בית המשפט העליון הפך את החלטת המחוזי וקיבל את עמדת המדינה כי יש להגביל את זכות הגישה לערכאות של מתדיינים טרדניים. נקבע כי על הרשות המחוקקת לקדם את הצעת החוק בעניין. הקפדה יתירה בזכות הגישה לערכאות של מתדיין סדרתי טרדני, סופה בהגבלת מימוש זכות הגישה לערכאות של מתדיינים מן השורה שממתינים ליומם בבית המשפט ועיניהם רואות וכלות ועשיית הצדק – נדחית.
השאלה העומדת על הפרק בהליך שלפנינו הינה האם מוסמך בית המשפט, ואם כן, מהם גבולות סמכות זו, למנוע מאדם לנקוט הליכים משפטיים בערכאות שיפוטיות בישראל. לפני כ-20 שנה נקלעו המשיבים לקשיים כלכליים; הלוואות משכנתא שנטלו על עצמם מומשו, והם ירדו מנכסיהם. ניסיונותיהם להפוך את הפור – לא צלחו. כלל ההליכים המשפטיים שבהם נקטו, בהוצאה לפועל, בערכאות שיפוטיות – נדחו בזה אחר זה. מנִי אז ועד היום, במשך למעלה מעשור, מנהלים הם מאות הליכים משפטיים, בבתי משפט בכל רחבי הארץ; רובם ככולם, אוחזים הלכה למעשה אותן טענות – לפגמים בהליכים המשפטיים שבהם נדון עניינם, למזימה הכלל-מערכתית שנרקמה נגדם בקנוניה משותפת של גורמים שונים, לרבות הבנקים, הפרקליטות ומערכת בתי המשפט, על רשמיה ושופטיה. לאחר שהתביעה החדשה נדחית גם היא, מוגשת לאחריה תביעה נוספת, המבוססת על אותן טענות, ובגדרה מתבקש שוב סעד בדמות ביטול ההחלטות הקודמות. כך נוצר מעגל אינסופי, המזין את עצמו. בפרקטיקה של הגשה חוזרת ונשנית של תביעות לביטול החלטות חלוטות. לאחר שנפתח הליך חדש, ונקבע מותב לדון בו, הם נוהגים להגיש תביעות אישיות, וכן גם תלונות במשטרה, נגד השופטים או הרשמים שנקבעו לדון בעניינם; לאחר מכן, בהתבסס על תביעות ותלונות אלה – מבקשים להורות על פסילת המותב. במרוצת השנים, היו הם או מי מהם, צד לכ-240 הליכים. הורתם ולידתם של ההליכים בנדון דידן, בהמרצת פתיחה שהגישה המערערת, מדינת ישראל, בבקשה "להוצאת צו חוסם" נגד המשיבים), נוכח היותם "תובעים טרדניים", אשר "עושים שימוש לרעה בהליכי משפט". במסגרת הצו, התבקש בית המשפט המחוזי לאסור עליהם להגיש תביעות או הליכים משפטיים בבקשה לבטל החלטות חלוטות, שלא על דרך הערעור. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המדינה. נקבע, כי ההלכה שנקבעה בע"א 181/75 בעניין אלון על מכונה עומדת, ולפיה, בית המשפט נעדר סמכות ליתן צו שיפוטי נגד בעל דין טרדן, שיחסום אותו מלנקוט בהליכים. יחד עם זאת, הובהר, כי זכות הגישה לערכאות איננה מוחלטת.
לטענת המדינה ההלכה שנקבעה בעניין אלון, בפועל נהפכה בשנים האחרונות, בשורה של פסקי דין שבהם נקבע כי בסמכות בתי המשפט להוציא תחת ידיהם צווים חוסמים, בנסיבות שונות ומגוונות. לחלופין נטען, כי אפילו נניח שהלכת אלון עומדת בעינה, הרי שבניגוד למקרה שנדון שם, בענייננו המדינה איננה מבקשת לשלול מסימון את זכות הגישה לערכאות באופן מוחלט, מבלי להותיר שיקול דעת כלשהו לבית המשפט; כל בקשתה, כי תביעות והליכים שיוגשו על-ידם, יתקבלו לרישום בכפוף להחלטה שיפוטית.
המשיבים טענו מצדם כי הם תולים את האשם לכל הפרשה במדינה. המדינה – על שופטיה, רשמיה ופרקליטיה – פעלה ביד אחת עם הבנקים, ובאמצעי מרמה וזיוף הביאה לנישולם מנכסיהם, תוך מניעת דיון ענייני בטענותיהם לגופן. זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית, ופגיעה בה לכל הפחות צריכה להֵעשות בחוק מפורש.
כב' השופט נ' סולברג פסק כי עסקינן במקרה חריג וקיצוני, של שימוש טרדני בהליכי משפט, באופן כרוני, חוזר ונשנה. גם לאחר שהתקיים הדיון, ועל אף שבאופן עקרוני הם מיוצגים על-ידי עורך דין, לא שקטו המשיבים אל שמריהם. יומיים לאחר הדיון, הוגשה בקשה נוספת לפסילת המותב. המשיבים נושאים עמם תחושה אישית עמוקה וקשה, כי לא נעשה בעניינם משפט צדק, כי כל מערכות המדינה, על גורמיהן השונים, פעלו נגדם. ברם, תחושה סובייקטיבית חזקה של מתדיין, אמונה בלתי מתפשרת בצדקתו – אין בהם כדי להצדיק פתיחה שלוחת רסן של הליכים משפטיים, באופן סדרתי. לא ניתן לקבל את האופן שבו ניסו המשיבים למנוע דיון בערעור המדינה לגופו; ודאי שלא את הפרקטיקה של הגשת תביעות ותלונות במשטרה נגד שופטים ורשמים, לביסוס עילות יש מאיִן, לפסילת המותב. אין ספק כי התנהלות זו עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, במובהק. לא כל האמצעים המשפטיים כשרים לשם השגת תוצאה מיוחלת, ובפרט כאשר המטרה היא למנוע מבעל הדין שמנגד את יומו בבית המשפט. לבד מבעלי הדין הנתבעים, אשר מוטרדים מתביעות ובקשות שעל פניהן אינן מעלות דבר, הרי שגם המערכת השיפוטית נפגעת, וכפועל יוצא נפגע גם ציבור המתדיינים כולו. זמנם של שופטים, רשמים ופקידים – יקר, משולם מכספי מיסים, פרי עמלו של הציבור כולו – איננו הפקר, ואין להסכין עם בזבוזו לשווא. משכך, הצורך העז בריסון יכולתם של המשיבים לפתוח הליכים נוספים, על-ידי הטלת מגבלה משמעותית – ברור כשמש בצהריים. השאלה המשפטית, העקרונית היא האם מוסמך בית המשפט ליתן צו חוסם כמבוקש. האפשרות להשתמש בהליך השיפוטי עצמו ככלי ניגוח לפגיעה באחר מוכרת וידועה; לצערנו, גם שכיחה. לא בכדי, בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות, עוגנה במפורש חובת בעלי-הדין – "לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית", ולא לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. בידי בתי המשפט כלים שונים להתמודדות עם תופעה בלתי-רצויה זו, של שימוש לרעה בהליכי משפט כגון מחיקת התביעה על הסף ופסיקת הוצאות בשיעור גבוה. יחד עם זאת, לעיתים, מחריפה התנהלות המתדיין הטרדן עד כדי כך, ששימוש באותם כלים מוכרים, כאמור לעיל – אין בו די.
בהמשך לאמור נקבע כי ההלכה פסוקה בעניין אלון לא נהפכה עד היום, על כל פנים לא באופן מפורש. בעניין אלון נקבע כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות להורות כי תביעות שמגיש אדם במחוז "לא יובאו לדיון ולבירור". אפילו כאשר נתקל בית המשפט במקרה קיצון – של מתדיין טרדן שאינו מרפה, ואשר הכלים המקובלים לטיפול בנקיטת הליכים טרדנית אין בהם כדי לסייע בהתמודדות עמו. בהעדר הסמכה מפורשת, בית המשפט אינו יכול לעצום עיניו מראוֹת, ולאטום אוזניו משמוֹע; גורם שיפוטי כלשהו, נדרש לעיין בתביעה או בבקשה שהוגשה, ורק לאחר מכן יהא בכוחו לעשות שימוש בסמכויות המסורות לו, דוגמת מחיקה או דחייה של כתב הטענות, או הטלת הוצאות משמעותיות, לפי העניין. לכל אדם נתונה זכות הגישה לערכאות שיפוטיות – לבוא לפני בית המשפט, ולבקש סעד, עזר ותרופה לפגיעה בזכויותיו, הגם שזכות זו לא עוגנה במפורש בחקיקה. הכל מכירים במעמדה כאחת מאבני-היסוד של שלטון החוק, וכתשתית הבסיסית להסדרת נורמות חברתיות באמצעות חוק ומשפט. משכך, יש ממש בקביעה, כי הוצאת צו שיפוטי מעין זה, דורשת הסמכה מפורשת בחוק. הלכת אלון לא שללה לחלוטין את האפשרות ליתן צווים שיפוטיים, המטילים מגבלות משמעותיות על אפשרותם של מתדיינים, טרדניים או לא, להגיש תביעות ובקשות לבית המשפט. אמנם, כנקודת מוצא, בהעדר הסמכה מפורשת בחוק, לא ניתן להוציא צו חוסם השולל לחלוטין מאדם את האפשרות להשמיע את טענותיו; שיקול הדעת השיפוטי חייב להישמר, ולוּ במידת מה, בבחינת צוהר כלשהו שיאפשר לגורם שיפוטי לדון בתביעה או בבקשה שתוגש לו לגופה, במידת הצורך. אולם לצד זאת – הגם שהסמכות ליתן צווים חוסמים לא עוגנה במפורש בחקיקה ראשית, לרשות בית המשפט, נתונה הסמכות ליתן צווים חוסמים, מסוגים שונים, בהתאם לנסיבות. כך, מוסמך בית המשפט להוציא צו מניעה אישי נגד מתדיין טרדן, האוסר עליו לפתוח הליכים נוספים בערכאות בישראל, כמו גם הסמכות להורות כי לא יתקבלו לרישום בקשותיו, בתיקי בית משפט שהטיפול בהם הסתיים. אכן, זכות הגישה לערכאות איננה זכות מוחלטת ובנסיבות מסוימות נתונה לבית המשפט הסמכות לצמצמהּ, ובלבד שלא תישלל לחלוטין. הפגיעה בזכות הגישה לערכאות תֵעשה במשׂורה, במקרים חריגים והוא הדין לגבי מתן צווים חוסמים. אסור שהיד תהא 'קלה על ההדק' בעת הוצאת צווים חוסמים ויש לבחון היטב את מידתיות פגיעתו של הצו החוסם בזכות הגישה לערכאות.
מן הכלל אל הפרט נקבע כי בית המשפט המחוזי דחה כאמור את בקשת המדינה, מבלי שבחן את תנאי הצו החוסם המבוקש, על יסוד מסקנתו כי אין זה בסמכותו ליתן צו שכזה כלל ועיקר, נוכח ההלכה שנקבעה בעניין אלון. בהינתן האמור לעיל נקבע כי בכך בא בית המשפט המחוזי לכלל טעות. עיון בתנאי הצו החוסם המבוקש מעלה, כי אין מדובר בצו גורף, המורה כי תביעות ובקשות של המבקשים לא תתקבלנה לרישום כלל וכלל, מבלי שיובאו לפני גורם שיפוטי, לצורך בחינה. בניגוד לצו החוסם שנדון בעניין אלון, שתי המגבלות המבוקשות אינן מכילות הוראה כלשהי למזכירות בית המשפט; עסקינן בבקשה לצו מניעה אישי נגד המשיבים, אשר מצוי בגדרי סמכותו של בית משפט אזרחי. כאמור, לפנינו מקרה חריג, קיצוני, של מתדיינים שאינם מרפים מהגשת תביעות ובקשות טרדניות, אשר שמם הולך לפניהם במערכת המשפט. באשר למידתיות הצו המבוקש נקבע כי מתקיים קשר רציונלי בין המגבלות שמבקשת המדינה להטיל על המשיבים במסגרת הצו, לבין מאפייני התנהלותם הטרדנית. כמות ההליכים הרבה שמנהלים המשיבים, לא רק יוצרת עומס מערכתי כשלעצמה, אלא גם 'מייצרת' עבורם עילות לכאוריות, המשמשות בידם כמסד להגשת בקשותיהם הרבות. שורש הבעיה נטוע ביכולתם של המשיבים לעבור את מפתן מדור הקליטה במזכירות בית המשפט. הדבר מביא לכך שתביעה חדשה לביטול החלטות חלוטות שהגישו – תתקבל לרישום, ועל גביה – יבנו תלי תילים של בקשות והליכים נלווים, בערכאות אחרות. גם בהנחה שלבסוף תימחק תביעת הסרק החדשה על-הסף, הרי שעד אשר יֵעשה כן, מבחינה פורמאלית עסקינן בהליך 'חי', תלוי ועומד, אשר יכול לשמש את סימון כ'קולב' לבקשותיהם הטרדניות. אף שלאורך השנים חויבו לא אחת בהפקדת ערובה, ובהמשך גם בהוצאות לטובת אוצר המדינה, לא היה בכך כדי להביא לתוצאה המיוחלת. דבר מאלה לא הניא אותם מלהוסיף ולהטריד את מערכת המשפט, ואת בעלי הדין שכנגד. נמצא, אם כן, שאין בכלים המשפטיים הקלאסיים, שפגיעתם בזכות הגישה לערכאות פחותה, כדי להועיל. נקבע כי צו-המניעה-החוסם המבוקש צולח את מבחן המידתיות, בכפוף להגבלת הצו כך שלא יחול על זכות ערעור הנתונה בדין, ובכפוף לכך שיוגבל לפרק זמן של מספר שנים בודדות, כפי בקשת המדינה. הגבלת הזכות להגיש תביעות לביטול החלטות חלוטות – אין בה משום פגיעה חמורה בזכות הגישה לערכאות. כאשר מבקש אדם לבטל פסק דין אזרחי שהפך חלוט, עליו לעשות כן באמצעות הגשת תביעה חדשה, לא על-ידי הגשת בקשות לתיק בית המשפט, שבו ניתן פסק הדין אשר לגביו מבוקש הביטול. לכל אדם עומדת הזכות העקרונית להגיש תביעה לביטול פסק דין אזרחי, להשמיע את טענותיו בעניין. אולם לצד זאת, עקרון סופיות הדיון משמיענו – כי זכותו של אדם לקבל את יומו בבית המשפט, היא זכות 'בת יום אחד'; לא יומיים, לא שלושה, ודאי לא שבוע. זכות הגישה לערכאות מניחה גם את סמכות בית המשפט לסיים סכסוכים, באופן סופי. היא איננה קרדום לחפור בו, לחתור נגד עקרונות יסוד משפטיים, של סופיות הדיון ומעשה בית דין. בקשותיהם של המשיבים לא נועדו לשמן, כי אם לתכלית אחת בלבד: הארכת ההתדיינות המשפטית, התשת המערכת, דחיית הקץ. עסקינן כאמור בהצפת המערכת בבקשות מבקשות שונות, על יסוד עילות פרי יצירתם של המשיבים, נעדרות כל בסיס ענייני. בקשות כאמור אינן חוסות תחת כנפיה של זכות הגישה לערכאות, ואין הצדקה לכך שתזכנה להגנה איתנה, מפני כרסום בהן. ערעור המדינה התקבל באופן חלקי, הוצא צו חוסם המורה כי יֵאסר על המשיבים, להגיש תביעות או הליכים משפטיים בבקשה לבטל החלטות חלוטות, או להגיש תביעות או לנקוט בהליכים משפטיים בגין הליכים משפטיים תלויים ועומדים, או כאלה שהסתיימו. הצו לא יחול על שימוש בזכות ערעור המעוגנת בדין. לסיום נקבע כי ברי כי קיים צורך ממשי בהסדרה חקיקתית מפורשת, שתגדיר את סמכויות בתי המשפט ליתן צווים חוסמים, מקום שבו הדבר אכן נדרש. טוב תעשה אפוא הרשות המחוקקת אם תקדם את הצעת החוק שנועדה לטפל בתופעה של תובעים טרדניים (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 95) (תובע טרדן), התשע"ח-2018, ויפה שעה אחת קודם. הקפדה יתירה בזכות הגישה לערכאות של מתדיין סדרתי טרדני, סופה בהגבלת מימוש זכות הגישה לערכאות של מתדיינים מן השורה שממתינים ליומם בבית המשפט ועיניהם רואות וכלות, התור מתארך, ועשיית הדין והצדק – נדחית.
לסיכום, הערעור התקבל באופן חלקי.
המערערת יוצגה ע"י עו"ד טלי מרקוס; המשיבים יוצגו ע"י עו"ד עודד הוכהאוזר
