בית משפט השלום קיבל תביעה שהוגשה נגד המדינה בטענה כי ילדים צולמו עירומים ע"י שוטרי מג"ב בעודם רוחצים במעיין ובכך נפגעה פרטיותם. נקבע כי לא היה מקום לצילום וכי גם לשיטת המדינה התנהלות השוטרים לא הייתה תקינה. עוד נקבע כי העדר הפגיעה הסבירה והתנהלות השוטרים, בנסיבות העניין עולות לכל הפחות לכדי התרשלות במעשי השוטרים. מכאן שלא קמה הגנה למדינה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים.
שוטרים מצלמים ילדים עירומים במעיין – מקווה ובנוסף שולחים שתי תמונות סטילס של פלג גוף עליון, בקבוצת וואטסאפ, האם קמה אחריות על המדינה לפצות בגין כך, אם לאו, זו השאלה הטעונה דיון והכרעה.
שלושת התובעים, כבני 12 ו-13 שנים ירדו מגבעה ביישוב יצהר לטבול במעיין - מקווה עם כלבה קשורה ברצועה. התובעים טענו כי בדרכם למעיין חלף לידם ג'יפ של מג"ב שצפר להם ובכדי לאפשר לג'יפ לעבור, הם משכו את הכלבה כדי שתפנה את הכביש ורצו והגיעו למעיין. התובעים נכנסו למעיין המקורה בצילייה אטומה, שם ניתן לטבול בצנעה, התפשטו ונכנסו למעיין לטבול ואז נכנסו שני שוטרי מג"ב למעיין, צילמו אותם במכשירי הטלפון האישיים שלהם ובמצלמה מבצעית. התובעים ניסו להיצמד לקיר כדי להסתתר מהמצלמות וביקשו מהשוטרים לצאת. השוטרים אמרו להם שהם ילבשו תחתונים והם יצלמו אותם עם תחתונים. השוטרים יצאו וחזרו תוך זמן קצר, שבו לא הספיקו התובעים להתלבש, שבו השוטרים וצילמו פעם נוספת את פלג הגוף העליון של התובעים.
המדינה טענה מצדה כי הסיור המבצעי הבחין בתובעים ואחד מהם זוהה כמי שהפר צו אלוף, מפקד הסיור התקשר לרכז המודיעין ודיווח לו על התובעים וזה הורה לו לצלם את התובעים על מנת שיזוהו. המפקד והנהג יצאו מהרכב על מנת לצלם את התובעים והמפקד קרא להם לעצור. לאחר מכן הופעלה מצלמת חזה משטרתית, הבד בכניסה לבור אליו נכנסו התובעים הוסט והתובעים צולמו. רק אז גילה המפקד כי במקום יש מעיין וכי התובעים עירומים.
כב' השופט מ' בורשטין פסק כי עיקר העובדות אינו שנוי במחלוקת והוא שהשוטרים הגיעו למקום בהתאם להוראות רכז המודיעין, על מנת לצלם את התובעים לצורך זיהויים. כאמור בסיכומי התובעים, לא נערך דוח פעולה ובנוסף אחד מהשוטרים אישר כי השוטרים תיאמו גרסאות. כך מסר אחד מהשוטרים במח"ש: "הוא רשם לי באותיות בעברית, במשמעות ערבית: שהגרסה השנייה זו הנכונה ולזכור אותה". די בהודיה זו כדי לפגום משמעותית בגרסת השוטרים. אמנם, בפנינו ניצבות שתי כתות עדים, האחת התובעים וכנגדה השוטרים שהיו באירוע, אך מאחר שהצדדים לא עמדו על חקירת התובעים, מאחר שעדות התובעים תומכת אחת בשנייה ומתחזקת גם מתוכן הסרטונים ומאחר שהשוטרים פעלו לתאם גרסאות, יש להעדיף את גרסת התובעים.
עוד נקבע כי בחינת הסרטונים המבצעיים אשר הוגשו לתיק מלמדת כי בסרטון הראשון, השוטר המצלם, החזיק בנוסף גם בטלפון. הוא אמר לתובעים לצאת, ללבוש תחתונים וכי הוא יצלמם. הנערים לא מתנשפים ולא ניכר כי רדפו אחרי השוטרים, כנטען על ידי השוטרים ואף ניכר שהם היו זמן במעיין. חרף העובדה שהשוטר היה מודע למצבם של הקטינים, למשך הזמן הנדרש על מנת להתלבש ולכך שהם לא לבושים, המשיך השוטר לעשות שימוש במצלמה המבצעית. למעשה לא הייתה כל נחיצות ודחיפות להיכנס בשנית למקום ואף לא נשקפה כל סכנה המצדיקה כניסה נוספת ומידית למקום. מסקנה זו בדבר העדר דחיפות ונחיצות מתבקשת גם מהוראת רכז המודיעין, אשר מסר לשוטרים, שהתובעים אינם נדרשים ומכך שהתובעים לא נחקרו או עוכבו בסמוך לאחר מכן. אף לא הונחה תשתית ראייתית לעבר פלילי קודם של התובעים ואף לא מעשים פליליים קודמים מצידם. למעשה, לא ניתנה לקטינים האפשרות להתלבש ולא ניתנה להם התרעה על הכניסה הנוספת. ולפי מונה הדקות של הסרטונים המבצעיים, נראה שהסרטון השני צולם בחלוף כדקה מהסרטון הראשון.
יתר על כן נפסק כי המקום שבו נפגעה הפרטיות אמנם נגיש ללא תמורה לכלל הציבור, אך נדרשת פעולה שהיא הסטת וילון וכניסה לתוך המעיין - מקווה. בכך נבדל ענייננו מהים הפתוח או ממעיין גלויים לעין הציבור. הפסיקה הכירה בתאי שירותים מוצנעים ואף בחדר היציאה מהשירותים בו מותקנים הכיורים כרשות היחיד. על אחת כמה וכמה, שעה שהמקום שבו נעשו המעשים - מוצנע, נדרשת גישה אליו והמצויים בו נמצאים שם עירומים כביום היוולדם, במצבים אינטימיים ביותר. המקום האמור עולה כדי רשות היחיד כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות וזכאים המצויים במקום זה להגנה על צנעתם. ככל שבענייננו היה מבוצע רק הצילום הראשוני, ללא הצילום השני, כי אז שיכול שהמעשה שנעשה היה זוכה להגנת הוראת סעיף 19 לחוק הגנת הפרטיות, שעניינו פטור מאחריות לרשות בטחון ובכלל זאת לשוטר, אשר פוגעים באופן סביר במסגרת תפקידם ולשם מילויו. הצילום הנוסף והמיותר, חרג באופן ממשי מההתנהלות הנדרשת, תוך התעלמות מזכויות הקטינים ואין בהתנהלות זו משום פגיעה סבירה. רכז המודיעין נשאל בנוגע לתיעוד הרחצה בעירום ומסר כי "אין שום צורך מבצעי בנערים רוחצים במקווה", כי אין צורך לתעד כל מפגש וכי מעולם לא הנחה ולא ינחה לתעד אנשים עירומים וכי הדבר "אסור בתכלית האיסור", די בדברים אלה כדי להוביל למסקנה שלא היה מקום לצילום וכי גם לשיטת הנתבעת התנהלות השוטרים לא הייתה תקינה. העדר הפגיעה הסבירה והתנהלות השוטרים, בנסיבות שפורטו לעיל עולות לכל הפחות לכדי התרשלות במעשי השוטרים. מכאן שלא תקום לנתבעת להוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 ,לפיו: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". מאחר שהתרשלות הייתה גם הייתה, לא תקום ההגנה האמורה.
לסיכום, התביעה התקבלה. נקבע כי המדינה תשלם לכל אחד משלושת התובעים הקטינים פיצוי בסך 10,000 ₪.
התובעים יוצגו ע"י עו"ד מנשה צ. יאדו; המדינה יוצגה ע"י עו"ד מלאכי פש
