חדשות

בג"ץ דחה על הסף את עתירתו של בעל דין, שביקש לבטל פס"ד שניתן בעניינו בשל פגם שנפל לטענתו במינויו של שופט עמית שישב בהרכב. נקבע, שעה שהשופט שימש בתפקידו כשופט עמית מתוקף כתב מינוי שנחתם בידי הנשיאה בדימוס ושרת המשפטים – אין בכך פגם, וכי אין זה מקומו של ביהמ"ש להורות לכנסת לתקן את ההסדר הקבוע בחוק לעניין מינוי מעין זה

באפריל 2018 ניתן בבית משפט השלום בנתניה פסק דין, שבגדרו סולקה על הסף תביעה שהגיש העותר להצהיר כי חוב שחב על פי הסכם בוררות נפרע במלואו. ערעור שהגיש העותר נדחה ע"י בית המשפט המחוזי. עוד בפסק הדין חויב העותר בשכר טרחת עורכי דין בסך 40,000 שקל, וכן הושת עליו תשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 10,000 שקל, תוך שצוין כי הוא "חוזר ומגיש תביעות נגד המשיבות פעם אחר פעם, בטענות שמלכתחילה אין להן יסוד". בהמשך, נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהגיש על פסק הדין.

אחד מן השופטים שישבו בהרכב שדן בערעור שהגיש העותר בבית המשפט המחוזי, מונה לכהונת שופט עמית בכתב מינוי שנחתם בשנת 2017 בידי נשיאת בית המשפט העליון (בדימוס) מרים נאור ושרת המשפטים דאז איילת שקד. אין חולק כי לכתחילה דבר מינויו לא פורסם ברשומות, וזאת חרף הוראת סעיף 22 לחוק בתי המשפט שלפיה "הודעה על מינויו של שופט ועל גמר כהונתו תפורסם ברשומות".

לדברי העותר, אי הפרסום נודע לו רק במהלך הדיון בערעור, ועל כן פנה לנשיאת ביהמ"ש המחוזי והן לראשת ההרכב, וביקש להימנע ממתן פסק דין בערעור לנוכח הפגם במינויו של השופט, אולם לא היה בכך כדי להועיל. בהמשך, פנה העותר בנדון לנשיאת בית המשפט העליון, ובסמוך לכך פורסם לראשונה ברשומות דבר מינויו של השופט כשופט עמית. על רקע זה, עתר העותר לבג"ץ, בבקשה לבטל את פסק הדין שניתן בעניינו בשל הפגם במינוי השופט. כן ביקש העותר להורות על התקנת תקנות הקובעות "נוהל הסתייגות" ממינוי שופט עמית.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

השופטים ברון, ברק-ארז ווילנר דחו את העתירה על הסף. לדברי השופטת ברון, על פניו הצדק עם העותר כי נפל פגם בכל הנוגע לפרסום הודעה ברשומות בדבר מינויו של השופט כשופט עמית. עם זאת, לשיטתה, אין בפגם זה, שתוקן זה מכבר, כדי להשליך על תוקף המינוי ובוודאי שלא על תוקפם של פסקי דין והחלטות שיצאו תחת ידו של השופט.

לדברי ברון, פרסום דבר מינויו של שופט ברשומות על פי סעיף 22 לחוק בתי המשפט, נושא אופי דקלרטיבי בלבד, וכך גם הובהר לעותר מטעם היועץ המשפטי להנהלת בית המשפט, במענה בכתב לפנייתו של העותר לנשיאת בית המשפט העליון. זאת ועוד, כתב מינויו של השופט נחתם כדבעי על ידי הנשיאה בדימוס ושרת המשפטים עוד בשנת 2017, ואי פרסומו ברשומות אינו גורע מתוקף המינוי.

עוד הוסיפה ברון כי גם אילו מדובר היה בפגם מהותי במינוי, הגם שלא זה המצב, בכל מקרה לא היה בכך כדי להוביל לביטולו של פסק הדין בערעור. זאת, בהתאם לדוקטרינת ה"שופט דה-פקטו", המקנה תוקף לפעולותיו של אדם שנחזה כבעל הסמכה חוקית, גם אם מתברר בדיעבד כי הסמכתו היתה פסולה או שתוקפה פג. בפסיקה הובהר, כי דוקטרינה זו נועדה לשמור על יציבותה של מערכת המשפט; למנוע פגיעה בהסתמכות של צדדים שלישיים; להגן על האינטרס הציבורי הגלום בכך שהליכים שהתקיימו ופסקי דין שניתנו לא יהפכו לחסרי משמעות בשל פגמים טכניים; וכן למנוע שימוש תכסיסני בטענות שראוי להעלותן עוד לפני שמסתיים ההליך. לפיכך, ניכר על פניו שהדוקטרינה חלה בנסיבות המקרה, שעה שהשופט שימש בתפקידו כשופט עמית מתוקף כתב מינוי שנחתם בידי הנשיאה בדימוס ושרת המשפטים.

אשר לטענות העותר שיש בהן כדי להטיל ספק בכשירותו ובכישוריו של השופט, סברה ברון כי אין בהן אלא לשקף את אי שביעות רצונו מתוצאתו של פסק הדין בערעור ומוטב היה שלא נטענו. כמו כן, ממילא אין בהן כדי לשנות מהתוצאה הסופית שכן בקשת רשות ערעור על פסק הדין בערעור נדחתה זה מכבר ובג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות הדיוניות – אף לא על החלטותיו שלו.

לסיום, התייחסה ברון לטענותיו של העותר בנוגע לחסר הקיים לשיטתו בהסדר שנקבע בחוק בתי המשפט בנוגע למינוי שופט עמית, ובפרט לעניין הגשת התנגדויות למינוי מאת הציבור. לדבריה, אכן המצב הוא שבשונה ממינוי שופט על ידי הוועדה למינוי שופטים – אין בחוק בתי המשפט חובת פרסום בדבר כוונה למנות שופט עמית. עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות, סברה ברון כי לא ברור אם ניתן לגזור גזירה שווה בין שני הליכי המינוי, בין היתר בשים לב לכך ששופט עמית מונה בעבר לשופט על ידי הוועדה, ובהינתן שמינוי של שופט עמית הוא ל-4 שנים בלבד (עם אפשרות הארכה). מכל מקום, נקבע, ההליך הנוכחי אינו מתאים להעלאת טענות מעין אלה, שכן הכנסת אינה צד לו והעותר לא מיצה הליכים בנדון.

נוסף על כך, הסעד המבוקש על ידי העותר בנקודה זו עומד בניגוד מוחלט להלכה הנוהגת מקדמת דנא, שלפיה אין בידי בית המשפט להורות למחוקק לחוקק חוק. בהתאם להלכה זו, חשובה ככל שתהא הסוגיה הציבורית שעליה מצביע העותר – קבעה השופטת כי לא ניתן לשעות לצו השיפוטי המבוקש על ידו, וגם בהיבט זה דינה של העתירה לדחייה על הסף. העתירה נדחתה ללא צו להוצאות.

בג"ץ 2455/19