התובע שהתקין אזעקה בבית עסק שנפרץ נדרש לשלם 300 אלף שקל לחברות הביטוח שפיצו את בעלי העסק. ביהמ"ש העריך את שיעור אובדן סיכויי זכייתו בערעור שלא הוגש ב-48%, ופסק לו פיצוי של 20 אלף שקל בגין עוגמת הנפש
לקוח שכר את שירותיו של עורך דין לצורך טיפול בערעור על פסק דין שניתן נגדו במסגרתו חויב לשלם מאות אלפי שקלים, אולם הערעור לא הוגש, ובסופו של יום נאלץ הלקוח לשלם בפשרה סכום גבוה מהסכום המקורי. בית משפט השלום קיבל את תביעת הלקוח וקבע כי עורך הדין התרשל. עורך הדין חויב לפצות את הלקוח בגובה שיעור אובדן סיכויי זכייתו בערעור, שעמד על 48% מהסכומים ששילם – סכום המסתכם ב-150 אלף שקל.
התובע יוסף בוני, שעסק בהתקנת אזעקות, התקין אזעקה בבית עסק שבו התבצעה פריצה. שתי מבטחות העסק שיפו את בעליו והגישו תביעת שיבוב כנגד בוני. בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את בוני לשלם כ-300 אלף שקל לחברות הביטוח, לאחר שבית המשפט מצא כי הוא נטרל את הגלאים היו אמורים להתריע על הפריצה.
בוני ביקש לערער על ההחלטה ופנה לנתבע, עו"ד ציון גבאי, על מנת לבחון אפשרות להגשת ערעור. לטענתו, אמר לו עורך הדין כי סיכויי הערעור גבוהים ולכן הוא שכר את שירותיו ושילם את כל שכר הטרחה בהתאם להסכם שנחתם במעמד זה. למרות זאת, עורך הדין לא הגיש את הערעור, ובסמוך לפקיעת מועד ההגשה הגיש בקשה שנדחתה להארכת המועד. לטענת התובע, הערעור לא הוגש גם לאחר מכן, תוך שעורך הדין ממשיך לבטל את הפגישות שנקבעו עמו. כעבור חמש שנים ממתן פסק הדין קיבל בוני התראה טרם פתיחת הליכי הוצל"פ נגדו על ידי אחת מחברות הביטוח, שלפיה עמד סכום החוב על סכום כפול מהסכום המקורי בשל הפרשי הריבית וההצמדה. בסופו של דבר פנה התובע לעורך דין אחר ושילם לחברות הביטוח במסגרת פשרה סכום של 200 אלף שקל.
שופטת בית משפט השלום בראשון לציון יעל בלכר קיבלה את תביעתו של בוני וקבעה כי עו"ד גבאי אכן חרג מסטנדרט הזהירות והמיומנות הנדרש ממנו והתרשל כלפי התובע בטיפול בהגשת הערעור שלשמו נשכרו שירותיו.
השופטת קבעה כי אין בחתימתו של התובע על התצהיר שצורף לבקשה להארכת מועד בכדי להעיד על הסכמתו לוותר על הגשת הערעור לצורך ניהול מו"מ, שכן במקרה כזה היה על עורך הדין להציג בפני הלקוח את מלוא המידע והמשמעות של אי הגשת ערעור במועד ולקבל את הסכמתו ורצונו המפורשים לכך, ובכל מקרה היה עליו לשמור על זכות הערעור אם המשא ומתן לא יעלה יפה.
בית המשפט נתקל בקושי אינהרנטי בהוכחת הקשר הסיבתי הדרוש לעוולת הרשלנות, שכן היה עליו להוכיח במאזן ההסתברויות כי אילו הוגש ערעור הוא היה מתקבל והתביעה נגדו היתה נדחית. השופטת בלכר ציינה כי מדובר בדרישה שרק במקרים נדירים ניתן לעמוד בה, ולכן נהוג במקרים אלה לפסוק פיצויים בגין "אובדן סיכוי הזכייה" בערעור. השופטת העריכה את סיכויי ההצלחה של הערעור ב-20%, מאחר שההכרעה התבססה על ראיות נסיבתיות אך גם על קביעות עובדתיות משמעותיות שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן. עם זאת, השופטת העריכה כי הסיכוי שהערעור היה מתקבל חלקית, באופן שרק מחצית מחיובו של התובע היה מתבטל, עומד על 70%, ולכן סיכויי הזכייה המשוקללים שאבדו לתובע עומדים על 48% מהסכום ששולם לחברת הביטוח ומשכר הטרחה ששילם לעורך הדין. בנוסף נפסק לו פיצוי בסך של 20 אלף שקל בגין עוגמת הנפש, בתוספת 40 אלף שקל הוצאות משפט.
