בג"ץ דחה עתירה שקראה להעלאת סכום קצבת אזרח ותיק. חרף ההבנה לכאבם ולמצוקתם של האזרחים הוותיקים, העותרים מבקשים כי בג"ץ יתערב בחקיקה ראשית של הכנסת. סולם הערכים של כל ממשלה בא לידי ביטוי במדיניותה הכלכלית ובסדרי העדיפויות שלה בהקצאת המשאבים. בנושאים אלה בג"ץ נוטה שלא להתערב
עסקינן בעתירה שעניינה בקצבה לאזרח ותיק המשתלמת על ידי המוסד לביטוח לאומי, ועיקרה בטענה כי הסכום הנמוך של הקצבה פוגע בזכויותיהם של אזרחים ותיקים לחיים בכבוד ולקניין. סעיף 244(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע את הקצבה המגיעה לאזרחים ותיקים. הקצבה הינה "אוניברסלית" המוענקת לכל מבוטח שהגיע לגיל המזכה, ללא קשר לאמצעים הכלכליים העומדים לרשותו. בעבר, חוק הביטוח הלאומי קבע כי קצבת אזרח ותיק תהיה צמודה לשכר הממוצע במשק, אך בשנת 2006 נכנס לתוקפו תיקון לסעיף ההגדרות של החוק, אשר קבע כי הקצבה תוצמד למדד המחירים לצרכן. נכון לשנת 2023, הקצבה עומדת על סכום של 1,680 ש"ח בחודש, כאשר לסכום זה מתווספים רכיבים שונים, אשר מעמידים את הקצבה של מרבית הזכאים על כ-2,500 ש"ח.
לטענת העותרים, גובה הקצבה פוגע בזכויותיהם של האזרחים הוותיקים לקיום מינימלי בכבוד, זאת בשל הסכום הנמוך של הקצבה הקבוע בחוק, וביטול הצמדת הקצבה לשכר הממוצע במשק. הקצבה בישראל נמוכה באופן משמעותי מקצבאות דומות הנהוגות במדינות ה-OECD.
כב' השופט י' עמית פסק כי יש לדחות את העתירה, חרף ההבנה לכאבם ולמצוקתם של העותרים והאזרחים הוותיקים אותם הם מייצגים. הזכות לקיום מינימלי בכבוד, הוכרה על ידי בג"ץ כמצויה בגרעינה של הזכות החוקתית לכבוד. בעניין חסן (בג"ץ 10662/04), נקבע: "הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בליבו ובגרעינו של כבוד האדם. [...] מינימום של קיום בכבוד הוא תנאי לא רק לשמירה ולהגנה על הכבוד האנושי, אלא גם למיצוי יתר זכויות האדם. אין כל פואטיקה בחיים בעוני ובמחסור. ללא תנאים חומריים מינימאליים, אין לאדם יכולת ליצור, לשאוף, לבחור את בחירותיו ולממש את חירויותיו". למעשה, העותרים מבקשים כי בג"ץ יתערב בחקיקה ראשית של הכנסת. עתירתם היא להורות על ביטול סעיף 244 לחוק, הגם שלמעשה הם מבקשים את שינוי הסעיף באופן שיביא להגדלת הקצבה. סולם הערכים של כל ממשלה בא לידי ביטוי במדיניותה הכלכלית ובסדרי העדיפויות שלה בהקצאת המשאבים בחברה. בנושאים אלה של מדיניות כלכלית ערכית וסדרי עדיפויות חברתיים בג"ץ נוטה שלא להתערב. מתחם ההתערבות של בג"ץ הוא צר במיוחד, "על אחת כמה וכמה מקום בו הסעד המתבקש כרוך בפעולה אקטיבית כבנידון דידן, המצריכה מן הרשויות השקעה של משאבים" (בג"ץ 6906/13 בעניין טוהא).
יתרה מזו, נקבע כי דין העתירה להידחות אף מן הטעם שלא הונחה לה תשתית עובדתית מספקת. לאורך השנים הובאו לפני בג"ץ עתירות שונות התוקפות את חוקתיותם של הסדרים הנוגעים לזכויות סוציאליות. כפי שהבהיר בית המשפט באותם מקרים, עותר המבקש להוכיח כי פגיעה בזכות סוציאלית מסוימת עולה לכדי פגיעה בזכות לקיום מינימלי בכבוד, נדרש להציג תשתית עובדתית המתייחסת למכלול הזכויות הסוציאליות להן הוא זכאי, ואשר יש להן קשר רלוונטי לעניין, לאפשרות קיומם של מקורות הכנסה אחרים מהם הוא נהנה - כמו קצבת פנסיה, ולשאלה מדוע אין באלה כדי לתת מענה לצרכיו החומריים. בהתאם לכך, עתירות שאינן מבססות מבחינה עובדתית את הטענה לפגיעה בזכות לקיום בכבוד, נדחות מטעם זה. קיימת 'ידיעה שיפוטית' שסכום הקצבה של אזרחים ותיקים הוא על הצד הנמוך ואינו מאפשר, כשלעצמו, ובמנותק מזכויות נוספות, מינימום של קיום אנושי בכבוד. ברם, המדינה הצביעה על מארג הזכויות הסוציאליות האחרות שלהן עשויים להיות זכאים מי שמקבלים את הקצבה, ובראשן זכותם של אזרחים ותיקים מעוטי אמצעים לתוספת השלמת הכנסה מכוח הוראות חוק הבטחת הכנסה. השלמת ההכנסה מבטיחה כי סך הכנסותיו של משק בית, שגר בו אזרח ותיק, לא יהיו נמוכות מסך של 4,000 ש"ח ליחיד ו-6,320 ש"ח לזוג מתחת לגיל 70. כפי שציינה המדינה, יש כיום כ-210,000 משקי בית ותיקים הזכאים להשלמת הכנסה. לכך יש להוסיף שורה של זכויות שעוגנו בחוק האזרחים הותיקים, הכוללת הנחות בתשלומי ארנונה, נסיעה בתחבורה ציבורית וסיוע ברכישת תרופות. זכויות נוספות עוגנו בדברי חקיקה אחרים, כמו סיוע בתשלום שכר דירה ממשרד הבינוי והשיכון, מענק חימום, והנחות בתשלומי מים, חשמל ושירותי בזק. כמו כן, בתגובת המדינה נאמר כי על פי נתוני הלמ"ס, עבור כמחצית מאוכלוסיית האזרחים הוותיקים משולמת לאחר פרישתם לגמלאות קצבת פנסיה חודשית, כאשר החל משנת 2017 חובת החיסכון הפנסיוני חלה גם על עובדים עצמאיים. בנוסף, אוכלוסיית האזרחים הוותיקים מתאפיינת בשיעור גבוה יחסית של בעלות על דירות.
זאת ועוד, נקבע כי לא נמצא להידרש למחלוקת זו בדבר מאפייניה הקנייניים של קצבת אזרח ותיק, וזאת משום שהעותרים טענו בעניין זה כבדרך אגב ומבלי לפרוס את התשתית המשפטית הנדרשת. בעניין עדאלה (בג"ץ 7245/10), נדונה חוקתיותה של הוראת חוק שקבעה כי קבלת קצבת ילדים תותנה בחיסונם של הילדים בגיל הינקות. השופטת ברק-ארז התייחסה בחוות דעתה להבדל בין קניין "קלאסי", הנוגע לנכסים המצויים בבעלותו הפרטית של אדם, לבין קניין "חדש", הנוגע לזכויות כלכליות כלפי המדינה, ולמשמעותה של הבחנה זו בכל הנוגע לדיון החוקתי בפגיעה בזכות לקניין, וכך נאמר: "כאשר המדינה מבקשת ליטול לעצמה חלקת קרקע בבעלותו של אדם זוהי פגיעה בקניין הטעונה הצדקה חוקתית וצריכה לעמוד במבחניה של פיסקת ההגבלה. אין מקום להחיל אותו משטר משפטי בדיוק על מצב שבו המדינה מבקשת לצמצם זכאות שניתנת לאדם מאוצר המדינה. זכאות לתשלום של קצבת ילדים, למשל, מבטאת בין השאר מדיניות כלכלית וחברתית שהייתה נהוגה בעת הענקתה. אימוץ הגישה לפיה היקף הזכאות לקצבה כפי שנקבע בעבר הפך לזכות קניין במובן הקלאסי היה מוביל למסקנה שהמדינה מוגבלת מאד, למעלה מן הראוי, באפשרויות הפתוחות בפניה לשנות את מדיניותה החברתית והכלכלית [...]. תפיסה זו עומדת בניגוד לתפיסה הדמוקרטית...". בג"ץ הותיר בצריך עיון את השאלה בהליך דנן האם טענה לפגיעה בקניין הנובעת מצמצומה או אי-הגדלתה של זכות כלכלית הניתנת מן המדינה מצריכה התייחסות שונה מטענות הנוגעות לפגיעה בקניין "קלאסי", והאם יש להבחין בין סוגים שונים של קצבאות וגמלאות.
זאת ועוד, נקבע כי ניתן להבין לליבם של העותרים, אשר שילמו במשך שנות עבודתם דמי ביטוח לאומי, ומבקשים ליהנות כעת, לאחר פרישתם, מ"פרוסה" עבה יותר מזו שלה הם זכאים. ואולם, תשלום דמי ביטוח בקצה האחד אינו מבטיח כי בקצה האחר תצמח זכאות לגמלה בגובה מסוים דווקא. יש לדחות גם את טענת העותרים לגבי "הפקעת" עודפי הגבייה של המל"ל לטובת כיסוי גירעונות תקציביים של המדינה. במשך השנה מצטברת למל"ל יתרה כתוצאה מגביית דמי ביטוח, מסכומים המתקבלים מאוצר המדינה ומריבית. היתרה השנתית מיועדת לשמש את המל"ל לתשלום התחייבויותיו העתידיות כלפי המבוטחים, ועל המל"ל להשקיע את הכספים. לפי הסכם שנחתם בין המל"ל לממשלה, המל"ל יעביר לאוצר את היתרה השנתית, וזו תושקע באג"ח מדינה שיונפקו למטרה זו. אין המדובר בכספים ש"הופקעו", אלא בכספים המושקעים מכוח סמכות חוקית ובהתאם להסכם. אף אין עסקינן בכספים שנועדו לכסות על גירעונות תקציביים של המדינה, אלא בכספים המושקעים מזה שנים רבות במטרה למקסם את טובת המבוטחים ושהמדינה מחויבת להשיבם. לסיכום, נקבע כי העתירה מציפה סוגיה בעלת משקל של ממש – יכולתם של האזרחים הוותיקים בישראל להתקיים בכבוד, בבחינת "אל תשליכנו לעת זקנה". מבלי לגרוע מחשיבות הדברים והאהדה שהעתירה מעוררת, אין מקום להעניק את הסעד המבוקש, זאת בשים לב לתשתית העובדתית והמשפטית שהונחה, בין היתר לעניין מארג הזכויות הסוציאליות להן עשויים להיות זכאים מקבלי הקצבה לאזרחים ותיקים, ובשים לב למתחם ההתערבות של בית המשפט בנושאים המשקפים מדיניות כלכלית-ערכית.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרת יוצגה ע"י: עו"ד יצחק מינא; עו"ד יצחק בורובסקי; עו"ד חנוך קינן
המשיבות 1 ו-4 יוצגו ע"י: עו"ד ענת גולדשטיין; עו"ד יעל קולודני; המשיבה 2 יוצגה ע"י: עו"ד יצחק ברט; המשיב 3 יוצג ע"י: עו"ד רועי קרת
