חדשות

גבר ואישה הביאו לעולם ילדים בהסכם להורות משותפת. לימים, עתרו האישה ובת זוגה לרשום את בת הזוג כהורה שלישי לילדים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורן על סירוב ביהמ"ש לענייני משפחה לעשות כן וקבע: קביעה שלילד יכול ויהיו יותר משני הורים רשומים ראוי שתבחן על ידי הכנסת, על כל השלכותיה החברתיות, האתיות, האמונתיות והכלכליות

המערערות, אזרחיות ישראל, הן בנות זוג אשר נישאו בנישואים אזרחים בשנת 2013. המערערות היו מעוניינות בהרחבת התא המשפחתי, ועל כן פנתה אחת מהן למשיב, אותו הכירה מזה שנים רבות עוד מילדותם בחו"ל. בהמשך לכך, חתמו השניים על הסכם להורות משותפת שאושר ע"י בית המשפט, והצדדים לו היו הם בלבד.

בהסכם ההורות ציינו המערערת והמשיב כי הם מעוניינים להביא לעולם בצוותא ילדים ולשמש להם "כאם וכאב", אך הוסיפו וציינו כי אין הם מתכוונים לנהל משק בית משותף אלא להתנהל בתאים משפחתיים נפרדים כאשר בצד הורתם המשותפת יהא כל אחד מהם רשאי לקיים מערכות יחסים זוגיות עם בני זוג אחרים.

במסגרת ההסכם הובהר כי האם מתחייבת להצהיר על אבהותו של האב לגבי כל הילדים המשותפים ולוודא כי הוא ירשם כאביהם בתעודות הלידה. בנוסף הסכימו הצדדים כי המשמורת על הקטין שיולד תהא בשנתיים הראשונות לאם ולאחרי כן תהא משותפת. כן הסכימו על ויתור הדדי לתשלום מזונות ועל הפרדה רכושית ביניהם.

בנוסף, אף שבת הזוג של האם לא הייתה צד להסכם, הרי שהיא ואחרים, דוגמת בת הזוג של האב, נכחו בו באופן ממשי. כך לדוגמה, נקבע בין היתר כי כל ההחלטות הנוגעות לחינוכם וגידולם של הילדים המשותפים יתקבלו ע"י שני ההורים ובת זוגתה של האם במשותף.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

לימים, נולדו למשיב ולאם 3 ילדים משותפים מהפרייה חוץ גופית, והם נרשמו כהוריהם. בעקבות האמור, עתרו המערערות למתן פס"ד הצהרתי או צו הורות פסיקתי, לפיו גם בת הזוג היא הורה של הקטינים, או לחלופין צו הממנה את בת הזוג כאפוטרופוסית לקטינים, בנוסף לאפטרופוסותם של שני ההורים – האב והאם. לטענת המערערות, אין מניעה בדין הישראלי להכרה במשפחה בת יותר משני הורים, והדבר הוכר בדרך ישירה או במשתמע מתוך הדין הנוהג בהליכי אימוץ, פונדקאות, צווי הורות פסיקתיים וכיוב'. לטענתן, בנסיבות המתאימות, הכרה בהורות משולשת מהווה צורך והכרח הן מתוך טובתם של הקטינים והן מתוך זכות יסודית של ה"הורה המגדל" שהורתה בכבוד האדם וחירותו.

האב התנגד לבקשה, בטענה כי אין כל בסיס נורמטיבי בדין הישראלי לקביעת הורה לקטינים בנוסף לשני הורים ביולוגיים. לשיטתו, מתן הצו המבוקש משמעותו יצירת קשר הורות חדש יש מאין לילדים שלהם שני הורים ביולוגיים מתפקדים, וזאת מבלי שנותקה הזיקה של אחד מההורים הביולוגים לקטינים, בניגוד לחקיקה הקיימת בענייני אימוץ ופונדקאות ובניגוד לנוהל הקיים בעניין צווי הורות פסיקתיים. גם ב"כ היועמ"ש התנגד למבוקש, בטענות הדומות בעיקרן לטענות האב. בהיבט הכללי טען ב"כ היועמ"ש כי הדין הישראלי אינו מכיר באפשרות של שלושה הורים, וכל הוראות הדין, דוגמת חוק האפוטרופסות, חוק השמות וחוק אימוץ ילדים - מתייחסות  לשני הורים בלבד, כאשר אין מדובר בלאקונה אלא בכוונת מכוון.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המערערות לאחר שמצא כי אין בסיס משפטי בדין הישראלי למבוקש בכל הקשור לכינונה של משפחה בת יותר משני הורים, וסבר כי שינוי הרכב ומבנה המשפחה על כל השלכות הרוחב הרבות שיש לו בתחום המוסרי- אתי, החברתי והכלכלי ראוי שיוסדר ע"י המחוקק לאחר בדיקה מדוקדקת ומקיפה. על כן, הגישו המערערות ערעור לבית המשפט המחוזי.

השופטים ברנט, ויצמן ופלאוט דחו את הערעור. השופט ויצמן ציין כי אף שהזכות להורות הוכרה כאחת מזכויות היסוד של האדם בישראל, הנמצאת במדרג גבוה בסולם ערכי-אנושי, אין בנמצא בדין הישראלי הגדרה למיהות ההורה. נקודת המוצא של המחוקק הישראלי היא כי זהות ההורה נקבעת על-פי הקשר הגנטי בינו לבין הילד. עם זאת, שעה שהמדע פתח אפשרויות חדשות בכל הנוגע לפריון והוֹריָה, שינה התא המשפחתי את צורתו המסורתית עד לבלי הכר, ובכלל זה שינתה ההורות את מיהותה ונוצרו משפחות שונות במגדרים וחיבורים שונים. לדברי השופט, הדבר הקים צורך ממשי להסדיר את עניינן של משפחות אלו, ולו מן הפן המשפטי והנורמטיבי.

לדעת השופט, בניגוד לעמדת ב"כ המערערות, עיון במסכת החקיקה הישראלית מלמד כי המחוקק הישראלי ביקש לצמצם את התא המשפחתי באופן שיהיו בו לכל היותר שני הורים, וכי אין מדובר בהתייחסות הנובעת מצורתו השגרתית והרגילה של התא המשפחתי, בגדר "דיבר המחוקק בלשון בני אדם"  אלא מתוך קביעה פוזיטיבית באשר לכמות ההורים בתא משפחתי או מספר ההורים האפשרי לילד. לשיטתו, הדברים נלמדים הן מלשונן של הוראות חוק רבות וחד משמעיות והן מתוך כך שהצעות חוק שונות אשר ביקשו להגדיל את התא המשפחתי באופן שיוכל לשאת יותר משני הורים - הוסרו משולחנה של הכנסת לאחר דיון בהן. "אני סבור כי התייחסות המחוקק למשפחה כתא הכולל שני הורים בלבד אינה בגדר "ברירת מחדל" הנתונה לשינויים בנסיבות מסוימות אלא היא קביעה פוזיטיבית חד משמעית", כתב השופט ויצמן.

עוד ציין השופט כי באשר לזיקה הורית מכוח אימוץ, אפשר חוק האימוץ יצירת הורות משפטית כאשר ההורים המאמצים אינם בעלי קשר גנטי או פיזיולוגי לילד המאומץ. עם זאת, הורות זו כוללת ניתוק ההורות הביולוגית של הילד בדרך של הכרזת הקטין כבר אימוץ והוצאתו של ילד מחזקת הוריו הביולוגיים/גנטיים, וזאת לאחר בחינת טובת הילד ולאחר שמתברר כי טובתו מחייבת שלא יגדל עם הוריו הביולוגיים. החוק, מכל מקום, אינו מאפשר אימוץ ע"י יותר משני הורים.

גם בכל הנוגע להכרה בהורות מתוך "זיקה לזיקה", שהיא פרי פיתוח הפסיקה, הקפידו בתי המשפט שלא לחרוג ממתן צווי הורות היוצרים ומכוננים הורות של יותר משני הורים לילד. לדעת ויצמן, מידת זהירות דומה על ביהמ"ש לאמץ אף בכל הקשור לכינונה של משפחה ובה יותר משני הורים, ובוודאי שני הורים גנטיים כבמקרה דנן. לשיטתו, הכרה בתא משפחתי בן יותר משני הורים תשליך, כדוגמה, על משפחות להט"ביות, כאשר בנות זוג החיות בזוגיות תסכמנה עם בני זוג החיים בזוגיות להביא יחדיו ילד. במצב דברים זה, תיווצר למעשה משפחה בת 4 הורים, וכך קבוצות המבקשות לחיות בקומונה או בדרך של "משפחה פולימרית" יטענו לקיומם של הורים רבים, שכן כלל הבגירים בקומונה יתחייבו להורתו לגידולו ושמירה על טובתו של ילד. הכרה במשפחות שכאלו, לדעת השופט, ראוי שתבחן על ידי הכנסת כמחוקק, על כל השלכותיה החברתיות, האתיות, האמונתיות והכלכליות, ואין מקום להכניס משפחות אלו טיפין טיפין לפתחו של אולם בהחלטות שיפוטיות פרטניות אשר מעצם טיבן וטבען אינן יכולות לבחון ולשקול את כלל ההשלכות העולות מהן.

עוד דחה השופט ויצמן את טענת המערערות לאפליה ביחס לבנות זוג המשתמשות בתרומת זרע אנונימית, וכן את העתירה למנות את בת הזוג כאפוטרופא נוספת לקטינים. לדברי השופט, מינוי אפוטרופוס שלישי אף יש בו להעלות דילמות רבות ושונות, כדוגמה, בכל הקשור לשיתוף בין ההורים בנוגע להחלטות הנוגעות לילדים. זאת, מעבר להשפעה הכלכלית שאפשר שיהיו לדברים במישור של דיני הירושה, חוק הביטוח הלאומי ועוד.

השופטת ורדה פלאוט הוסיפה כי ניתן לראות בהסכם ההורות שנחתם בין ההורים, לפיו הוענקו לבת הזוג זכויות השתתפות בגידול הילדים, כ"חוזה לטובת אדם שלישי". מכאן, כי הזכויות שהוענקו לבת הזוג במסגרת ההסכם הן הזכויות הבלעדיות שהוענקו לה, ולא מעבר להן, ולא ניתן להוסיף עליהן זכויות נוספות שלא בא זכרן בהסכם ההורות. מילים אחרות, בת הזוג רשאית לדרוש את אכיפתן של אותן זכויות - ואלה בלבד- שהוענקו לטובתה בהסכם ההורות, וככל שהן מתיישבות עם לשון החוק. רישומה כהורה נוסף לילדים אינו מהווה חלק מתוכנן והיקפן של הזכויות שהוקנו לה במסגרת הסכם ההורות.

אשר על כן, הערעור נדחה תוך חיובן של המערערות בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך 20,000 שקל. המערערות יוצגו בהליך ע"י עו"ד סיגל הופמן ו/או רוברט ליכט-פטרן. המשיב (האב) יוצג ע"י עו"ד ללי פרלמן.

עמ"ש 52550-10-18