התובע עברה סדרת טיפולי שיקום בלסת התחתונה, שכללו פעולות כירורגיות משמעותיות, שיקומי פה, הסרת גשרים, הוצאות שתלים ועקירות, ונותרה בסופו של דבר עם נכות של 30% ועם נכות נפשית. ביהמ"ש קבע כי הרופא התרשל בכך שפעל בשיטה הנוגדת פרקטיקה רפואית ולא ניהל רישום מסודר וברור של הטיפול שניתן לתובעת
בית משפט השלום בחיפה קיבל תביעת רשלנות רפואית שהגישה מטופלת נגד רופא שיניים שביצע בה טיפולי שיקום פה בלסת התחתונה שכללו עקירות, שתלים, מבנים וכתרים. השופט אפרים צ'יזיק קבע כי הרופא לא הקפיד באופן מספק על רישום מסודר וברור של הטיפול שנתן לתובעת, וכי הוא פעל בשיטה הנוגדת את הפרקטיקה הרפואית, ועל כן הוא התרשל במילוי תפקידו. עוד נקבע כי בעקבות הטיפול נותרה המטופלת עם פגיעה נפשית ועצבית בעצב הלסת התחתונה, שהוא שלוחה של העצב האחראי לתחושה של הפנים ושל אזורים נוספים בקדמת הראש ולתנועות לעיסה, נשיכה ובליעה, ועל כן על הרופא לפצות אותה בסך של 185 אלף שקל, לאחר ניכוי תגמולי המל"ל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
במהלך שנת 2000 פנתה התובעת לנתבע, ד"ר מונאף סעאבנה, לצורך קבלת טיפול בלסת העליונה, שכלל עקירה של שיניים, ביצוע שתלים, מבנים על גבי השתלים וכן כתרים. לטענת התובעת, כשנתיים לאחר ביצוע הטיפולים היא התקשרה לנתבע מחו"ל, דיווחה על כאבים בלסת התחתונה וביקשה את העתק צילומי הרנטגן שברשותו לצורך המשך הטיפולים. עם שובה ארצה, פנתה למרפאת הנתבע ועדכנה אותו על דלקות בלסת התחתונה, עקירות, הוצאת שתל והשתלת עצם שבוצעו לה בחו"ל, כחלק מטיפול המשך אשר ניתן לה. בהמשך ביצע הנתבע לתובעת ארבעה שתלים בלסת התחתונה, הדבקת גשר קבועה בלסת התחתונה וכשלוש שנים לאחר מכן עקירה, לאחר שפנתה אליו שוב בשל כאבים.
בשנת 2007 הופנתה התובעת למומחית לצורך בדיקת שתלים וכשנתיים לאחר מכן הופנתה לייעוץ למרפאה לכירורגית פה ולסת עקב כאב בלסת התחתונה, דלקות חוזרות ונפיחות. בשלב זה הוחלט על הורדת השתלים והרכבת תותבת שלמה תחתונה, אולם פעולה זו לא פתרה את הבעיה והכאבים לא פסקו. רק לאחר שהתובעת נבדקה במחלקה לרפואת הפה והשיניים בבית החולים רמב"ם, עלה חשד לכאב ממקור נוירופטי, והומלץ על הוצאת התותבת מהפה. בהמשך הופנתה התובעת למרפאת כאב וגובשה הדעה כי מדובר בכאב עצבי והיא קיבלה טיפול אנטיביוטי. לאחר מכן ביקרה התובעת עוד מספר פעמים במרפאת הכאב ואף נבדקה על ידי פסיכיאטרית שאבחנה כי היא סובלת ממצב רוח ירוד, חסרת הנאה, מסתגרת בביתה, וסובלת מתחושת נחיתות עקב היעדר השיניים, קשיי שינה עייפות יתר והתקפי חרדה.
בתביעה רשלנות רפואית שהגישה טענה התובעת כי הטיפול שביצע הנתבע – שיקום באמצעות גשר שכלל חיבור של שתלים ושיניים טבעיות – הוא פרוצדורה אסורה שאינה מקובלת, המהווה סטייה מסטנדרט מקצועי ראוי. עוד הוסיפה כי המומחה מטעמה חיווה דעתו כי לשן הטבעית ולשתל יש ניידות שונה, ועל כן הפעלת כוחות על השיקום שנשען ברובו על השתלים גרם לערעור השיניים הטבעיות המאחזות, דבר שהוביל לכישלון השיקום, איבוד שיניים טבעיות וביצוע ניסיונות שיקום וטיפולים כירורגיים באופן חוזר ונשנה שהסתיימו בפגיעה עצבית חמורה.
לטענת התובעת הטיפול ותוצאותיו אירעו בשל מעשיו או מחדליו של הנתבע שכן הוא הפגין חוסר מיומנות וחוסר זהירות בכך שלא ערך עם תחילת הטיפול בה כל תכנית טיפול מפורטת ויסודית ללסת התחתונה, הכוללת פירוט הטיפולים הנדרשים בטרם קבלת החלטות בנוגע לסוג הטיפול המתאים. כמו כן, לאורך כל שנות הטיפול, הנתבע לא ביצע ואף לא הפנה אותה לביצוע צילומי רנטגן עדכניים שיתנו תמונה מהימנה אודות הטיפולים בכל שלב ושלב, ואת צילומי הדימות שביצע לא דאג לשמור או לתעד. כן טענה התובעת כי הנתבע הפגין חוסר זהירות בכך שביצע בפיה פעולות טיפוליות רבות, לרבות פעולות כירורגיות לא קלות ומשמעותיות, שיקומי פה, הסרת גשרים, הוצאות שתלים ועקירות כשכל זאת ללא תיעוד המאפשר את בחינתו וכשהתוצאה הסופית קשה וחמורה.
השופט אפרים צ'יזיק קיבל את התביעה וקבע כי הנתבע לא עמד כלל בסטנדרט הנדרש ממנו שכן הוא לא פרט את כל הטיפולים בציון תאריכים וכן לא נרשמו התרחשויות שונות שקרו בזמן הטיפול והערות לגבי טיפול זה. זאת, בניגוד לחובתו לנהל רשומה רפואית הכוללת, בין היתר, מידע רפואי בדבר הטיפול, עברו הרפואי של המטופל, אבחון מצבו הרפואי ועוד. בשים לב לכך שהנתבע פעל לפי שיטה הנוגדת פרקטיקה רפואית וניהל רישום רפואי בצורה לקויה – המסקנה היא כי הוא התרשל בעת מילוי תפקידו.
השופט אימץ את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, שהיתה מנומקת ומפורטת, בעוד שהמומחה מטעם הנתבע נמנע מלענות תשובות ישירות לשאלות וענה תשובות מתחמקות. השופט קיבל את חוות דעת המומחה לפיה התובעת נותרה עם נכות בשיעור של 30% בגין פגיעה בעצב הלסת התחתונה, שהוא שלוחה של העצב האחראי לתחושה של הפנים ושל אזורים נוספים בקדמת הראש ולתנועות לעיסה, נשיכה ובליעה. עוד נקבע כי ישנה הצדקה לייחס חלק מהפגיעה הנפשית לאירוע, שכן מאחורי התובעת סיפור חיים ארוך ושלם, וקשה לומר כי מצבה הנפשי הושפע אך ורק מטיפולי השיניים שעברה. נוכח האמור, שיעור הנכות במישור הנפשי הוא 15%.
לאחר דיון ברכיבי הנזק השונים העמיד השופט את סכום הפיצוי שישולם לתובעת על סך של 381 אלף שקל, ולאחר ניכוי התגמולים שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי, ישלם לה הנתבע 185 אלף שקל.
