ביהמ"ש קיבל תביעת לשון הרע של נהג הסעות תלמידים נגד חברת קיבוץ המשמשת כאשת הקשר מול משטרת ישראל, ששלחה מכתב למעסיקו ובו הלינה כי הוא משליך פסולת בשטח הקיבוץ ומשוטט ליד ילדים. נקבע כי הנתבעת לא פעלה בתום לב, שכן העבירה מכתב למעסיק ובו תלונה כי מדובר בסוטה מסוכן לקטינים מבלי שערכה כל בירור בעניין
בית משפט השלום קיבל את תביעתו של נהג הסעות תלמידים מהגליל העליון, נגד חברת קיבוץ ששלחה מכתב למעסיקתו בו הלינה על כך שהתובע משליך פסולת בשטח הקיבוץ וכי הוא נצפה משוטט בסמוך לילדים. נקבע, כי הדברים שיוחסו לתובע במכתב לא היו אמת וכי לא עומדת לנתבעת הגנת תום הלב, שכן מי שפועל בתום לב אינו מעביר למעסיקו של עובד תלונה בה מיוחסות לו סטיות, נטיות פדופיליות וסכנה לקטינים, מבלי לערוך לכל הפחות בירור ראשוני. הפיצוי: 18 אלף שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, עובד מזה 35 שנים כנהג אוטובוס להסעת תלמידים במועצה האזורית גליל עליון. הנתבעת עובדת במשרה חלקית בקיבוץ קדרים בתפקיד "נאמן ביטחון" של הקיבוץ. מכוח תפקידה, משמשת הנתבעת כאשת הקשר עם משטרת ישראל בכל הקשור לענייני הקיבוץ, על אף שאינה מגויסת למשטרה בעצמה. במוקד התביעה מכתב ששלחה הנתבעת למועצה האזורית, בו ייחסה לתובע השלכת אשפה ושוטטות בשטח הקיבוץ וביקשה כי לא יגיע יותר לקיבוץ.
לטענת התובע, בעקבות משלוח המכתב, הוא זומן על ידי מעסיקתו לשיחת בירור, דבר שהעמיד את מקום עבודתו ושמו הטוב בסכנה. עוד טען כי משלוח המכתב גרם לו לבושה, השפלה וצער בקרב חבריו לעבודה ובני משפחתו, לרבות אשתו. נוכח האמור, הגיש התובע את התביעה בעילת לשון הרע. במסגרת זו, עתר התובע לחייב את הנתבעת בכפל הפיצוי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק ללא הוכחת נזק, ועל כן העמיד את סכום התביעה על סך 100 אלף שקל. הצדדים אינם חלוקים ביניהם כי המכתב הנ"ל מהווה פרסום לשון הרע, אלא שלטענת הנתבעת עומדות לה הגנות "אמת דיברתי" ו "תום הלב".
השופט סאמר ח'טיב קבע כי דין התביעה להתקבל חלקית. ראשית, נדרש בית המשפט לדיון בקיומה של הגנת "אמת בפרסום", והזכיר כי זו דורשת שני תנאים מצטברים: שהפרסום האמור יהיה אמת וקיומו של עניין לציבור. במקרה של התובע, התרשם בית המשפט כי עדויותיהם של התובע ואשתו היו סבירות, שלמות, קוהרנטיות ומהימנות עד מאד, ולא נמצאו בהן סתירות מהותיות כלשהן. מנגד, עדויות הנתבעת והעדה מטעמה היו מלאות תמיהות לאורכן ולרוחבן, אי-דיוקים, פריכות ואף סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, והכל ללא הסבר סביר ומהימן.
השופט התרשם כי עדותה של הנתבעת בשאלה האם ראתה בעצמה את המיוחס לתובע במכתב, קרי האם ראתה אותו משליך את הלכלוך לרצפה ומסתובב בקיבוץ ללא סיבה, לא הייתה אחידה בלשון המעטה. עדותה של הנתבעת ביחס לשאלה המהותית והקרדינלית לא הייתה אחידה, וזאת בלשון המעטה. כמו כן הנתבעת לא ידעה להסביר בנוגע לטענה בדבר השלכת האשפה מהאוטובוס כביכול, דהיינו אם מדובר במקרה בודד. לפיכך, שוכנע בית המשפט כי הנתבעת לא הייתה עדה ישירה לאמור והנטען במכתב, אלא שהדברים נרשמו על ידה על יסוד שיחת טלפון עם העדה מטעמה, בה שטחה זו בפניה את הדברים המיוחסים לתובע. זאת ועוד, הנתבעת צינה במכתב כי "ההורים מודאגים מהתנהלותו של הנהג" אך חרף זאת בחרה שלא להזמין לעדות בפני בית המשפט אף "הורה מודאג". כמו כן נמנעה הנתבעת מלהעיד גם את מנהלת החשבונות של הקיבוץ, שלפי טענתה ציינה בפניה כי התובע נצפה מספר פעמים כשהוא מנקה את האוטובוס בשטח הקיבוץ. על פי ההלכה, הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית מובילה למסקנה שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל-כן ההימנעות מחזקת את ראיותיה של התביעה. לסיכום נקודה זו, שוכנע בית המשפט כי הדברים שיוחסו לתובע במכתב לא היו אמת וכי הנתבעת לא ביררה את הטענות בטרם פרסמה זאת בפני מעסיקתו של התובע.
עוד נקבע כי לא מתקיימת בנתבעת הדרישה לתום לב, שכן מי שפועל בתום לב אינו מעביר למעסיקו של עובד תלונה בה מיוחסות לו סטיות, נטיות פדופיליות וסכנה לקטינים, מבלי לערוך לכל הפחות בירור ראשוני. לדעת בית המשפט, ראוי ונכון היה כי הנתבעת תעכב משלוח המכתב עד שיתברר לה כי קיים בסיס, ולו ראשוני, לסברה כי המיוחס לתובע במכתב הוא נכון. משלא פעלה בדרך זו, הרי שהפרסום שמטעמה אינו יכול לחסות תחת הגנת תום הלב.
בכל הנוגע לגובה הפיצוי, קבע בית המשפט כי לא נסתרה עדותם של התובע ואשתו, אשר סיפרו על העצב וההלם שהסב המכתב לתובע אל מול משפחתו, מעסיקו וחבריו לעבודה, על הסתגרותו בבית זמן ארוך על הבושה, ועל ההשפלה. לפיכך, סבר השופט כי נכון יהיה להעמיד את הפיצוי שישולם לו על 18 אלף שקל בגין נזק ללא הוכחת גובהו.
