עצירת הרכב בצד הדרך לשם הוצאת מזון מתא המטען, אינה חיונית פיזית לביצוע הנסיעה ואדם שנפגע מאופנוע ורגלו נקטעה בעודו רוכן אל תא המטען אינו זכאי לפיצוי לפי חוק הפלת"ד ממגדל. תכליתו של חוק הפיצויים, להגביר את הפשטות והיעילות שבבירור תביעות נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים ולהימנע מיצירת אבחנות דקיקות
עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, בגדרה נקבע כי האחריות לפצות את המשיב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעקבות תאונת דרכים שבה נפגע, מוטלת על המבקשת – קרנית, ולא על המשיבה 1 - מגדל. ביום התאונה נסע המשיב ברכב עם המשיבה – אשתו, אשר נהגה ברכב, ושלוש בנותיהם. במהלך הנסיעה ביקשו הילדות לאכול, והאם עצרה את הרכב במפרץ בצד הדרך, למרות קיומו של איסור לפי דיני התעבורה על עצירה במקום. לאחר עצירת הרכב יצא המשיב על מנת להוציא מזון מתא המטען, ובעודו רוכן אל תא המטען, התנגש בו וברכב אופנוע שעליו רכב המשיב 4, באופן שהוביל לפגיעתו הקשה של המשיב ולקטיעת רגלו. המשיב הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים נגד מגדל, מבטחת הרכב, ונגד קרנית, משהאופנוע לא היה מבוטח כדין. בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי האחריות לפצות את המשיב בגין נזקי התאונה מוטלת על קרנית ולא על מגדל, וכי בעת התאונה לא עשה המשיב "שימוש ברכב מנועי" מסוג "נסיעה" ברכב. עוד נקבע כי חניית הרכב לא יצרה סיכון תחבורתי, זאת משום שהרכב חנה "במפרץ חניה".
קרנית טוענת כי בעת התאונה היה הרכב במצב של "נסיעה", באופן שמקיים לגביו את ההגדרה בחוק ל"שימוש ברכב מנועי". לחלופין, ככל שייקבע כי בעת התאונה לא נעשה שימוש ברכב מסוג "נסיעה", יש לקבוע כי הרכב חנה במקום אסור, וחניית הרכב שם יצרה "סיכון תחבורתי עקרוני", אשר התממש.
לעמדת מגדל, הצורך להוציא מזון מתא המטען של הרכב עבור הילדות, אינו בגדר חסם פיזי לנסיעה, ואינו חלק טבעי ואינטגרלי ממנה. כמו כן, חניית הרכב לא יצרה סיכון תחבורתי.
כב' השופטת י' וילנר פסקה כי יש לקבל את הבקשה ולדחות את הערעור. הגדרתה הבסיסית של "תאונת דרכים" לפי החוק היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". כמו כן, נקבעו בחוק שלוש חזקות חלוטות, שבהתקיים אחת מהן ייחשב המאורע כ"תאונת דרכים", אף אם לא מתקיימת בו ההגדרה הבסיסית הנ"ל. אחת מחזקות אלו היא "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". פסיקתו של בית המשפט העליון הכירה בכך שבגדר המונח "נסיעה" בחוק עשויים להיכלל מצבים שאינם עונים על המשמעות הלשונית הפשוטה של פעולת הנסיעה, שבה גלגלי הרכב נעים בשל פעולת המנוע. במרוצת השנים השתרשה בסוגיה הלכה ברורה, ולפיה כדי להיכלל בגדר המונח "נסיעה", על הפעולה לקיים שני תנאים מצטברים: להיות חיונית מבחינה פיזית לנסיעה, ולהיות חלק טבעי ואינטגרלי ממנה. הלכה זו התגבשה על רקע תכליותיו של תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, שבמסגרתו נחקקו ההגדרות הנוכחיות בחוק ל"תאונת דרכים" ול"שימוש ברכב מנועי". במסגרת התיקון ביקש המחוקק להשיב למונח "תאונת דרכים" את משמעותו הפשוטה, ולמנות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שימושים "למטרות תחבורתיות בלבד". מטרה זו עולה בקנה אחד עם תכליתו היסודית של חוק הפיצויים – להגביר את הפשטות והיעילות שבבירור תביעות נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים.
מהלכה למעשה, נקבע כי עצירת הרכב בצד הדרך ויציאה ממנו לשם הוצאת דברי מאכל מתא המטען – אינן חיוניות מבחינה פיזית לביצוע הנסיעה -במובנה הלשוני הבסיסי. על מנת להמשיך בנסיעה, לא היה הכרח פיזי לעצור את הרכב בצד הדרך לשם הוצאת מאכלים מתא המטען. הטענה כי הילדות ששהו ברכב צעקו ו"הרעישו עולמות" משום שהיו רעבות, באופן שהפך את המשך הנסיעה ל"בלתי נסבל" מבחינת הנהגת, אינה מלמדת על כך שהוצאת אוכל מתא המטען הייתה חיונית מבחינה פיזית להמשך הנסיעה. לא ניתן להתחשב בעוצמת הצעקות של הילדים הנוסעים ברכב, או במידת הסבלנות של הנהג, כקריטריונים לקביעה אם העצירה הייתה חיונית במובן הפיזי להמשך הנסיעה. אימוץ קריטריונים מסוג זה יחתור באופן מובהק תחת ההלכה הבסיסית, שלפיה יש לפרש את הוראות חוק הפיצויים באמצעות כללי הכרעה ברורים ועקביים ולהימנע מיצירת אבחנות דקיקות. יתרה מכך, עצירת הרכב בצד הדרך לצורך הוצאת דברי מאכל מתא המטען אף אינה מקיימת את התנאי ההכרחי השני, ולפיו על הפעולה להיות חלק "טבעי ואינטגרלי" מפעולת הנסיעה במובנה הפשוט.
זאת ועוד, נקבע כי ההלכה הינה שלעניין הגדרת "תאונת דרכים" בחוק, יש לפרש "מקום שאסור לחנות בו" בתור מקום שהחנייה בו יוצרת סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת ובין בחניה שיש עליה איסור בדין. תנאי להטלת אחריות לפי החוק, הוא קיום קשר סיבתי-משפטי בין החניה היוצרת סיכון תחבורתי לבין התרחשות התאונה. סוגיית הקשר הסיבתי-משפטי תוכרע, בעיקרו של דבר, לאור השאלה אם התאונה נגרמה עקב התממשות הסיכון שבעטיו הוגדרה החנייה כמסוכנת. בית המשפט המחוזי קבע כי לא היה בחניה סיכון תחבורתי, שכן הרכב חנה במפרץ חנייה, באופן שלא הפריע לתנועה בכביש ולכן לא ב"מקום שאסור לחנות בו", כמשמעותו בחוק. קרנית עצמה מציינת, כי התאונה התרחשה כאשר הרכב חנה במפרץ המשמש כתחנת אוטובוס בתוך העיר. נפסק כי התאונה דנן לא ארעה בעת שנעשה ברכב שימוש מוכר מסוג "נסיעה", ואף אינה בבחינת "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". לפיכך, המקרה אינו בא בגדר סעיף 3 לחוק, שעניינו "תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב".
לסיכום הערעור נדחה.
המבקשת יוצגה ע"י: עו"ד אלון בלגה; המשיבה 1 יוצגה ע"י: עו"ד עידן אמגור ; המשיבה 2-3 יוצגה ע"י: עו"ד גיל הראל
