בית משפט לענייני משפחה דחה תביעת אישה להצהיר כי הינה זכאית למחצית מסכום הפיצויים שקיבל בעלה לשעבר לעת פרישה. נקבע כי זכאותה של האישה לחלקה בכספי האיש יונקים מחייהם המשותפים. הזכות נולדה במהלך החיים המשותפים והיא ברת איזון, בעוד כספים שהאיש זכאי להם לאחר מועד הקרע אינם ברי איזון. דהיינו, האישה זכאית לחלקה היחסי בפיצויים במועד קבלתם על ידי האיש עם פרישתו לשנים שמיום הנישואין ועד למועד הגירושין בלבד.
בפנינו תביעה לאכיפת רישום זכויותיה של התובעת (להלן גם: "האישה") במחצית הפיצויים של האיש במקום עבודתו ואצל קרן מבטחים הוותיקה. הצדדים חתמו על הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין. בסעיף 7 להסכם, פורטו הזכויות הסוציאליות של הצדדים ונקבע כי כל אחד מהצדדים נשאר עם הזכויות ממקום עבודתו ולצד השני לא יהיה כל חלק בזכויות אלו, זאת למעט הפיצויים של האיש, אשר הוסכם כי באם בעתיד יקבל פיצויים ממקום עבודתו התובעת תהא זכאית למחציתם. המחלוקת נוגעת לגובה סכום זכאותה של התובעת לפיצויים, כאשר בעניין זה יש לקבוע מהי תקופת הזכאות ומהו השכר הקובע לצורך החישוב.
לטענת האישה, סע' 7 (ג) להסכם הגירושין הינו חלק ממערכת איזון משאבים שנערכה בין הצדדים וסוכמה בהסכם הגירושין. במעמד הגירושין, שילמה התובעת לאיש סך של 60,000 דולר בגין מחצית שווי השוק של דירתם, זאת מבלי לקזז את כספי הפנסיה והפיצויים שהשקיעה בדירה והיו שייכים לה בלבד במועד התפטרותה מעבודה. עוד טענה כי על פי סע' 7 (א) להסכם הגירושין וויתרה על חלקה בזכויות הפנסיה שצבר האיש בתקופת נישואיהם, זכויות ששווין היה גבוה משמעותית מזכויות הפנסיה שצברה, בנוסף ויתרה בהתאם לאותו סעיף בהסכם גם על חלקה בקרן ההשתלמות של האיש. לגרסתה, ביקש האיש כי תוותר על זכויות הפנסיה שלו ועל קרן ההשתלמות שלו, ולא תבקש לקזז את השקעתה בדירתם המשותפת היות והוא זקוק לכספים נזילים, ובתמורה לכך, יפצה אותה בהגדלת חלקה בפיצוייו, באופן שתהא זכאית למחצית מכל הפיצויים שיקבל בעתיד ממקום עבודתו.
האיש טען מנגד כי התובעת זכאית למחצית הפיצויים נכון למועד גירושיהם בלבד. פרשנות מילולית של סעיף 7(ג) להסכם מלמדת, כי הסעיף מתייחס לאפשרות שהוא יקבל פיצויים בעתיד. או אז כך נקבע בסעיף, תהא התובעת זכאית למחציתם. סעיף 7(ג) להסכם לטענתו אינו קובע כי התובעת תהא זכאית לפיצויים שיצברו ממועד נישואי הצדדים ועד ליציאת האיש לפנסיה.
כב' השופטת ח' מטלין פסקה כי התביעה דנא עוסקת בפרשנות סעיף 7 (ג) להסכם הגירושין, כאשר בין הצדדים קיימת כאמור מחלוקת לגבי אופן פרשנות סעיף זה בהסכם. הסעיף קובע כי : "למרות האמור לעיל מוסכם בזאת כי באם בעתיד יקבל הבעל פיצויים ממקום עבודתו האשה זכאית למחצית הפיצויים (של) הבעל". אין בסעיף זה ציון של סכום כלשהוא לו זכאית התובעת מהפיצויים, אף אין בסעיף ציון תקופה קונקרטית לגביה תהא זכאית התובעת למחצית מכספי הפיצויים. המחלוקת כאמור הינה על התקופה, כשיש להכריע אף כיצד לחשב, כלומר מהו השכר הקובע לצורך החישוב בתקופה שתיקבע. אין חולק כי מדובר בסעיף זה על זכאות התובעת למחצית מכספי פיצויים עתידיים אותם עשוי לקבל האיש בעתיד ממקום עבודתו. אין מחלוקת בין הצדדים כי זכותה של התובעת לפיצויים היא -כשתתגבש זכות האיש לקבלם עם פרישתו. בכך, גילו הצדדים דעתם במפורש כי מדובר בתשלום פיצויים שיקבל האיש בעתיד (לעת פרישתו) ויעביר לתובעת מחציתם לאחר פרישתו. אין לקבל טענת האיש כי מדובר בכספים שנצברו בקופת הפיצויים עד למועד הקרע (מועד הגירושין), בהתאם לשווי הזכות נכון למועד הגירושין. גם אם לא היה בידי האיש החישוב הכספי בעת עריכת ההסכם, כפי שנטען, עדיין צריך היה הדבר להיכתב במפורש בהסכם גם ללא סכומים. לא זאת אף זאת, אף אם היה רוצה האיש לשלם לתובעת במועד הקרע את חלקה (מחצית) בכספי הפיצויים, לא יכול היה לעשות זאת מאחר ולא ניתן היה לחשבם בעת ההיא, שהרי כספי הפיצויים נגזרים ממשכורתו האחרונה של האיש עובר ליציאתו לפרישה. בעמש (ת"א) 12430-10-18 נ' ג' נ' מ' ג' קבע כב' השופט נ' שילה כי חישוב כספי הפיצויים יעשה מתוך משכורתו האחרונה של הנתבע עובר ליציאתו לפרישה, וכך הוסבר: "פרשנות זו של ההסכם, תואמת אף את הדין הכללי בדבר זכאותה של בת הזוג לקבל את זכויותיה אף בגין מרכיבים שהתגבשו לאחר מועד הקרע ואולם שורשם נטוע בתקופת החיים המשותפים." לתובעת הוקנתה במועד הפירוד הזכות לקבלת פיצויים עתידיים הנגזרים מהמשכורת העתידית שיקבל האיש בסמוך לפני הפרישה. טענתו כי יש לקבוע שזכותה של התובעת בפיצויים הינה עד מועד הקרע ורק בסכומים שצבר עד אז, אינה באה לידי ביטוי בסעיף 7(ג) להסכם. הצדדים היו נשואים 18 שנים, סע' 7(ג) להסכם קבע את זכאות התובעת לכספי פיצויים עתידיים אשר התגבשו לאחר מועד הקרע ואולם שורשם בחיים המשותפים של הצדדים, שכן האיש החל עבודתו שנה אחת בלבד קודם לנישואי הצדדים ועבד שם במהלך נישואיהם עד לגירושין (וכן לאחר מכן עד פרישתו). מכל הטעמים לעיל, נקבע כי חישוב זכויותיה של התובעת בכספי הפיצויים יעשה כנגזרת ממשכורתו האחרונה של האיש במועד הפרישה.
בהמשך לאמור נקבע כי יש לדחות אף את טענת האיש לפיה זכאותה של התובעת הינה רק למחצית מכספי הפיצויים עומדת על סך 7,000 ₪, מחצית מהסכום שנצבר לאיש במועד הקרע, זאת בהתבססו על מסמך בחתימת רו"ח, סגנית חשב במקום עבודתו. לא ברור מדוע לא הוגש מסמך זה במהלך עריכת ההסכם בו שני הצדדים היו מיוצגים, ומדוע לא נרשם בסעיף 7(ג) להסכם הסכום המדויק דבר שהיה מאפשר לפעול על פיו בעתיד עם פרישת האיש. יצוין, כי ויתור על עדות רו"ח החתומה על המסמך מצידה של התובעת ואי זימונה לעדות על ידי האיש בעניין המסמך שהגישה, פועל לחובת שני הצדדים. התובעת סברה שיש להעיד את העדה כדי לבחון האם אכן במועד הקרע ניתן היה להעריך את כספי הפיצויים של האיש, ואולם כאמור ויתרה על עדותה. חשיבות העדות עבור האיש הייתה כיוון שנסמך על מכתבה וטענת ההגנה העיקרית שלו הינה כי חב רק בתשלום של 7,000 ₪ לתובעת, ואולם כאמור הוא מצדו לא ביקש לזמנה. כך או כך, לא נמצא כי יש במסמך שצורף ע"י האיש לשקף את הסכום הכולל שנצבר לו לפיצויים על בסיס משכורתו האחרונה עם פרישתו לאחר 40 שנות עבודה, אף לא לתקופה היחסית שמיום נישואיו ועד למועד הקרע- מועד הגירושין. לו אכן ניתן היה במועד אישור ההסכם בין הצדדים לחשב את הפיצויים להם זכאי האיש במועד הקרע, יש להניח כי היה מגיש כבר אז תחשיב בהתאם, ואולם היה ברור כי לא ניתן בעת ההיא לדעת מה יהיה סכום הפיצויים לו תהא זכאית התובעת עם פרישתו. לא נמצא לקבל טענת האיש כי מדובר בכספים שנצברו בקופת הפיצויים עד למועד הקרע (מועד הגירושין), בהתאם לשווי הזכות נכון למועד הגירושין, ואת החישוב לו טוען ולפיו זכאותה של התובעת עומדת על סך 7,000 ₪. נפסק כי חישוב זכויותיה של התובעת בכספי הפיצויים יעשה כנגזרת ממשכורתו האחרונה של האיש במועד הפרישה.
יתרה מזאת נקבע כי סעיף 7(ג) להסכם אינו נותן מענה לשאלה -האם זכאות התובעת למחצית הפיצויים חלה רק על תקופת הנישואין ועד מועד הקרע, או האם, כטענת התובעת, הינה זכאית למחצית מכלל כספי הפיצויים שקיבל הנתבע עם פרישתו. הנשיאה בייניש בבג"ץ 7716/05 בעניין פלוני קבעה ברירת מחדל לפיה באם הסכם הגירושין שותק בנקודה כלשהיא, והצדדים חלוקים בדעתם ולא ניתן לקבוע אומד דעתם בעניין זה, יש להכריע בהתאם להסדר איזון המשאבים הקבוע בפרק השני לחוק יחסי ממון והקובע מחצית שוויים של הנכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות. בעניין דנא, גרסת התובעת הינה כי הצדדים הגיעו להסכמות לפיהן התובעת תוותר לאיש על כל זכויותיו הפנסיוניות על פי בקשתו, ובתמורה הבטיח לפצותה במחצית כספי הפיצויים בהגיעו לפרישה. לטענת התובעת הסתמכה על הבטחת האיש כי יפצה אותה בגין כספים אלו באמצעות הפיצויים שיקבל בעת פרישתו מעבר לתקופת חייהם המשותפים, בכך שיעביר לה מחצית מכספי הפיצויים. האיש אינו שולל עובדת רכישת הדירה גם מכספים שקיבלה התובעת בגין התפטרותה, ואולם מכחיש טענת התובעת לפיה סוכם ביניהם כי יפצה אותה באמצעות מחצית מכספי הפיצויים. בנוסף, לטענתו אין להשוות בין גובה הכספים שקבלה התובעת במועד התפטרותה לבין גובה הכספים שנצברו לו במועד פרישתו לאחר 41 שנות עבודה. טענות התובעת לגובה הפיצויים שקבלה, לסכום רכישת הדירה אשר לטענתה היה פחות מסך 120,000 דולר, ולכל הקשור למכירת וקניית דירות, לא גובו בראיות ולא הוכחו על ידה. משכך, הטענה לפיה הסכים האיש לפצותה בכספי הפיצויים בגין אותו קיזוז שלא עשו לטענתה בעת מכירת הדירה, לא הוכחה על ידי התובעת. יתרה מכך, אין לקבל את טענת התובעת כי זכאותה היא גם מכל מקום עבודה אחר לאחר מועד הקרע. זכאותה של התובעת לחלקה בכספי האיש יונקים מחייהם המשותפים. הזכות נולדה במהלך החיים המשותפים והיא ברת איזון, בעוד כספים שהאיש זכאי להם ממקום עבודה זה או אחר, לאחר מועד הקרע אינם ברי איזון. טענת התובעת כי הצדדים הגיעו להסכמות לפיהן חלקה בכספי הפיצויים לא יתחם רק לתקופת חיי הנישואין ועד מועד הקרע, היה צריך להירשם בסעיף 7(ג) בצורה מפורשת וברורה. זאת ועוד, דווקא משום שהתובעת ויתרה על חלקה בזכויותיו הסוציאליות של האיש והסתמכה על הבטחתו לטענתה כי אם יפרוש ממקום עבודתו בעתיד, יחלוק עמה מחצית מכספי הפיצויים, חייבה את התובעת להעלות על הכתב אופציות פיצוי אחרות. נקבע כי טענת התובעת לפיה הסכים האיש לפצותה במחצית ממלוא כספי הפיצויים שיקבל עם פרישתו גם לתקופה שלאחר הקרע, לא הוכחה על ידה. התובעת לא המציאה מסמכים לעניין גובה הכספים שקבלה בעת התפטרותה ולא המציאה הסכם מכר הדירה להוכחת טענתה כי כספיה שמשו לרכישת הדירה, או כל מסמך או עדות אחרים המבססים טענותיה הכה מהותיות אשר מכוחן זכאית היא למחצית ממלוא כספי הפיצויים שיקבל האיש, גם לתקופה שלאחר מועד הקרע.
מן הכלל אל הפרט נקבע כי סעיף 7(ג) להסכם אינו תוחם את זכאותה של התובעת למחצית מכספי הפיצויים כפי שווים במועד הקרע שהרי לו כך היה, הוראה זו הייתה נכתבת במפורש, אך היא לא נכתבה ולו ברמז. האינטרס לתחום את חלקה של התובעת בכספי הפיצויים עד מועד הקרע כפי שווים אז, הייתה של האיש, וזאת למען הסר ספק מה הייתה כוונת הצדדים, ובכך למנוע המחלוקת דנן. כשם שהתובעת לא דאגה כי ירשם בסע' 7(ג) להסכם כי חלקה (מחצית) בכספי הפיצויים הינם כספים אשר יצברו לאיש גם לאחר מועד הקרע עד למועד פרישתו, אותם תקבל לעת פרישתו, כך היה על האיש לדאוג כי ירשם בסעיף 7(ג) להסכם כי חלקה של התובעת (מחצית) בכספי הפיצויים הינם אלו שנצברו לו עד למועד הקרע וכפי שווים במועד הקרע אותם תקבל לעת פרישתו. כפי שנקבע בבג"ץ בעניין פלוני שלעיל, יש להכריע בשאלת חלוקתם של הפיצויים בהתאם להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, בהיותו דין דיספוזיטיבי החל בהעדר הסכמה בין הצדדים.
לאור האמור לעיל, התביעה התקבלה בחלקה. נפסק כי התובעת זכאית לחלקה היחסי בפיצויים במועד קבלתם על ידי האיש עם פרישתו לשנים שמיום הנישואין ועד למועד הקרע- מועד הגירושין. במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מהסדר זה. תשלומי הפיצויים להם זכאית התובעת יחושבו בהתאם למשכורתו האחרונה של האיש במועד הפרישה, לתקופה שמיום הנישואין ועד למועד הקרע- מועד הגירושין. דהיינו, התובעת זכאית לחלק היחסי מתוך כספי הפיצויים שקיבל האיש בהתאם למשכורתו האחרונה, לשנים שממועד הנישואין ועד למועד הקרע.
התובעת יוצגה ע"י עו"ד ארז כהן; הנתבע יוצג עו"ד ענבר לב
