר יחשב בהפרת זכויות שלהם, סביר להניח כי יותר מתחרים, במיוחד קטנים וחדשים, יוותרו על הפקת קמפיינים יקרים בכיכוב ידוען וינסו לייצר מודעות וחשיפה לקמפיין באמצעות התכתבות עם קמפיינים קיימים של מתחרים תוך נטילת מוטיבים ואלמנטים שונים מהם".

לפסק הדין המלא

בחזרה למעלה

דיני עבודה | התפטרות על רקע הטרדה מינית בעבודה - דינה כפיטורים

בחודש מרץ ניתן פסק דין של בג"ץ, בו התערב בית המשפט בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, עניין השמור למקרים חריגים בלבד. ברקע לדברים חיובם של מעסיקים לשלם לעובדת פיצוי של עשרות אלפי שקלים בגין פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, וכן פיצוי על הטרדה מינית. ביה"ד הארצי ביטל את פיצויי הפיטורים, וקבע כי העובדת היא זו שהייתה בעלת העניין להפסיק את אותה הטרדה, ולכן היא הייתה צריכה להתפטר ולא שהמעסיק יגרום לפיטוריה. בעקבות האמור הגישה העובדת עתירה לבג"ץ, אולם אז הגיעו הצדדים להסכמה כי פסק דינו של בית הדין הארצי יבוטל. למרות האמור, ראו שופטי ההרכב להבהיר כי הם אינם מקבלים את נימוקיו של בית הדין הארצי לעניין פיצויי הפיטורים וכי יש לקבוע שהטרדה מינית של עובדת במקום העבודה עולה כדי "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו" לעניין ראיית ההתפטרות כפיטורים. השופטים: "ראיית ההתפטרות כפיטורים משקפת את החומרה של הטרדה מינית במקום העבודה, ואת המציאות של עובד שנפגע באופן זה".

עו"ד בועז ארבל, שייצג את העותרת: "חשיבותו של פסק הדין היא במספר היבטים: הראשון, בהיבט של מניעת הטרדה מינית ביחסי עבודה הכוללים יחסי מרות וכפיפות, במסגרתם יש קושי מובנה בהבעת התנגדות מכוח היחסים. ההיבט השני הוא ספציפי ביחס לעובדים זרים בתחום הסיעודי המתגוררים עם המעסיק במשך כל שעות היממה, והיתר העבודה שלהם למעשה "תלוי" במעסיק והיותם של עובדים זרים בתחום זה עובדים מוחלשים שאינו שולטים ובשפה העברית, ברזי החוק ובזכויותיהם.

ההיבט השלישי הוא פסילת עמדתו של בית הדין הארצי לעבודה כפי שהובאה בפסק דינו, לפיה עובד שהוטרד מינית חזקה עליו שהתפטר לאור ההטרדה, ולא פוטר בנסיבות שאינן קשורות לאותה הטרדה. היבט רביעי ואחרון הוא שגם אם אותו עובד מוטרד אכן התפטר על רקע ההטרדה המינית שחווה במקום העבודה, עדיין שומה על בית הדין לבחון האם מדובר בהתפטרות בדין מפוטר בהתאם לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים המזכה אותו בפיצויי פיטורים. ביטולו של פסק הדין של בית הדין הארצי הוא צעד חריג בנוף המשפטי, אך ברור כי מדובר היה בצעד מתבקש ומבורך לאור העובדה כי עמד בסתירה מוחלטת הן לאינטרסים המוגנים שבבסיס החוק למניעת הטרדה מינית בכלל, והן הגנה על זכויותיהם הסוציאליות של עובדים בפרט".

לפסק הדין המלא

בחזרה למעלה

משפט מסחרי | רווחים ממכירת ביטקוין חייבים במס

תחום המטבעות הדיגיטליים ממשיך לאתגר את מערכת המשפט: בחודש מאי האחרון דחה בית המשפט המחוזי בלוד את ערעורו של נישום שחויב לשלם מס רווחי הון בסך של כ-3 מיליון שקל, על רווחים שהפיק ממכירת "ביטקוין". לטענת הנישום, שרכש ביטקוין בשנת 2011 ומכר אותו שנתיים לאחר מכן בריווח של יותר מ-8 מיליון שקל, היה מקום לסווג את הביטקוין כ"מטבע חוץ" וכפועל יוצא לקבוע כי רווחיו הם בבחינת הפרשי הצמדה (הפרשי שער) שקיבל יחיד שלא במסגרת עסק, ולפיכך פטורים ממס. בית המשפט, לעומת זאת, קיבל דווקא את עמדת רשות המיסים וקבע כי הפטור ממס הקבוע בפקודת מס הכנסה לא נועד לחול על רווחים הנובעים מעליית ערכו של הביטקוין.

עו"ד אדוה יגואר גל, העוסקת במשפט מסחרי ובתחום המטבעות הדיגיטליים ואבטחת מידע: "בפס"ד קופל טען המערער כי ביטקוין הוא "מטבע זר" ולכן הפרשי השער שלו פטורים ממס לפי סעיף 9(13) לפקודת מס הכנסה. אולם, סעיף 1 לחוק מטבע השקל החדש (1985) אינו מתייחס כמובן לביטקוין כ"מטבע", וסעיף 1 לחוק בנק ישראל המגדיר "מטבע חוץ" לא חל על ביטקוין מאחר שאיננו "הילך חוקי" המחויב בקבלתו במדינה כלשהי. הניתוח בפס"ד קופל, המתייחס להיעדר היות הביטקוין "שטר או מעות" לעומת היותו מטבע דיגיטלי בדיוק כפי שמטבע השקל או מטבע זר הוא גם רשומה דיגיטלית – מיותר לגמרי. קופל טען שהכסף כיום נוצר בבנקים ללא בסיס התחייבות של הבנק המרכזי, כמו ביטקוין, ועל כן זכאי הביטקוין לאותם הפטורים ממס שקיימים להפרשי שער של מטבעות המהווים הילך חוקי. כב' השופט בורנשטיין לא קיבל את טענתו ותלה זאת באי ההוכחה כאילו הביטקוין הוא שטר או מעות מוחשיים. אולם, לא היה כל צורך בנימוק זה, אף אם קריטריון מוחשיות זו מצוי בהגדרה האנכרוניסטית בחוק בנק ישראל.

ביהמ"ש מנתח את המהות הכלכלית של מטבע לפי 3 מאפיינים בהם לעמדתו לא עומד הביטקוין: א. אמצעי חליפין עבור סחורות; ב. אוגר ערך; ג. יחידת חישוב ערך – באופן מיושן אמנם; אולם לא היה צורך בניתוח זה בכדי לדחות את הטענות להפרשי שער פטורים – ולו בשל הבסיס המילולי ההגדרתי של "מטבע" ושל "מטבע חוץ". ביהמ"ש אף לא קיבל את טענתו החלופית של קופל, לפיה הביטקוין הוא נייר ערך הצמוד או נקוב במטבע חוץ, מאחר שלא עומד בבסיסו זכות ב"תאגיד". לדעתי, ניתוח זה מנותק מהמציאות הפיננסית החדשה של רשת הבלוקצ'יין, ואולם אכן ערכו איננו צמוד או במטבע חוץ. ביהמ"ש מגביל את פסיקתו בהדגשה, רק "לעת הזו" – בה עדיין, הביטקוין איננו משמש במהותו הכלכלית כ"מטבע". הדגשה זו יפה בצניעותה כלפי ההתפתחות הטכנולוגית הפיננסית הקיימת והצפויה להמשיך".

לפסק הדין המלא

בחזרה למעלה

דיני נזיקין | הרשות הפלסטינית אחראית לפיגועים בהם נרצחו ישראלים

בתחילת יולי הכריע בית המשפט המחוזי בירושלים בתביעות שהגיש ארגון "שורת הדין" בשם נפגעי פעולות טרור. הנתבעים בהליכים היו הרשות הפלסטינית, הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), יו"ר הרשות לשעבר, יאסר ערפאת, ונתבעים רבים נוספים שהיו מעורבים בביצוע פיגועים שבהם נהרגו ונפצעו ישראלים. בית המשפט קבע באופן תקדימי כי הרשות הפלסטינית ואש"ף, לצד הנתבעים הנוספים, אחראים באופן ישיר לנזקיהם של למעלה ממאה נפגעי טרור מתקופת האינתיפאדה השנייה.

פסק הדין, שניתן מפי סגן הנשיא הפורש, השופט משה דרורי, נפרס על פני 1,250 עמודים והוא איגד 17 תביעות שונות שבמרכזן פיגועים קשים ורצחניים שנצרבו בתודעה הישראלית כגון הלינץ' ברמאללה, הטבח באלון מורה, הפיגוע במדרחוב בן-יהודה בירושלים, הפיגוע בצומת מגידו, הפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום ועוד. בית המשפט קבע כי התובעים, בראיות הרבות שהגישו, הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם והעבירו אותו לכתפי הנתבעים, שמצדם לא שכנעו את בית המשפט כי פעלו פעולה של ממש לעצירת הפיגועים. בית המשפט אף קבע כי הנתבעים עודדו את פיגועי הטרור ותמכו בהם כספית, מעשית, מורלית ואידיאולוגית.

בסיום פסק הדין כתב השופט דרורי: "מדובר בעומס רגשי של חומר ראיות והיחשפות לתיעוד ולחוות דעת, אשר מהם עולה - כפי שקבעתי לאחר שמיעת הראיות - כי אש"ף, הרש"פ, ערפאת, ואבו מאזן, וכן בכירים נוספים כמו מרואן ברגותי, כולם חתרו למטרה אחת: הרג יהודים וישראלים ופגיעה במדינת ישראל. הדרכים לכך היו רבות, הן באידיאולוגיה ובתכנון של הפיגועים, כולל: אספקת אמל"ח ותמיכה כספית, והן - ולכך משמעות משפטית לעניין דיני האשרור - בפעולות שנקטו הרש"פ, אש"ף ומנהיגיהם".

עורכי הדין ניצנה דרשן-לייטנר ואבי גז מ"שורת הדין", שייצגו את התובעים בפרשה: "מדובר בתביעה שראשיתה בשנת 2000, שהוגשה בסמוך לאחר הלינץ' המזעזע שבוצע בתחנת משטרה ברמאללה בנוכחות שוטרים רבים, בהם קצינים בכירים, ואלפי תושבי האזור. במעלה הדרך הצטרפו אליה תביעות נוספות, בהם משפחת גביש שנטבחה במוצאי חג הפסח, משפחת דיקשטיין שאיבדה את שני ההורים ואח קטן בפיגוע ירי על רכבם, ובסך הכל 15 פיגועים. אליהם צורפו תביעתו של ערבי שנחשד בשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, נחטף לשטחה ועונה, וכן תביעתם של כ-60 מורי דרך שנפגעו כלכלית מקריסת התיירות בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה.

בכל אחת מ-17 התביעות הללו קבע סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט משה דרורי, כי הרשות ואש"ף היו מודעות היטב לתוצאות מעשיהם. נקבע, כי הנתבעים תמכו בפיגועים הקשים הללו הן אידיאולוגית, הן כספית, הן מעשית, והן תוך אשרור בדיעבד בהתאם לפקודת הנזיקין, בכך ששילמו, ומשלמות עד היום משכורות עתק למחבלים ולמשפחותיהם.

לעומת הררי הראיות והמוני הקלסרים שהוגשו לאורך השנים הרבות על ידי התובעים, הנתבעים כמעט ולא הגישו כל ראיות, אלא שמו יהבם על ניסיון למצוא לקויות פרוצדורליות בראיות התובעים. אולם גם בראיות המעטות שהגישו הנתבעים היה הרבה כדי לסייע לתובעים. בין השאר, המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' מנחם קליין, הודה בפירוש על דוכן העדים כי יאסר ערפאת, מרוואן ברגותי ובכירי הרשות הפלסטינית תמכו אקטיבית בביצוע פיגועים בישראלים וביהודים, ולשם כך פעלו".

לפסק הדין המלא: | חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4 |

בחזרה למעלה

סדרי דין | על עורך דין לדאוג לגיבוי למקרים בהם נבצר ממנו להגיע לדיונים

בסוף חודש מאי ניתנה החלטה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, במסגרתה חייב השופט שלמה פרידלנדר חברה שיוצגה ע"י משרד עו"ד יגאל ארנון ושות', בהוצאות בסך 6,000 שקל ועוד 1,500 שקל לאוצר המדינה, לאחר שעורך הדין מטעמה לא התייצב לדיון מטעמי נבצרות אישית ולאחר שערב לפני הגיש בקשת דחיה. בין היתר, קבע השופט כי בנסיבות של נבצרות אישית, על עורך הדין לדאוג להחלפתו ע"י עורך דין אחר: "אין כל הצדקה שעו"ד ממשרד גדול יבקש דחיית דיון ערב הדיון", כתב, "קרי: בעיתוי שברור כי לא יתאפשר לבית המשפט ולצד-שכנגד להקצות את משבצת הזמן המתפנה לעניין אחר, ולפיכך ייגרם בזבוז "זמן אולם" שיפוטי יקר, וזמן עבודה יקר של התובעים ובא-כוחם".

עוד הוסיף השופט כי חובה זו חלה גם על עו"ד הפועלים במשרדים קטנים: "על עו"ד כאלה להתקשר עם עמיתים בהסדרי גיבוי הדדיים. אחרת - יהיה במבנה משרדם משום הפרה צפויה שיטתית של החובה המקצועית, האתית והדיונית להתייצב לדיונים; ומעין "מימון דק" של עסק עריכת-הדין, הצפוי לגרום נזקים לצדדים שלישיים עקב היעדר גיבוי. כידוע, אילוצים אישיים - גם אם הם בלתי צפויים במישור הקונקרטי - הם צפויים לחלוטין במישור המושגי. לפיכך חובה להיערך מראש, באמצעות הסדרי גיבוי הדדיים, לכל צרה שלא תבוא".

עו"ד מייק יורק-ריד, לשעבר פרקליט ועדת האתיקה המחוזית בת"א: "הרצון העז של הנהלת בתי המשפט לשרת את הציבור במסגרת התקן והמשאבים הקיימים בידיה, הביא אותה לבדיקה ואיתור הסיבות להתמשכות ההליכים. אחת מהמסקנות המרכזיות שהגיעו אליהן היא השגרה של הגשת בקשות לדחייה ב-48 שעות שלפני הדיון. במסגרת לימודי המשפטים וההתמחות עורכי הדין לומדים דין ופרוצדורה, לצד פילוסופיה ואולי חשבונאות, אולם הדבר היחיד שלא נלמד הוא ניהול משרד ומשאבי עורך הדין במשולש של עו"ד – לקוח – בתי משפט. דומה כי חוסר זה גרם וגורם לעורכי הדין לטעות תדיר ביכולתם לנהל את המשרד לצד דרישות הלקוח והמטלות המשפטיות הנדרשות מהם.

הרוב המוחלט של הבקשות לדחיית דיונים נובע מניהול משאבים לקוי שאינו מאפשר לעורך הדין לעמוד בלו"ז הנדרש ממנו. משכך, מוגשות אלפי בקשות כאלו בשנה בנימוק של עומס קיצוני במשרד או באמתלת מחלה, אשר לרוב היא קלה ביותר ואינה מקיימת מניעות של ממש להופיע לדיון. הביקורת השיפוטית בדבר סינדרום דחיית הדיונים קיבלה הד תקשורתי בהחלטת השופט פרידלנדר, שם נקבע כי הנימוק הפרסונאלי אינו מהווה נימוק הולם לדחיית דיון. המסקנה מההחלטה היא שעורכי הדין מחויבים לאחוז בעתודת כח אדם פנימית או חיצונית זמינה להופיע לדיון חלף עוה"ד שנבצר ממנו להגיע.

עורכי דין ומשרדים מקצה לקצה התקוממו וגינו את ההחלטה. ואכן, ההיסטוריה מלמדת כי כל שינוי מקים התנגדות כזו או אחרת, אולם טבעו של האדם להתאקלם לשינויים וגם לעומסים. בעיני הפתרון מצוי בהכשרת עורכי הדין לניהול אדמיניסטרטיבי של משרדם, וכן להקניית כלים לתמחור נכון של התיק תוך גילום תרחישי דחיית דיון. מאז החלטת ביהמ"ש, אשר גרמה לשיח משפטי משמעותי, הוקמו גם קבוצות וואטסאפ בהן ניתן להיעזר בקולגות לייצוג חלופי פרטני. הביקוש לקבוצות אלו עלה ונראה כי נמצא פתרון מסוים לצרכי עורכי הדין".

להחלטה המלאה

בחזרה למעלה

משפט מנהלי | ביטול מכרז לשירותי סיעוד בשל פגיעתו במטפלים ובנכי צה"ל

מדינת ישראל מעניקה לנכי צה"ל תשלומים שונים, תגמולים והטבות. כחלק מכך, נמנית הזכות לקבלת טיפול וליווי סיעודי (רפואי) עבור הזכאים לכך. לצורך מתן השירות האמור, החל משרד הביטחון בשנות התשעים להתקשר עם חברות המספקות שירותי סיעוד. ב-2017 פרסם המשרד מכרז בהיקף של 450 מיליון שקל לשנה, אלא שנגד מכרז זה הוגשו מספר עתירות מנהליות, הן ע"י נכי צה"ל ובעלי תפקידים בארגון נכי צה"ל, והן ע"י חברות למתן שירותי סיעוד, הסתדרות העובדים וועד המטפלים הסיעודיים.

נכי צה"ל מבין העותרים טענו כי במכרז מנסה משרד הביטחון לחסוך בהוצאות המטפלים הסיעודיים, והוא עושה כן על חשבון איכות הליווי סיעודי שיקבלו אותם נכים. העותרים האחרים טענו כי גם אם נכי צה"ל יקבלו ליווי סיעודי כנדרש, הדבר יהיה על חשבון עובדי חברות כוח האדם (המתמודדות במכרז), אחת הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה. בפסק דין תקדימי שניתן בחודש יולי האחרון, ביטלה השופטת מיכל אגמון-גונן מביהמ"ש המחוזי בת"א את המכרז, בנימוק שהוא פוגע הן בזכויות הנכים והן בזכויות המטפלים. השופטת קבעה כי "מחויבותנו כחברה לטיפול המיטבי בנכי צה"ל אינה באה לידי ביטוי כנדרש בהוראות המכרז, הן מבחינת תנאי המטפלים הסיעודיים, שעלולים להביא לירידה ברמת העובדים וממילא לפגיעה בנכים, הן בהוראות נוספות המביאה לפגיעה בנכים, כגון דרישה להחתמה סלולרית מבוססת מיקום שעלולה להביא לפגיעה בפרטיותם". בנוסף, קבעה כי תנאי המכרז אינם מבטיחים, כפי שאמורה המדינה לעשות, כי זכויות עובדי הקבלן, המטפלים הסיעודיים, לא יפגעו.

עו"ד הדס ברוה, מומחית למשפט מנהלי: "מדובר בפסק דין מעניין שבמסגרתו נחשפים האינטרסים של השחקנים השונים שהיו מעורבים בהתנגדות למכרז: החברות המתחרות, ארגון נכי צה"ל, מספר נכי צה"ל שהגישו עתירות פרטניות והסתדרות העובדים. השתלשלות ההליכים המתוארת בפסק הדין מהווה תעודת עניות של ממש למשרד הביטחון. לאורך השנים נפלו שוב ושוב מחדלים בהתנהלות המשרד, כך שבשורה התחתונה, בחלוף 26(!) שנים מאז שנכנסו לתוקף החוק והתקנות בדבר חובת מכרזים - טרם נערך והושלם מכרז כדין. גם לאחר שפורסם המכרז הראשון משרד הביטחון הועמד פעם אחר פעם על הכשלים בו, אך במקום לבצע עבודה מקיפה ויסודית שתאפשר פרסום של מכרז תקין, שוב ושוב התגלה כי המשרד פעל בצורה חובבנית ולא מספקת.

מדובר במחדל מובהק שבו רשות מנהלית לא דואגת לפרסם מכרז לאורך שנים, ולאחר מכן מתקנת שוב ושוב את המכרז שמתפרסם בשל ליקויים בו – דבר שזכה לשבט ביקורתה של השופט אגמון-גונן. פסק הדין מצביע על הפער הבלתי נתפס בין האתוס ביחס לחוב המוסרי שיש למדינת ישראל ולחברה הישראלית כלפי נכי צה"ל, לעומת המציאות בשטח והשחיקה בטיפול בהם ובזכויותיהם מצד משרד הביטחון. שורה של תמיהות עולות כנגד המשרד: אם המטרה היא לספק טיפול נאות לנכי צה"ל, מדוע הוחלט שמרכיב האיכות של החברות במכרז יהווה 20 אחוז בלבד (לעומת 80 אחוז למרכיב המחיר)? ואם לטענת המשרד מטרה זו נשמרת במכרז, מדוע לא צירף חוות דעת מטעמו שתפרט איך נקבע התמחור במכרז ואף לא ציין מי המומחים שעליהם התבסס בקביעת הנתונים?

מעניין לציין כי זה אינו המקרה הראשון שבו השופטת אגמון-גונן פוסלת מכרז של המדינה בתחום הסיעוד עקב תעריפי הפסד. כבר בעניין "ביחד עטרת אבות" משנת 2011 הבהירה השופטת כי כאשר העותרות מביאות חוות דעת ומראות ברמה ראשונית כי התעריף שקבעה המדינה אינו סביר, הנטל עובר לכתפי המדינה ועליה להגיש חוות דעת או תחשיב מפורט בפני בית המשפט. גם באותו מקרה וגם במכרז מושא העתירה המדינה לא עמדה בכך, ולכן תוצאת פסק הדין ברורה ומוצדקת".

לפסק הדין המלא

בחזרה למעלה

*** בחירת המערכת: בין "לייק" ל"שר" ***

בחודש ינואר ניתן בבית המשפט המחוזי בת"א פסק דין בערעור מקומון על דחיית תביעת לשון הרע שהגיש נגד גולשים ששיתפו בפייסבוק פוסטים מכפישים נגדו. אין מחלוקת כי אותם גולשים לא כתבו את הפוסטים האמורים ולא ידעו מי כתב אותם, אלא נחשפו אליהם ועשו לראשון שיתוף ולשני "לייק". כתוצאה מכך, הועברו הפרסומים בתפוצה נוספת שאליה נחשפו חבריהם בפייסבוק ועל כן המחלוקת בתביעה עסקה בשאלה האם יש לראותם כמי שפרסמו לשון הרע.

בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע כי אין בעצם הלחיצה על כפתור הלייק או השיתוף את יסוד הבעת לשון הרע, אלא אך את יצירת פעולת ההגעה של הסטטוס לאחר, ולכן לא ניתן לראות בפעולות אלה כ"פרסום". בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו וקבע כי בעוד פעולת ה"לייק" אינה עונה על רכיב ה"פרסום" בהתייחס ללשון הרע, הרי שמעת שמדובר בתגובה ובפעולת שיתוף - מהוות פעולות אלה בגדר פרסום על כל המשתמע מכך: "יש לראות בפעולת השיתוף כפעולה אקטיבית אשר כוונה בצדה ועל כן אכן יש לראותה כפרסום לשון הרע", כתב השופט ישעיהו שנלר, אך הוסיף כי לצד זה ייתכן ויעמדו למפרסם הגנות על מנת שלא לכרסם בחופש הביטוי הנובע מתצורת הפעולה של הרשתות החברתיות.

לטעמי, מדובר בפסיקה מסוכנת שעלולה לפתוח פתח לתביעות מיותרות רבות, כולל מה שכונה תביעות "השתקה" - חשש שבית המשפט בעצמו העלה במסגרת פסק הדין. הקביעה כי יכולות לחול הגנות בנסיבות מסוימות אינה מסייעת במקרה הזה, שכן הדיון בתחולת ההגנות נעשה בדיעבד, במסגרת הדיון המשפטי, ולא מראש לפני הגשת התביעה, ולכן הדבר לא מונע את גרירת הצדדים לבית המשפט לסכסוך משפטי ארוך, יקר ומייגע. ניתן, לדוגמה, לחשוב על סיטואציה בה א' מפרסם בפייסבוק פוסט על חוויה צרכנית לא נעימה שהייתה לו בבית עסק, מסוג הפרסומים שבימינו מקבלים עשרות תגובות ושיתופים כדבר שבשגרה. כעת, לכאורה, לפי הפסיקה החדשה, אותו עסק יוכל לתבוע לא רק את המפרסם המקורי, אלא את כל מי ששיתף את אותו פוסט. כל אלו יאלצו לשכור עורך דין, לנהל הליך משפטי ארוך ולעמוד בסיכון להיות מחויבים בפיצוי ניכר.

ואכן, זמן לא קצר אח"כ ניתן פסק דין בבית משפט השלום בראשל"צ, בו חויבה אישה ששיתפה פוסט מכפיש שכתב בעלה בתשלום פיצוי בסך 20 אלף שקל למושא הפרסום. השופט רפי ארניה הסתמך על פסיקת המחוזי, וקבע כי ייתכן שדווקא שיתוף הפוסט הוא שהביא להפצתו ברבים.

יאמר מי שיאמר שמדובר בפסיקה ראויה ושאדם צריך לחשוב על הדברים לפני שהוא מפרסם. זו אמירה נכונה ביחס לכותבים עצמם, אולם ביחס לשיתוף ניתן לתהות האם אדם שאינו משפטן (וגם מי שמשפטן למעשה) צריך "להתחקות אחר כוונת המשורר" ולנתח האם הכתוב מהווה לשון הרע או לא? הדבר עלול להוביל ל"אפקט מצנן" שבו אנשים יחששו לשתף פוסטים שכן חשוב שיגיעו לקהל הרחב, ולמעשה "להרוג" את השיח הוויראלי באינטרנט. בנוסף, פסיקה מעין זו היא תופעת לוואי נוספת לחוסר היכולת של חוק איסור לשון הרע הארכאי להתמודד עם סוגיות מודרניות ועדכניות שהמציאות הכתיבה לנו בעקבות ההתפתחויות החברתיות והטכנולוגיות. ראוי כי המחוקק ייתן על כך דעתו ויסדיר את הנושא בהקדם האפשרי.

לפסק הדין המלא 

בחזרה למעלה

לפסקי הדין הבולטים מהשנים הקודמות: | תשע"ח | תשע"ז |

* שנה טובה!!! *

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:54
קומיט וכל טופס במתנה