נדחתה תביעת פיצויים שהגישו יורשיו של צעיר שנהרג מרימון גז של צה"ל במהלך התפרעויות בנבי סאלח בשנת 2011. התובעים ישלמו כעת למדינה סכום הוצאות גבוה על סך של 60,000 שקלים
בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופטת תמר בזק רפפורט, דחה בימים אלה, את תביעת הפיצויים נגד המדינה שהגישו יורשיו של צעיר שנהרג מירי רימון גז של צה"ל במהלך הפגנה שהתרחשה בכפר נבי סאלח בשלהי 2011. הצעיר נהרג במהלך ההתפרעות, עת ירדו עשרות מתפרעים לכיוון כביש מרוחק בו נוסעים גם כלי רכב ישראליים והחלו ביידוי אבנים. "פעילות הצבא הייתה לחימה ישירה בטרור ובהתקוממות. מדובר בפעולה מלחמתית אשר לפי החוק המדינה חסינה מאחריות בנזיקין בגינה" קבע בית המשפט, וחייב את התובעים בהוצאות המדינה, אותה ייצג בהליך עו"ד אריאל אררט, בסך שישים אלף שקלים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעים- אכלאס אלתמימי ואחרים, אשר יוצגו בהליך על ידי עו"ד חוסיין אבו חוסיין, הם יורשיו של צעיר שנהרג בשלהי שנת 2011 לאחר שנפגע מרימון גז שנורה בידי חייל צה"ל, ואשר טענו כי המוות ארע בעקבות הפגנה לא אלימה שהתרחשה בכפר נבי סאלח במסגרתה פתח אחד החיילים דלת אחורית של ג'יפ שהיה בכיוון נסיעה מהכפר נבי סאלח לכיוון צומת חלמיש, כיוון את נשקו בכינון ישיר וירה בפניו של המנוח. על פי הנטען בכתב התביעה, מדובר במעשה נזיקי שכן נעשה ירי מטווח קצר ללא הצדקה וללא סכנת חיים, בניגוד להוראות הפתיחה באש וללא נקיטת אמצעי בטיחות כדי למנוע את האירוע.
כב' השופטת ת' בזק רפפורט קבעה כי דין התביעה להידחות. לאחר שבחן בית המשפט את התמונה העובדתית העולה ממכלול הראיות ביחס לאירוע הנטען, הזכיר בית המשפט כי סעיף 5(א) לחוק הנזיקים האזרחיים פוטר את המדינה מאחריות ל"מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל". המושג "פעולה מלחמתית" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות, שהיא פעולה בעלת אופי לוחמתי, בהתחשב במכלול נסיבותיה, ובכלל זה במטרת הפעולה, במיקומה הגיאוגרפי או באיום הנשקף לכוח המבצע אותה".
לדעת בית המשפט, די בתיאור האירוע, בהינתן עובדות הרקע כפי שפורטו בתצהירו של סגן מפקד הגדוד שהיה אחראי על האיזור באותה עת, כדי לבסס את טענת המדינה כי הירי דנן אירע במסגרת "פעולה מלחמתית". צוין, כי מדובר באירוע שהוא חלק מסדרת אירועים שאירעו באותה עת בימי שישי בנבי סאלח, במסגרתו ירדו עשרות אנשים לכיוון כביש 465 ויידו אבנים וכי יש לקבל כאמינה את עדותו של הסמג"ד כי על רקע זה נכנסו הדחפור ושלושת הג'יפים אל כביש הגישה אל נבי סאלח על מנת להסיט את מוקד האירועים מהכביש המרוחק בו נוסעים כלי רכב ישראליים לכיוון נבי סאלח. הובהר, כי ירידת האנשים מכיוון נבי סאלח אל כביש הגישה ואל הכביש המרוחק ויידוי האבנים הם מעשי טרור, מעשי איבה והתקוממות וכניסת הדחפור ושלושת הג'יפים הממוגנים על מנת להילחם בפעילות זו ולמנעה היא בעלת אופי לוחמתי מובהק. משכך, אין מדובר בפעולת "שיטור" כלל ועיקר היות ואין היא מכוונת כלפי פעילות אזרחית לא חוקית אלא כלפי פעילות מאורגנת וסדרתית, במגמה להשליך אבנים אל ציר תנועה בו נוסעים כלי רכב ישראלים וצבאיים, ואף להגיע אל יישוב ישראלי סמוך. בהתאם לכך, הצעדים שננקטו מנגד הם בעלי אופי לוחמתי והעובדה שהכוח שנסע בכביש הקרוב לכיוון נבי סאלח מנה רק ארבעה כלי רכב ושבפועל לא היו נפגעים בנפש בצד הישראלי, אינן שוללות את האופי הלוחמתי של הפעולה.
עוד הודגש, כי פעילות של חיילים תוך שימוש באמצעים זהירים למניעת טרור והתקוממות איננה חייבת להסתיים בפגיעה בנפש על מנת שתוגדר כ"פעילות מלחמתית", אלא אופי הפעילות שכוחות הצבא מטפלים בה והאמצעים הרלבנטיים לשימוש הם שקובעים את סיווגה. המקרה דנן, שבו פעל הצבא על מנת למנוע הגעת מיידי האבנים אל כביש 465 בעקבות מה שקדם לכך, שכלל גם התקרבות ליישוב הסמוך – היא לדעת בית המשפט לחימה ישירה בטרור ובהתקוממות.
בהמשך, התייחס בית המשפט לטענת התובעים כי דובר בהפגנה שקטה וכי השלכת האבנים החלה רק לאחר שכוחות צה"ל החלו לעשות שימוש באמצעים לפיזור הפגנות. נקבע, כי יש לקבל בעניין זה את עדותו של הסמג"ד, שהצהיר כי קודם לכניסתו של הכוח לכביש הגישה לנבי סאלח הוא קיבל דיווח על הגעת מתפרעים ותוקפים לכיוון כביש 465 ותקיפה בפועל של כלי רכב ישראליים. כמו כן הצהיר הסמג"ד כי משעה שנכנסו הדחפור ושלושת הג'יפים אל כביש הגישה כוונה ההתפרעות אל רכבי השיירה שספגו מטח כבד של סלעים ואבנים וכן יידוי מתוך קלעים, וכי רק לאחר מכן ירו שם החיילים רימוני גז. נקבע, כי עדותו זו הייתה אמינה וכי הוא התנסח בזהירות והעיד על התנהלות מחושבת של הכוח שבפיקודו, על מנת להקטין עד כמה שניתן את החיכוך עם המתפרעים הפלסטינים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מה שמבקשים התובעים לייחס לכוחות הצבא שפעלו במקרה דנן. נוכח כל אלו, דחה בית המשפט את הגרסה על פיה השלכת האבנים ארעה רק בשלב מאוחר של האירוע ולאחר שהחיילים פעלו בכוח כנגד הפגנה שקטה.
למען שלמות התמונה, התייחס בית המשפט גם לשאלת הרשלנות וציין כי יש לאמץ את גרסת החייל שירה את הרימון כי לא ראה את המנוח קודם לירי ובשעת הירי. נקבע, כי החייל אחז בגרסה זו באופן עקבי משעה שארע האירוע וכך גם בחקירתו הנגדית, ואף שבעניין זה הייתה גרסתו מורכבת הרי שלא נראה כי עדותו הייתה לא אמינה במובן זה שהוא שיקר ומסר גרסה שאיננה האמת בכל הנוגע למה שראה בעת הירי, כפי שהוא חווה את הדברים בעת האירוע. אשר לטענה כי ירי בזווית זו מהווה פעולה רשלנית משום שהוראות הפתיחה באש אוסרות על ירי בכינון ישיר – קבע בית המשפט כי מנקודת ראותו והבנתו לא ביצע החייל ירי בכינון ישיר אל המפגינים, אלא בכינון עקיף, ואף אם היה עליו לירות בזווית של 30 מעלות ובפועל ירה בזווית של 0 מעלות ומטה, הרי שלכל היותר מדובר ב"טעות סבירה שאינה עולה כדי רשלנות".
