בית משפט לענייני משפחה דחה התנגדות אחייניתה של מנוחה ערירית לקיום צוואתה בה ציוותה את רכושה לבתו של נהג מונית שטיפל בה בערוב ימיה. נקבע כי גם אם נראית הצוואה כבלתי סבירה בעיני האחיינית, הרי שחזקה שמשקפת היא את רצון המנוחה וכל טיעון אחר בדבר אי סבירות הצוואה חותר למעשה תחת העקרון של כיבוד "רצון המת".
זוהי בקשה למתן צו לקיום צוואה והתנגדות לקיומה. המנוחה ז"ל הלכה לעולמה כשהיא בת 72. המנוחה לא הייתה נשואה ולא הותירה אחריה ילדים. המתנגדת הינה אחייניתה של המנוחה. אביה של המבקשת, מר ש' היה בקשר קרוב עם המנוחה. יובהר כי אין כל קשר משפחתי בין המנוחה לבין המבקשת. המנוחה חתמה בפני עו"ד א' על צוואה בעדים, ובה צוותה את כל רכושה למבקשת. כעשר שנים עובר לכן, ערכה המנוחה צוואה ובה ציוותה את רכושה לאחייניתה-המתנגדת. האחיינית הגישה התנגדות על יסוד שורה של טענות: אי כשירות המנוחה בשל מצב רפואי קשה; מעורבות ש' בעריכת צוואה; השפעה בלתי הוגנת של ש' על המנוחה.
לטענת האחיינית, יש לבטל הצוואה בשל השפעה בלתי הוגנת מצד ש', אשר לטענתה שלט במנוחה בערוב ימיה וביקש להשתלט על כל רכושה. לטענתה, ש' ניצל את תלותה של המנוחה בו, את חולשתה ובדידותה והשפיע עליה השפעה בלתי הוגנת. המנוחה הייתה תחת שליטתו המוחלטת של ש' ואין בצוואה כדי לבטא את רצונה האמיתי. אין כל הסבר מדוע ביכרה המנוחה להוריש את רכושה לאדם זר, אשר שימש כנהג מונית עבורה ולהדיר את שארית בשרה הקרובה.
המבקשת טענה מנגד כי יחסי אביה עם המנוחה, חרגו הרבה מעבר ליחסי נהג מונית-לקוח, והפכו ליחסים קרובים כשל אם ובן. בשנים האחרונות לחייה התחזק הקשר בין המנוחה לבין משפחת המבקשת עקב הטיפול המסור במנוחה בעוד שבני משפחתה התנערו ממנה והפנו לה עורף.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כב' השופטת ר' אטדגי-פריאנטה פסקה כי סע' 26 לחוק הירושה מורנו כי צוואה שנעשתה בשעה שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה בטלה. הפסיקה הבהירה כי יש לפרש את התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" בהתאם לשלושה פרמטרים מרכזיים: מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה; ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו; מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. עוד נקבע בפסיקה כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא. שלילת כושר לצוות אינו דבר של מה בכך והנטל לסתור את חזקת הכשרות הוא נטל כבד ביותר, כאשר יש צורך "בראיות ממשיות וברורות" לכך ואין די בהטלת ספקות גרידא. באשר למצבה הבריאותי של המנוחה, נקבע כי המומחה בחוות דעתו קבע כי חרף קיומה של "פגיעה קלה עד מתונה" בתפקודיה הקוגניטיביים של המנוחה, ומכאן הרי שלא ניתן ללמוד מפורשות על העדר כשירותה של המנוחה. בנוסף, רופאת המשפחה אשר טיפלה במנוחה משנת 2011 ועד לפטירתה, זומנה לחקירה ע"י המבקשת והעידה ואולם ב"כ האחיינית נמנע מלחוקרה על כשירותה של המנוחה או באשר לטיב מחלותיה והשלכותיהן הקוגניטיביות. יוסף כי איש מהעדים מטעם האחיינית לא העיד כי המנוחה לא היתה כשירה לצוות וכל שנטען הוא כי ש' ניצל את חולשתה הפיזית והמנטלית. עורך הצוואה העיד כי יום לפני חתימת המנוחה על הצוואה, ביקר את המנוחה בביתו של ש', שמע על רצונה, הסריט את כל המעמד בטלפון הנייד שלו, ערך צוואה על פי הוראותיה ולמחרת החתימה על הצוואה בנוכחות העדה הנוספת. ע"פ עדותו, המנוחה היתה צלולה, מודעת לזמן ולמקום, ידעה לומר את שמה ידעה לומר את מס' תעודת הזהות שלה בעל פה מבלי להסתכל בתעודה עצמה, ידעה לספר מה היה עיסוקה בעבר ולדבריו כלל לא היתה "מבולבלת". בהקשר זה קבעה הפסיקה כי ייתכנו נסיבות בהן עדויות של אחרים אף עדיפות על עדות רפואית. בית המשפט התרשם מהסרטון כי המנוחה היתה באותה עת צלולה, נהירה, דיברה בביטחון ובבהירות, ידעה להביע נכוחה מה רצונה ולהבהיר את המניע להדרת קרוביה. עדותו של עורך צוואה, כמי שערך את הצוואה והתרשם ממצב המנוחה וכשירותה לערוך צוואה בשעת עריכתה, בצירוף עדות העדה הנוספת לצוואה יש בהם כדי להסיר ספק באשר לכשירותה של המנוחה לצוות וממילא לא נמצאה כל ראיה מהימנה המלמדת אחרת. זאת ועוד, סעיף 30 לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת- בטלה. מטרת סע' 30 לחוק הירושה, כמו גם מטרת כל דיני הצוואות הוא כיבוד רצון המת.
עוד נקבע כי המחוקק העניק משקל רב לזכותו של אדם ליתן הוראות באשר ייעשה ברכושו לאחר פטירתו, גם תוך הדרת יורשיו ע"פ דין. הדין הוא כי על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת הנטל להוכיח את טענתו, שכן הצוואה עומדת בחזקת כשרותה. על מנת שתבוטל הצוואה, על ההשפעה להיות בלתי הוגנת עד כדי ניצול תלותו, חולשתו וחוסר יכולתו של המצווה לשם עשיית צוואה לטובת הזוכה. כך, למשל, המטפל באיש גלמוד, בתקווה שבעתיד יגמול לו בעריכת צוואה לטובתו, אין בכך כדי לפסול את הצוואה. הפסיקה שמה את הדגש בעניין זה על "אי ההוגנות" שבהשפעה- אותו פן שמעיד על העדר מוסריות בהשפעה. יסוד אי ההגינות בהשפעה נלמד מנסיבות הפעלתה להבדיל ממטרתה או מהתוצאה אותה ביקש המשפיע להשיג. מכאן קם הקושי בקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ואבחנתה מהשפעה שהיא מותרת.
בהמשך לאמור נקבע כי פסיקת בתי המשפט קבעה מבחני עזר לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, אשר בהתקיימם, קמה חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה להתקיימותה של אותה השפעה בלתי הוגנת: תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המנוח עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה. לא הוכח כי המצווה הייתה תלויה מבחינה פיזית דווקא בש' או במי מבני משפחתו, שהרי אין חולק כי היא טופלה גם ע"י מטפלת. אף אם הייתה המנוחה תלויה בש' לביצוע פעולות מסוימות, ואף אם הייתה במצב הקוגניטיבי פגום- כהגדרת המומחה- הרי שלא הוכח כי מצבה הקוגניטיבי היה כה ירוד עד כי נפגם כושרה השיפוטי וגמירות דעתה. בנוסף, אף שהמנוחה הסתייעה בש' ובבני משפחתו באופן משמעותי, הרי שלא הונחה כל אינדיקציה לכך שש' סייע למנוחה באופן שהפכה להיות תלויה בו ובסיועו. אף שדומה כי אין מחלוקת בדבר הסתייעותה של המנוחה בש' ובבני משפחתו, לא הוכח כי היה בסיוע זה כדי לקבוע תלות שאינה הוגנת או ניצול של אותה תלות, כי אם דאגה וטיפול מסורים מצידם , כשמנגד לא הוכח כי טיפול שכזה הוענק על ידי מי מבני משפחתה של המנוחה. ש' העיד כי את כל החגים חגגה המנוחה עמו ועם בני משפחתו. ש' תיאר את יחסי המנוחה עם בני משפחתה כ"אדמה חרוכה" עת ננטשה על ידם ורק בחצי השנה האחרונה, בעקבות החשש לריקון העזבון, נזכרו בה. במצב דברים זה, אף יותר ממסתברת המסקנה לפיה המנוחה אשר ראתה בש' את המשענת הטבעית והזמינה ביותר ואולי אף היחידה, בערוב ימיה, ביקשה לגמול לו באמצעות הורשת נכסיה לביתו. מסקנה זו מבהירה גם את הטעם הפוטנציאלי לעשיית הצוואה. תוכנו של הציווי, חרף ביטולו של הציווי הקודם לידי האחיינית/ האחיין, איננו חורג ממתחם הסביר, עת מבקשים להתחקות אחר אומד דעתה של המנוחה וגמירות דעתה. לא שליטה של ממש של ש' במנוחה או הפעלת לחץ, כזה או אחר, הם ההסבר היחיד להדרת בני משפחתה מן הצוואה, ולכל הפחות, באותה מידה של סבירות, ניתן לומר כי ההסבר טמון גם בטיפול המסור של ש' ובני משפחתו, לעומת הטיפול בה ע"י בני משפחתה.
יתרה מכך, נפסק כי לא הוכח כי ש' אכן עשק את המנוחה, גנב ממנה כספים או עשה שימוש כזה או אחר בכספיה, ללא ידיעתה ו/או ללא הסכמתה. האחיינית אף לא הציגה כל ראיות לתמיכה בטענותיה. אין בתשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט כדי לבסס את המסקנה שהופעלה מצד ש' השפעה בלתי הוגנת עד כדי ניצול תלותה/ חולשתה לטובת הזוכה כדרישת הפסיקה. נקבע כי המסקנה המסתברת יותר לאחר בחינת שלושה מתוך מבחני העזר, הינה כי המתנגדת לא עמדה בנטל השכנוע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שיש בה כדי להוביל לבטלות הצוואה. יסוד אי ההגינות שבהשפעה לא נלמד כאמור מתוכנה של הצוואה או מהתוצאה אותה ביקש המשפיע להשיג.
זאת ועוד, נקבע באשר למבחן נסיבות עריכת הצוואה, כי מבחן זה בודק את מידת מעורבותו של הנהנה בעריכת צוואה, אף אם זו אינה עולה לכדי מעורבות לפי סע' 35 לחוק הירושה. בפסיקה נקבע כי לא כל מי שסייע למצווה בפעילות לצורך עריכת הצוואה ייחשב כמי שהשפיע השפעה בלתי הוגנת. ע"פ עדותו של עו"ד א', עורך הצוואה, המנוחה היא זו אשר יצרה עמו קשר וביקשה שיגיע אליה לצורך עשיית הצוואה. באשר לנוכחותו של ש' או בתו הזוכה בעת עריכת הצוואה- עמד עו"ד א' על כך שבחדר, בו נערכה הצוואה, לא נכח איש מלבדו ומלבד עו"ד מ', העדה הנוספת לצוואה. ב"כ האחיינית טען כי היה על עורך הצוואה לשאול את המנוחה בדבר מצבה הרפואי; לבדוק את צלילותה; לשוחח עמה על גובה הסכום שיש בחשבונה, ולבדוק האם ערכה צוואה קודמת. נקבע כי לא נמצאה כל חובה שבדין שעל עורך הצוואה לוודא את הנטען בטרם עריכת צוואה. אין צורך לומר כי אדם רשאי לצוות את רכושו כרצונו וחוק הירושה אינו מגביל את חירותו של מצווה לבכר להוריש למי שאינו שאר בשרו. משלא הובאה כל ראייה לסתור כי עורך הצוואה אכן דיבר עם המצווה עצמה, שמע מפיה על רצונה כפי שבא לידי ביטוי בתוכן הצוואה וכפי שמשתקף במפורש בסרטון שהוקרן בפני בית המשפט, הרי שאין מקום לומר כי נתקיימו נסיבות מיוחדות העשויות להצביע על מעורבות פסולה כדרישת הפסיקה, שעה שלא הוכח כלל ואף לא נטען כי הזוכה או אביה הם אלו אשר יזמו את הצוואה ואת תוכנה. ויובהר: לצוואה הנעדרת פגמים צורניים עומדת חזקת הכשרות ועל המתנגד לקיומה מוטל נטל השכנוע להוכיח כי הצוואה פסולה ואין לקיימה. בענייננו, צוואת המנוחה תקינה מבחינה צורנית ועומדת בתנאי סע' 20 לחוק. הצוואה היא בכתב, נושאת תאריך, חתומה ע"י המנוחה ואושרה ע"י שני עדים. מכאן כי נטל ההוכחה לפסילת הצוואה מוטל על האחיינית. נטל זה לא הוכח. התנגדות לצוואה שלפנינו, שעה שהיא תקינה על פניה ולא נפל בה פגם צורני, חייבת להיות מבוססת כדבעי ולהיתמך בראיות חזקות ואין די בהשערות או בתחושות סובייקטיביות, שניתן אמנם להבינן במישור האנושי, אך אין די בהן כדי להביא לפסילתה מבחינה משפטית. בסופו של יום, נסיבות אלה אינן חוצות את רף המעורבות הפסולה בעריכת צוואה, ואין בהן כדי להוות ראייה פוזיטיבית המלמדת על מעורבות של ממש מצידו של ש'. לא ניתן להתעלם מ"ראיית הזהב" העולה מהסרטון שהוצג, ממנו ניתן ללמוד, מעבר לסוגיית כשירותה של המנוחה כפי שהובהר לעיל, על רצונה הברור והמפורש כפי שמשתקף בתוכנה.
לאור האמור לעיל ההתנגדות נדחתה ונפסק כי האחיינית לא הצליחה להוכיח כי הייתה מעורבות מצד ש' או בתו באופן שניתן להסיק כי היא זו אשר הביאה בסופו של יום לעריכת הצוואה שאינה על דעתה של המצווה.
