נדחתה תביעת דיבה שהגיש מנהל תחנת כיבוי בשדה התעופה רמון בשל כתבה שייחסה לו ניצול מעמדו לצרכיו האישיים. נקבע כי הכבאים שימשו כנהגי הסעות ומלצרים ונאלצו למלא אחר הוראותיו עקב חשש כי יאבדו את מקור פרנסתם. קמה חובה עיתונאית לפרסם טענות לגבי ניצול עובדים בשירות הציבורי באופן לא נאות
עסקינן בתביעת דיבה נגד ערוץ 13 והכתב אביעד גליקמן בגין פרסום כתבה אודות התובע - יהודה פרץ, יושב ראש וועד עובדי רשות שדות התעופה באילת, ומנהל תחנת כיבוי בשדה התעופה רמון. הכתבה התפרסמה בחודש אפריל 2022.
פרץ טען שלתדהמתו בזמן צפיית שיא, מול כל משפחתו, חבריו, העובדים והמנהלים במקום עבודתו הוא הוצג כעבריין. בימים שקדמו למהדורה, הנתבעת פרסמה קדימונים לכתבה לצד פרסומות אשר נושאים את שם הכתבה "הכבאים שהפכו למשרתים: "מפקד התחנה הכריח אותנו לשמש נהגים ומלצרים". הכתבה הממשיכה להיות מופצת באתר החדשות, מגמתית, ויש בה רצון לפגוע בשמו הטוב. פרץ עתר לפסוק לטובתו פיצוי בסך של 250,000 ₪ וכן להורות לנתבעים להסיר את הפרסומים לאלתר ולפרסם התנצלות בפורום בו פרסמו את דברי הדיבה.
לטענת הנתבעים, מדובר בתביעת השתקה. עומדת להם הגנת "אמת דיברתי", וכן הגנת "עיתונות אחראית", כמי שדיווחו לציבור באופן נכון על תוכן התלונות והטענות שהועלו כלפי פרץ.
כב' השופט ע' הדר פסק כי יש לדחות את התביעה. אין מחלוקת שהפרסום כולל עובדות המציגות את פרץ באופן שלילי כמי שמנצל תפקידו כדי להעסיק עובדים הכפופים למרותו לצרכיו האישיים או לביצוע משימות שחורגות מהגדרת תפקידם ככבאים, בין היתר, כנהגי הסעות ומלצרים. אלא לא רק שהנתבעים הוכיחו שהוגשה תלונה הכוללת טענות חמורות נגד פרץ וכי הוא נחקר בעניין טענות אלה, הם אף הוכיחו במאזן הסתברויות את נכונות הטענות. התלונה מייחסת לפרץ ניצול הכבאים הכפופים למרותו כמפקד התחנה לצרכיו האישיים או למטלות החורגות מהגדרת תפקידם ככבאים, בין היתר כנהגי הסעות ומלצרים. פרץ נקלע בעניין זה לטיעון סותר. מצד אחד הכחיש את הטענה, ומצד שני, הוא ושני עדיו תארו את ההתנהלות בתחנת הכבאות כ"משפחה". בית המשפט העיר כי מקום עבודה אינו "משפחה", או "סחבקיה", ועל מנהל לדרוש מעובדיו לפעול בהתאם לסמכויותיו ולהגדרת תפקידי העובדים. מכאן, שאין להחיל כללי "משפחה" במקום העבודה. כך למשל, אסור היה לפרץ לנצל מעמדו ומרותו כדי לאלץ את פקודיו לרחוץ את מכוניתו הצמודה.
זאת ועוד, נקבע כי פרץ שימש בזמנים הרלוונטיים הן כיו"ר וועד עובדי נמל התעופה באילת, הן כמנהל מחלקת הכבאים בנמל התעופה באילת והן כחבר מועצת העיר אילת. שילוש התפקידים יוצר חשש לניגוד עניינים וצבירת כח רב, ועמד על כך מבקר המדינה בדו"ח שפרסם בעניין זה. לצד חסידיו ומקורביו, ישנם מי שנאלצו למלא אחר הוראותיו עקב חששם כי יאבדו מקור פרנסתם. היה ברור כי כל מי שיעז להמרות את פיו של פרץ, מסכן את קידומו ואף את מקור פרנסתו עקב כוחו הרב. התנהלותו לא רק שהייתה מפחידה, אלא עודדה אחרים שרואים בו ראש המשפחה, להשמיע איומים בוטים בצורה מפורשת או מרומזת, לרבות באזני בני משפחת מי שאינם "נאמנים" לו. יתרה מכך, פרץ ביקש לקדם עצמו פוליטית בוועד העובדים ובמועצת עיריית אילת, ויתכן שאף במסגרות פוליטיות נוספות, עת הזמין אורחים רמי דרג לתחנה תוך שהוא מורה לפקודיו להכין את הכיבוד ולמלצר על מנת להנעים זמנו של האורח ללא צורך במציאת תקציב ציבורי לפעילות זו. פרץ אף היה אחראי לשימוש באמבולנסים לצורך נסיעות מנהלתיות ואף לטובת צרכים של בני משפחתו, והפעיל את לוחמי האש לצורך הסעת חברים ובני משפחה מנמל התעופה למלון בעיר. זאת, על אף שהאמבולנסים אמורים להיות רק בנמל התעופה מוכנים לרגע שבו יתרחש אסון שיחייב תגובה מידית. אם בעבר נמל התעופה היה בליבה של העיר אילת, כיום נמל התעופה נמצא הרחק מהעיר ולכן המשמעות של המתנה לשובו של האמבולנס לנמל התעופה בזמן התרחשות אסון, ברורה.
בנוסף לאמור, נקבע כי פרץ ניסה לייחס לכל אחד מהעדים מניע פסול שיקעקע את מהימנותו, אך בית המשפט העיר כי העובדה ששישה עדים שונים, חלקם כלל אינם כבאים, עמדו על מלוא טענותיהם נגדו, מביאה למסקנה שיש ליתן אמון בדבריהם. פרץ הטיח בחלק מהעדים שהם עצמם ביצעו עבירות, אולם כאשר מנהל עושה שימוש אישי במשאבי אנוש וברכוש מקום העבודה, הוא גורם לכך שגם אחרים נוהגים כמוהו. ביהמ"ש לא מצא שהעדים פעלו כביכול ממניעים זרים, אלא שכוחנות יתר של פרץ וניסיונו לאכוף כללים "משפחתיים" כביכול ביחס לפקודיו שאינם תואמים בהכרח כללי ניהול נאותים, הם שגרמו לתלונות נגדו. גם אם משמרת של הכבאים כוללת מספר רב של לוחמי אש, המטרה היא שבזמן אסון, מספר רב ככל האפשר של לוחמי האש יזנק מידית לעבר מטוס שעולה בלהבות על המסלול, או בקרבתו, ולא כדי שבזמן האסון יתברר שחלק מהם עסקו בהסעות לעיר. נקבע כי הטענה לחשש למעשים פליליים בכתבה הייתה הגדרה סבירה בנסיבות העניין.
יתרה מזו, נקבע כי קמה חובה עיתונאית לפרסם טענות לגבי ניצול עובדים בשירות הציבורי באופן לא נאות, במיוחד כאשר פעולות אלה גרמו לפגיעה בכוננות המבצעית בנמל תעופה. קיים עניין לציבור בפרסום, ולנתבעים אף עומדת הגנת "עיתונאות אחראית". לא רק שהפרסום עוסק בניצול העובדים במקום עבודה ציבורי לצרכי מנהלם או במטלות שחורגות מהגדרת תפקידם, טענה שיש בה עניין ציבורי, אלא שניצול העובדים פגע בכוננות המבצעית של נמל התעופה. יתרה מכך, נקבע כי העובדות הוצגו בצורה הוגנת ומאוזנת, ופרץ לא אמור היה להיות "נדהם" כטענתו עת צפה בשידור שכן הוא התבקש להעביר התייחסותו לטענות החמורות כלפיו עובר לשידור הכתבה. פרץ חוייב לשלם לנתבעים שכ"ט בא כוחם בסך של 70,000 ₪ והוצאות בסך של 8,000 ₪.
לסיכום, התביעה נדחתה.
מייצגי הצדדים: לא צוין
