חדשות

בתביעה שהוגשה נגד חברת האוטובוסים "קווים" צוינו 13 הזדמנויות שונות שבהן חלפו אוטובוסים על פני תחנה הסמוכה למושב משמר השבעה מבלי לעצור ולהעלות נוסעים. ביהמ"ש לתביעות קטנות קבע כי מדובר בהפרת חובה חקוקה, אך ביהמ"ש רשאי לפסוק גם פיצוי ללא הוכחת נזק שתכליתו להרתיע ולתמרץ נוסעים להגיש תביעות ראויות

בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתה של נוסעת נגד חברת "קווים", וחייב את החברה לפצותה ב-10,000 שקל בגין עשרה אירועים שבהם נהגי החברה בחרו שלא לעצור בתחנה ולאסוף נוסעים. השופט טל חבקין קבע כי במקרה שנהג אוטובוס אינו עוצר בתחנה ונגרם כתוצאה מכך נזק הרי שמדובר בעוולת הפרת חובה חקוקה, אולם בתי המשפט רשאים לפסוק גם פיצוי ללא הוכחת נזק שתכליתו להרתיע את בעל הרישיון מלהוסיף ולהפר את הדין ולתמרץ נוסעים להגיש תביעות ראויות ויעילות.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובעת הייתה במועדים הרלוונטיים מתמחה במשפטים. בתביעה שהגישה נגד חברת התחבורה הציבורית "קווים", טענה התובעת כי ב-13 הזדמנויות שונות היא תיעדה אוטובוסים שמפעילה החברה חולפים על פני תחנה הממוקמת על כביש 44 ומשרתת את תושבי משמר השבעה המבקשים לנסוע לכיוון תל אביב, מבלי לעצור ולהעלות נוסעים. התובעת הוסיפה כי התנהלות החברה פוגעת באוכלוסיות מוחלשות הנצרכות לשירותי התחבורה הציבורית, ועל כן מן הראוי לפסוק פיצוי גבוה שיתמרץ אותה לשעות להוראות הדין. כן טענה כי הדבר גרם לה לרדת לשפת הכביש בניסיון לעצור את האוטובוסים שחולפים על פני התחנה ובכך לסכן את חייה.

גרסת התובעת נתמכה בסרטונים שתיעדו את ההפרות ובתצלומי סטילס, ועילות התביעה להן טענה היו הטעיה, הפרת חובות חקוקות המעוגנות בין היתר בתקנות התעבורה, בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) ובהוראות הרישיון שניתן לה להפעיל שירותי תחבורה ציבורית.

"קווים" מאידך, טענה כי מרבית ההפרות לא הוכחו והתמקדה בארבע מהן. ביחס לשתיים טענה כי התובעת לא צילמה את מספר הקו של האוטובוס שלא עצר ואשר לשתיים האחרות הציגה תיעוד שלפיו האוטובוס עצר בתחנה. מעבר לכך נטען כי הנהגים אינם עוצרים בתחנה מאחר שעצירה בה כרוכה בסיכון בטיחותי ניכר וכי החברה פועלת מול משרד התחבורה לביטול התחנה אך הדבר טרם עלה בידה. מעבר לכך נטען כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק.

השופט טל חבקין קיבל את התביעה ברובה וציין כי קשה להפריז בחשיבותה של התחבורה הציבורית, שהיא שירות חיוני בעיקר לתושבי המדינה המתגוררים בפריפריה, וחוסכת זמן וכסף לציבור בכללותו, אולם כדי שהציבור יוכל להסתמך על התחבורה הציבורית עליה לפעול ביעילות. לשם כך, נקבעו בפרק ו' לתקנות התעבורה ההוראות המסדירות את התנאים להפעלת תחבורה ציבורית, הכוללות בין היתר כי "בעל רישיון קו יפעיל את השירות שעליו ניתן לו הרישיון באורח תקין, סדיר ורצוף, בצורה המבטיחה נסיעה נוחה ויעילה בהתחשב בצרכי הציבור". עוד נאמר כי "בעל רישיון קו לא יפסיק את ההסעה בקו אלא אם קיבל לכך היתר" וכי "בתחנות שלא צוינו כתחנות מיוחדות יעצור נהג אוטובוס אם אדם ממתין בתחנה זולת אם אין באוטובוס מקום פנוי".

השופט חבקין קבע כי תקנות התעבורה מחילות על "קווים" חובה לעצור בכל תחנה ותחנה בקו שהיא מפעילה ולאסוף את הנוסעים הממתינים בה אלא אם כן האוטובוס מלא. כמו כן, הוראות אלו נועדו לטובת הניזוק ושיקולי מדיניות משפטית מטים את הכף להכיר בעוולה אזרחית בגין הפרתן, שכן מן הראוי להעניק לצרכני התחבורה הציבורית סעד כשמופרות חובות המיועדות להגן עליהם ולתמרץ את בעלי הרישיון לקיימן. בנוסף, נהג שאינו עוצר בתחנה מפר חובה המוטלת על החברה, הפרה זו גורמת נזק והנזק הוא מהסוג שאליו נתכוון החיקוק. נוכח האמור, במקרה שנהג אוטובוס אינו עוצר בתחנה ונגרם כתוצאה מכך נזק, הרי שהוא מפר חובה חקוקה ומעסיקתו אחראית לכך. מעבר לכך, דומה שאי עצירה בתחנה מגבשת גם הפרת חוזה, למצער כלפי מי שמחזיק בכרטיס "חופשי חודשי", אולם אין צורך להכריע בדבר.

לאור האמור, בחן השופט אם האם הפרת חובה חקוקה כאמור יכולה להקים זכאות לפיצוי ללא הוכחת נזק, שכן לא בכל פעם שנהג אינו עוצר בתחנה (או מאחר איחור ניכר) הדבר גורם לנזק ממשי המקים זכאות לפיצוי ובמקרים רבים הנזק מתמצה בחוסר נוחות, באי נעימות ובלחץ הנובעים מאיחור צפוי של הנוסע ליעדו. בעניין זה נקבע כי החשש לאחר לעבודה, ללימודים או למקום אחר מקים תחושת אי נוחות שהיקפה משתנה בהתאם לנסיבות, אלא שבמקרים רבים מדובר בתחושות שגרתיות שברגיל לא יקימו זכאות לפיצוי בגין נזק לא ממוני מאחר שבמקרה כזה גבולות האחריות של "מזיקים" שגרמו לאיחורים ייפרצו ותביעות מסוג זה יציפו את בתי המשפט. לפיכך, שיקול זה מטה את הכף שלא לעודד תביעות בגין נזק שנגרם מאיחור שגרתי, שהוא עניין של מה בכך שעשוי לבוא בגדרו של סעיף 4 לפקודת הנזיקין. יתר על כן, אף בהנחה שהיה מקום לפסוק פיצוי בגין נזק שנגרם מאיחור שגרתי, הרי שסכום הפיצוי נדרש להיות מידתי ביחס לנזק ולכן פיצוי כזה ככלל לא יהיה גבוה.

דא עקא, אם ייפסקו בגין הפרות כאלו פיצויים ריאליים, לא יהיה לבעלי הרישיון תמריץ מספיק לקיים את הוראות החוק והדבר יפגע באינטרס הציבור אשר יתקשה לסמוך על התחבורה הציבורית. שיקול זה גובר בהינתן שהאוכלוסייה הנזקקת לשירותי התחבורה הציבורית היא מלכתחילה אוכלוסייה חלשה – כזו שאין לה אמצעים להשתמש ברכב פרטי, ושנגישותה הגיאוגרפית ככלל היא מוגבלת יותר. נוכח האמור, סבר השופט כי ראוי להכיר בסמכות לפסוק פיצוי מרתיע ללא הוכחת נזק במקרים שבהם הוכחה הפרה חוזרת ונשנית של חובות המוטלות על בעל רישיון שמטרתן להגן על ציבור המשתמשים בתחבורה הציבורית. לעניין סכום הפיצוי שייפסק, יש לשקול את מכלול נסיבות העניין ובהן את מספר ההפרות ואת הסיבות להן, את הנזק הממשי שנגרם לתובע, ואת הרצון לתמרץ הגשת תביעות ראויות ויעילות. לצד זאת הובהר כי הכרה בסמכות כזו צריך שתעשה במתינות, והיא שמורה למקרים חריגים שבהם קיים יתרון ברור באכיפה אזרחית על רקע תת אכיפה מצד הרשות המבצעת.

במקרה זה קבע השופט חבקין כי מבין שלוש עשרה ההפרות שהתובעת טענה שחוותה, עשר הוכחו. עם זאת, לו היה נפסק לתובעת פיצוי בגין הנזק הממשי שנגרם לה (ממוני ולא ממוני גם יחד), הוא היה עומד על סכום נמוך משמעותית מהסכום הנתבע. אשר לנזק לא ממוני, קבע בית המשפט כי הנזק לו טענה התובעת אינו מצדיק כשלעצמו פיצוי גבוה, אם בכלל שכן איחורים הם חלק משגרת חיינו והתובעת הייתה יכולה לנסוע בקו אחר. גם מידת האיחורים לא הוכחה והנזק ככלל נטען בעלמא וללא תימוכין. מעבר לכך, לא כל איחור גורם נזק לא ממוני בר פיצוי. מנגד, סבר השופט כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק, וזאת על מנת להרתיע את הנתבעת לבל תפר את החוק ולתמרץ את התובעת ושכמותה להגיש תובענות יעילות המשרתות את אינטרס הציבור. זאת ועוד, הוכח שהנתבעת מפרה את החוק באופן עקבי ושיטתי, כאשר התובענה דנן היא התובענה השנייה שמנהלת התובעת נגד "קווים" באותו עניין, ובתביעה הקודמת חויבה בפיצוי בסך של 5,000 שקל אשר לא גרם לה לתקן את דרכיה.

בתוך כך נדחתה טענת החברה לפיה הנהגים אינם עוצרים בתחנה בשל "סיכון בטיחותי" כלשהו, והזכיר שוב כי כל עוד התחנה לא בוטלה ונוסעים ממתינים בה בציפייה להעלות על אוטובוס – חלה על נהגי החברה חובה לעצור בה ולאסוף אותם ובלבד שהאוטובוס אינו מלא והם אינם רשאים ליטול דרור לעצמם ולהחליט שהם אינם עוצרים. משכך, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי בסך 10,000 שקל בתוספת הוצאות בסך 600 שקל.

ת"ק 54922-11-15