בית משפט השלום קיבל תביעה שהגישה וטרינרית לפיצוי בגין דברי לשון הרע שפורסמו אודותיה בקבוצה באפליקציית פייסבוק. נקבע כי התגובית שרשמה הנתבעת נסבה על ליבת עיסוקה של הווטרינרית וכשירותה לעבוד בתחום מקצועה; פרסום שזה טיבו אינו עשוי להיחשב זוטי דברים ולו גם בדוחק. עוד נקבע כי כוח התגובה המיידי באפליקציות מבוססות אינטרנט לא פוטר את עושה התגובה מהחובה לחשוב ולהפעיל שיקול דעת טרם עשיית הפרסום, פן יסב בתגובתו נזק לאחר שהדין אינו מתירו.
לפנינו תביעה בסדר דין מהיר לפיצוי בגין פרסום לשון הרע בקבוצה באפליקציית פייסבוק. התובעת היא רופאה וטרינרית בהכשרתה ובעיסוקה; היא מנהלת מרפאה לבעלי-חיים בחדרה. הנתבעת – תושבת חדרה שיש לה כלב ומשפחה, עובדת כמזכירה רפואית.
במהלך מאי 2018 נודע לתובעת שכלב הושלך ליד פתח המרפאה; נאמר לה שהוא ללא רוח חיים. נמסר לתובעת שדווח על כך למוקד העירוני וניתן יהיה לפנות את גופת הכלב רק ביום המחרת. באותו זמן, שעת ערב מאוחרת, לא הייתה התובעת במרפאה אלא בביתה. ביום המחרת פרסמה מי שאינה בעלת-דין בשתי קבוצות פייסבוק, בו ניתן ביטוי לאירוע של הימצאות הכלב בפתח מרפאתה של התובעת; צוין בו שלא ברור אם הכלב בחיים, אם לאו. הפרסום הופיע בשתי קבוצות שונות באפליקציית פייסבוק: האחת, "שפמים זנבות ושאר החיות"; השנייה, "חדרתיים בפייסבוק הקבוצה הרשמית" ולאחר שפורסם הגיבו לו נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), נתבעת 2 ואנשים נוספים. נגד נתבעת 2 ההליך נסגר בגישור.
הנתבעת כתבה כתגובית: "היא אולי לא חייבת.. אבל כרופאה שמתעסקת עם בעלי חיים הייתה יכולה להגיד כבר מאתמול בלילה כשהתקשרו לראשונה שייקחו לווטרינר שכן יכול לקבל ולהציל.. יש מרפאות שמקבלות מקרים דחופים גם באמצע הלילה.. אבל להתעלם ולהתעצבן ולא להגיע ולא להפנות לווטרינר אחר זה נטו רוע.. ושהלקוחות שלה ייקחו בחשבון איך היא מתייחסת למקרים דחופים.."
.לטענת התובעת, בפרסום שעשו הנתבעות בקבוצת 'שפמים' ובפרסום שעשתה הנתבעת בקבוצת 'חדרתיים' היו גלומים דברי לשון הרע על-אודותיה; בעטיים הוגשה התביעה. בגין הפרסומים נדרשו שתי הנתבעות לשלם לתובעת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, תוך טענה כי הם נעשו בכוונה לפגוע. הנתבעת מצדה הלינה על כך שהתובעת לא צרפה את הפוסט במלואו – כולל תמונת הכלב שהייתה חלק ממנו, ואף לא שרשור מלא של התגוביות שענו לפוסט וקדמו לתגובית שלה; נטען שהדבר נגוע בהסתרת עובדות מהותיות ובהוצאת התגובית שהנתבעת פרסמה מהקשרה.
כב' השופטת ק' אנספילד פסקה כי גם אם נקבל את מלוא גרסתה של הנתבעת, אודות תוכנו המלא של הפוסט, התמונה שנכללה בו והתגוביות האחרות לו שקדמו לתגובית שלה – אין בכך לסייע לה ולעשות את התגובית פרסום כשר שאינו נגוע בדברי לשון הרע על-אודות התובעת. במה הדברים אמורים? בתגובית הטילה הנתבעת דופי בתובעת במה שנוגע לליבת מקצועה ועבודתה כווטרינרית. היא ציירה את התובעת כמי שנמנעה מלפעול בגדרי חובתה המקצועית להצלת הכלב. היא הציגה את התובעת כמי שהתעלמה מפניות שקיבלה בלילה הקודם לגבי הכלב ואף התרעמה עליהן. היא הלינה על כך שהתובעת לא טרחה להפנות את מי שיצר עמה קשר לווטרינר אחר "שכן יכול לקבל ולהציל"; גלומה בכך יותר מרמיזה לאחריות התובעת לאי-הצלת הכלב. למי שאינו מבין רמיזות, באה הנתבעת בהמלצה ברורה: היא הכתירה את התנהלותה של התובעת כ"נטו רוע", יעצה ללקוחותיה להפנים את האופן שבו היא מתייחסת למקרים דחופים וחתמה את הפרסום באמירה כי "לא חסר וטרינרים בחדרה".
עוד נקבע כי אמת-המידה לפיה ייקבע אם תוכנו של פרסום הוא משפיל או פוגע במובנו של חוק איסור לשון הרע היא אובייקטיבית; לא הבנתו של קורא זה או אחר את תוכן הדברים היא שקובעת, אף לא כוונת המפרסם. כדי לקבוע אם מבחינה אובייקטיבית פרסום טומן בחובו פגיעה מן הסוג שנדון בחוק, תינתן לו המשמעות המקובלת בציבור בהתאם להבנה של קורא רגיל. הפרסום שהובא בתגובית אינו עשוי להיחשב פרסום שנעשה על-ידי הנתבעת בתום-לב. נקבע שהפרסום לא היה אמת. לנתבעת – אישה בוגרת בעלת כשרות משפטית, לא הייתה כל סיבה להאמין כי מה שנרשם על-ידי אחרים, זרים, בפוסט או בתגוביות אחרות לו הם אמת, בבחינת דברי אלוהים חיים. הנתבעת לא עשתה דבר כדי לבדוק אם מה שהיא ייחסה לתובעת בפרסום הוא אמת – בין לגבי השאלה אם הכלב שנמצא בקרבת המרפאה היה חי או מת ובין לגבי אופי תגובתה של התובעת כאשר נודע לה על קיומו שם. היא לא טרחה לפנות אל התובעת חרף היכרותה עמה; היא לא פנתה לאברמוב שפרסמה את הפוסט או למי מהמגיבים האחרים.
עוד נפסק כי נטל הוכחתה של הגנה רובץ על שכם הנתבעת. עדותה הותירה רושם שלילי. בעבר, טרם פרסום התגובית, הנתבעת נמנתה על לקוחותיה של התובעת. הנתבעת, שטרחה לציין גם בכתב-התביעה וגם בתצהירה שאין לה היכרות או קשר עם הנתבעת האחרת, כלל לא הזכירה את היכרותה הקודמת עם התובעת ונסיבותיה. בעדותה לפני טענה הנתבעת כי התגובית הייתה הבעת דעה. אין לקבל זאת. הפרסום שעשתה חרג מהבעת דעה גרידא, והיא לא התגוננה על-סמך עילה שעניינה בהבעת דעה למשל הגנת סע' 15(4) מבחוק. משנשלל תום-לבה של הנתבעת בעשיית הפרסום, אין תקומה לאיזו מהגנות סעיף 15 ביחס אליו.
הלכה למעשה נקבע כי הנתבעת ביצעה עוולה של פרסום לשון הרע ועליה לחוב בגינה. הזכות לחופש הביטוי אינה משנה מכך. ודוק: הזכות לחופש הביטוי אינה זכות יחידה שיש להביא בחשבון בתביעה שעילתה פרסום לשון הרע; מולה ניצבת הזכות לשם טוב. האיזון בין זכויות אלה ובינן לבין אינטרסים וערכים אחרים בעלי נגיעה לנושא נעשה בידי המחוקק בהוראותיו והסדריו הפרטניים של חוק איסור לשון הרע. מאחר שהנתבעת אינה חוסה בצלן של הגנותיו, היא אינה עשויה להישמע בטענה שיש לפטור אותה מחבות משום שבעשיית הפרסום שגלום בתגובית מימשה את זכותה לחופש הביטוי.
לסיכום, התביעה התקבלה. נקבע כי התובעת תשלם לתובעת פיצויים בסך 20,000 ₪ וכן הוצאות משפט.
התובעת יוצגה ע"י עו"ד בן קרפל; הנתבעת יוצגה ע"י עו"ד בנג'מין גופל
