חדשות

ביהמ"ש העליון קבע כי חוזה שנחתם בין חברה, לעורכי דינה וחברה נוספת הינו הסכם מסחרי פסול, המקנה לעורכי הדין זכויות יתר מפליגות על החשבון החברה, בנכס ששירותיהם נשכרו לצורך השבחתו. היזמים היו זכאים לתמורה של כ-50% מעליית שוויין של זכויות החברה במקרקעין, אף אם לא נעשתה מצדם כל פעולה שתרמה לעליית ערכן

עסקינן בשני ערעורים וערעור משיב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית), בו נקבע כי הסכם שנכרת בין חברה, מצד אחד, לבין מי שהיו עורכי דינה וחברה קבלנית, מצד שני, הינו הסכם פסול שנכרת תוך הפרת חובת האמון של עורכי הדין לחברה. בצד זאת, נקבע כי עורכי הדין והחברה הקבלנית זכאים לשכר ראוי עבור העבודה. בשנת 2006 נשכרו עורכי הדין כהן, אשלגי, אשל, ו-לבנה-זמר, על ידי החברה, על מנת שיטפלו בנכסי מקרקעין שונים שבבעלות החברה והמנוחים בני הזוג בוכמן, וזאת במטרה להשיא את ערכם. בשנת 2009 נערך בין החברה, מצד אחד, לבין עורכי הדין וחברת נצר, "הסכם מתן שירותים" במסגרתו שכרה החברה את שירותי עורכי הדין ונצר - המערערים, אשר הוגדרו במסגרת ההסכם, יחד ולחוד, כ-"יזמים", על מנת שאלו יפעלו להעלאת שווי זכויות החברה במקרקעין בדרך אילת בתל אביב-יפו. עוד נכרתו בין החברה למערערים שלושה הסכמים נוספים בנוגע לנכס– תוספת להסכם מתן השירותים, הסכם אופציה והסכם מכר. תוקפו של הסכם מתן השירותים הוא שעמד במוקד פסק הדין נושא הערעורים. בהסכם נקבע כי בכל מקרה של מכירה או העברה של זכויות החברה בנכס, תהא החברה חייבת לשלם למערערים את החזר הוצאותיהם, וכן כ-50% משווי עליית הערך של זכויות החברה במקרקעין. למערערים הוקנתה זכות סירוב ראשון, וכן אופציית יציאה מההסכם. בשנת 2015, פנו המערערים לחברה בבקשה לממש את אופציית היציאה. בעקבות הערכת השמאי המוסכם נקבע שהמערערים אמורים היו לקבל מהחברה סך של כ-15 מיליון ש"ח. החברה סירבה לבקשת המערערים לממש את אופציית היציאה, ומשכך, הגישו המשיבות את התובענה במסגרתה ביקשו להורות על בטלות הסכמי 2009 ולחייב את המערערים בתשלום פיצויים בסך של 1,000,000 ש"ח. נטען כי הסכם מתן השירותים נכרת תוך הפרת חובת האמון שעורכי הדין חבים לחברה, ומכאן שמדובר בחוזה פסול שדינו בטלות. בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבות כי הסכם מתן השירותים אינו הסכם שכר טרחה, כי אם הסכם מסחרי וכי הוא בטל בהיותו הסכם פסול, אך תביעתן לפיצויים נדחתה וכן נפסק לטובת המערערים שכר ראוי בסך של 750,000 ש"ח.

כב' השופט י' כשר פסק כי יש לדחות את הערעורים. מדובר בהסכם מסחרי ולא בהסכם שכר טרחה מותנה בתוצאה. עם זאת, סיווגו של הסכם מתן השירותים כהסכם מסחרי בין עורך דין ללקוחו אינו בהכרח משמיע כי ההסכם פסול ודינו בטלות. התייחסות לעורכי הדין ולחברת נצר במסגרת ההסכם, באותה הנשימה, כ"יזמים", אינה מתיישבת עם פרשנות לפיה מדובר בהסכם שכר טרחה בין עורך דין ללקוחותיו. השירותים שהתחייבו המערערים לספק בגדר ההסכם אינם שירותים המאפיינים הסכם שכר טרחה, ובמסגרתו הוקנתה להם האפשרות למסור, להעביר או להמחות, את זכויותיהם וחובותיהם על פי ההסכם, לחברה שבבעלותם. בנוסף, הסדר המקנה לעורכי דין אפשרות לרכוש מאת לקוחותיהם את הנכס שלשם השבחתו נשכרו שירותיהם, הינו הסדר אשר אינו מאפיין הסכמי שכר טרחה. כלומר, המדובר בהסכם מסחרי, שבו החברה ועורכי דינה ניצבים כצדדים מסחריים בעלי אינטרסים נוגדים. עם זאת, קביעת בית המשפט קמא לפיה עצם העובדה כי מדובר בהסכם מסחרי בין עורך דין ללקוחו משמעה, כשלעצמה, כי מדובר בהסכם פסול – הינה מרחיקת לכת יתר על המידה. תכליתה של חובת האמון שחב עורך הדין ללקוחו היא, בין היתר, להגן על הלקוח מפני הכוח העודף שנתון לעורך הדין כלפיו, בשים לב למאפייניה הייחודים של מערכת היחסים שביניהם. לצורך הגשמת תכלית זו מטילה חובת האמון על עורך הדין להימנע מלשים עצמו בכל מצב בו עלול להתעורר חשש לניגוד עניינים בין עניינו האישי של עורך הדין, לבין עניין או אינטרס של לקוחו, ולמסור ללקוחו מידע מלא באשר לכל פרטי מערכת היחסים שביניהם. על פי הגישה המקובלת בדיני האמונאות, הסכמתו של הנהנה לפעולה מטעם האמונאי, אשר ללא אישורו הייתה נחשבת להפרת חובת האמון, מאיינת את ההפרה, וזאת בתנאי שניתן על ידי האמונאי גילוי מלא ביחס לנסיבותיה וכי הסכמת הנהנה היא הסכמה מלאה ומיודעת. גם בכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין ניתן לאתר הסדר הקובע כי אישור הלקוח לעורך הדין לבצע פעולה שבלעדי אישורו הייתה מהווה הפרת חובת אמון, הופכת את הפעולה למותרת. עם זאת, בשל פערי המידע הקיימים בין עורך הדין ללקוחו, קיים חשש כי גם מקום שבו ניתנה הסכמת הלקוח להתקשר בהסכם המקנה לעורך דינו טובות הנאה בעניין שבטיפולו, יתברר כי זו הושגה תוך שימוש בהשפעה בלתי הוגנת מצד עורך הדין, או כי מדובר בהסכמה בלתי מלאה שאיננה הסכמה מיודעת. הכרה בתוקפם של הסכמים אשר כריתתם, תוכנם או מטרתם, סותרים את חובת האמון שחב עורך הדין ללקוחו, עלולה לפגוע  בכבוד המקצוע ובאמון שנותן בו הציבור.

בהמשך לאמור, נקבע כי אכן נקודת המוצא הינה כי הסכם כאמור הינו פסול, יחד עם זאת, בהינתן שחובת האמון נועדה להגן על הלקוח מפני עורך דינו, מקום בו יוכח כי הלקוח נתן את הסכמתו המלאה והמיודעת להתקשרות בהסכם, לתוכנו ולמטרתו, בדרך כלל יהיה בכך כדי להכשיר את ההסכם. ואולם, כאשר הפרת חובת האמון תהא חריפה או עמוקה, הרי שאף אם יוכח כי ההתקשרות בהסכם נעשתה על בסיס הסכמתו המלאה והמיודעת של הלקוח, לא יהיה די בכך כדי להכשיר את ההסכם. עריכת עסקה מסחרית בין עורך דין ללקוחו הינה פעולה אשר, על פניה, אינה מתיישבת עם חובת האמון של עורך הדין. בפעולה מעין זו יש כדי ליצור התנגשות חזיתית בין האינטרס הכלכלי של הלקוח לזה של עורך הדין. מעבר לכך, בעריכת עסקה כאמור ישנו חשש כי עורך הדין יעשה שימוש במידע שלמד בעת ששימש כבא כוחו של הלקוח על מנת להשיג יתרון במשא ומתן. עם זאת, עריכת עסקה מסחרית בין עורך הדין ללקוחו עשויה להיות רצויה מנקודת מבטו של הלקוח, חרף החשש לניגוד העניינים, כאשר מדובר במערכת יחסים ארוכה, במסגרתה נתגבשו בין הצדדים יחסי אמון מיוחדים, כך שהלקוח יסבור שעורך הדין הינו הצד המושלם עבורו להתקשרות עסקית. בדין הישראלי, חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה אינם מכילים כל הסדר ספציפי הנוגע להתקשרות בעסקה מסחרית בין עורך דין ללקוחו. הקווים הכלליים שינחו את בתי המשפט בבחינת תוקפה של התקשרות חוזית מסחרית בין עורכי דין לבין לקוחותיהם, יהיו גילוי מלא ביחס לכל המשתנים הנוגעים לעסקה, מתן ייעוץ ללקוח לעניין זכותו לייעוץ עצמאי ונפרד, וככל יחליט הלקוח שלא לעשות כן, לתעד את הדברים בכתב. עוד נדרש כי תנאיה של העסקה יהיו סבירים והוגנים מנקודת מבטו של הלקוח.

מן הכלל אל הפרט, נקבע כי שלא כפי שקבע ביהמ"ש קמא, בתנאים מסוימים, יש בהסכמתו המלאה והמיודעת של הלקוח כדי לאיין את הפרת חובת האמון, שבעצם ההתקשרות ביניהם בעסקה מסחרית, שחב כלפיו עורך דינו. אולם, בעניין דנן לא הוכח כי החברה נתנה את הסכמתה המלאה והמיודעת להתקשרות, וממילא מדובר באחד מאותם מקרים בהם תנאי ההסכם כה בלתי סבירים ולא הוגנים, עד כי אף בהסכמתה של החברה אין די כדי להכשירו. תנאי ההסכם נוסחו בחוסר בהירות מובהק, ככל שהדבר נוגע לזכויות החברה וחיובי המערערים. תנאי ההסכם מגבילים מאוד את יכולתה של החברה למכור את זכויותיה, וככל שהחברה הייתה מעוניינת למכור את זכויותיה במקרקעין, היה עליה להציען למערערים על דרך של מתן זכות סירוב ראשון. היזמים היו זכאים לתמורה העומדת על כ-50% מעליית שוויין של זכויות החברה במקרקעין, אף אם לא נעשתה מצדם כל פעולה שתרמה לעליית ערכן. מיעוט בקביעת חיוביהם של המערערים בהסכם, משמעו שיכולים הם למעט מאוד בעשיה, לא לתרום למעשה דבר, ועדיין לזכות בסכומי עתק שמקורם בגאות שוק הנדל"ן או בשיעורי אינפלציה גבוהים במיוחד. למערערים הייתה הזכות לדרוש את סיום ההסכם בתום שש שנים ממועד כריתתו, ולזכות לתמורה שהייתה משתלמת להם אילו היו נמכרות כלל זכויות החברה במקרקעין באותו המועד. זכות זו עומדת מנוגדת לרעיון הבסיסי של שכר טרחה מותנה בתוצאה.

נוכח כל האמור, נקבע כי המדובר בחוזה פסול. בהסכם המקנה לעורכי הדין זכויות יתר מפליגות על החשבון החברה, בנכס ששירותיהם נשכרו לצורך השבחתו. תניותיהם של הסכם מתן השירותים וההסכמים הנלווים לו הן כה רחוקות, ממה שניתן היה לתאר כתניות סבירות והוגנות כלפי לקוח, עד שאין כל ספק שהסכם מתן השירותים מגלה הפרה מובהקת של חובת האמון שאין בהסכמת הלקוח -החברה- כדי להכשירה. הוראה על קיום חיוב שמקורו בחוזה פסול היא מרחיקת לכת, ומדובר בסמכות חריגה שיש לעשות בה שימוש במשורה, במקרים בהם שיקולי צדק מחייבים זאת. המערערים קיימו חיובים שנטלו על עצמם בהסכם מתן השירותים. תנאי ההסכם, שהינם בלתי הוגנים ובלתי סבירים מנקודת מבטה של החברה, ובכללם התמורה ההסכמית העומדת על סך של כ-50% מ-30 מיליון ש"ח, מגלמים את הפסול שבהסכם. אין מקום להורות על קיום הסכם מתן השירותים על דרך תשלום התמורה ההסכמית, לא כלפי עורכי הדין ולא כלפי נצר. בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין יהא על המערערים להודיע למשיבות האם מעוניינים הם לוותר על הסכום שנפסק לזכותם כשכר ראוי, ולהגיש תובענה חדשה בעניין, או לוותר על הזכות להגיש תובענה חדשה בעניין, שאז תיוותר קביעת בית המשפט קמא בתוקפה. הערעורים נדחים, בעיקרם, פרט להסדר המוצע בעניין השכר הראוי. המערערים יישאו בהוצאות המשיבות בסך של 75,000 ש"ח, אשר יתחלקו בשיעור שווה בין שלושת הערעורים.

לסיכום, הערעורים נדחים בעיקרם.

 המערער בע"א 3640/22; המשיב בערעור משיב לפי תקנה 137(ב); והמשיב בע"א 3705/23 יוצג ע"י: בעצמו

המערערים בערעור משיב לפי תקנה 137(ב); המשיבים בע"א 3640/22; והמשיבים בע"א 3705/23 יוצגו ע"י: עו"ד יואב רזין; עו"ד אורן מאור; עו"ד איתמר כהן

המערערת בע"א 3705/23; המשיבה בע"א 3640/22; והמשיבה בערעור משיב לפי תקנה 137(ב) יוצגה ע"י: עו"ד עמיר ליבונטין

המשיבות בע"א 3640/22;  המשיבות בערעור משיב לפי תקנה 137(ב); והמשיבות בע"א 3705/23 יוצגו ע"י: עו"ד ערן קנר; עו"ד ניר הפנר

ע"א 3640/22, ע"א 3705/23