התובעת עברה ניתוח מוח להוצאת גרורה סרטנית בהרדמה מקומית ובהכרה, מבלי שהוצגו לה כל האלטרנטיבות הטיפוליות ומבלי שבוצעו הבדיקות המקדימות הנדרשות. ביהמ"ש מתח ביקורת חריפה על התנהלות הצוות הרפואי, שהיתה רשלנית, בלתי סבירה ומנוגדת לחלוטין לפרקטיקה הרפואית המקובלת וחייב את המדינה לפצות ב-2.4 מיליון שקל
בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את תביעתם של אישה בשנות ה-70 לחייה ובני משפחתה וחייב את המדינה לפצותם ב-2.4 מיליון שקל בגין רשלנות רפואית חמורה בבית החולים איכילוב בתל אביב. השופטת דליה גנות מתחה ביקורת חריפה מאד על הצוות הרפואי וקבעה כי ההתנהלות הרפואית במקרה זה הייתה רשלנית, בלתי סבירה ומנוגדת לחלוטין לפרקטיקה הרפואית הידועה והמקובלת.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת עברה בשנת 2009 תאונת דרכים שכתוצאה ממנה סבלה משברים בצלע ובעצם החזה. כתוצאה מפציעתה הופנתה התובעת לבדיקת רופאים מומחים בתחום האורתופדיה והנוירולוגיה וכן הופנתה לבדיקת CT מוח. הדמיית ה-CT הדגימה קיומו של גוש שנחשד כגרורה של גידול סרטני בכליה ממנו סבלה התובעת שנים קודם לכן, והוברר כי אין כל קשר בין קיומו לבין הפציעה בתאונה.
בעקבות האמור, פנתה התובעת בליווי בתה למרפאתו של מנהל המחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי "סוראסקי" (איכילוב), וזה הבהיר לה כי עליה לעבור בהקדם ניתוח להסרת הגוש. הפרופסור קבע כי הניתוח יבוצע בהרדמה מקומית ובעֵרות והבהיר כי התובעת צפויה להשתחרר מבית החולים כארבעה ימים לאחר מכן. התובעת הופנתה למספר בדיקות טרום ניתוחיות, בהן MRI מוח, אולם ההפניה לבדיקה זו בוטלה לאחר שהתובעת הבהירה כי בגופה מושתל קוצב לב.
בעוד התובעת ובני משפחתה ממתינים לתחילת הניתוח, הוצג לה לראשונה טופס הסכמה מדעת ולדבריה היא התבקשה לחתום עליו ללא קבלת הסבר כלשהו. בצהרי יום הניתוח הוחלט לדחותו למשך מספר ימים בנימוק שלרופאים חסרים פרטים חשובים מעברה הרפואי, אולם בסופו של דבר נלקחה התובעת לחדר הניתוח מבלי שהושלמו הפרטים החסרים.
במסגרת התביעה טוענים התובעת ובני משפחתה לרשלנות רפואית מצד בית החולים בהליכים הרפואיים שבוצעו לה, שבעקבותיהם על פי הנטען נגרמו לה נזקים בלתי הפיכים ומאז היא לא חזרה שוב להכרה מלאה וכיום היא נמצאת במצב וגטטיבי ומאושפזת במוסד סיעודי לחולים מורכבים. בין היתר טוענים התובעים כי הנתבעת התרשלה באי ביצוע MRI עובר לטיפול הניתוחי, דבר שגרם לבחירה מוטעית של מסלול הניתוח, כי לא נעשתה לה כל הכנה לניתוח מוח בעֵרות ולא נבדקה התאמתה לביצוע הניתוח באופן זה וכי מהלך הניתוח היה רשלני ובניגוד לפרקטיקה הרפואית המקובלת.
השופטת דליה גנות קיבלה את התביעה והבהירה כי למעט מקרים חריגים המתייחסים למתן טיפול דרוש ובלתי צפוי, נדרשת הסכמה מפורשת ומודעת של החולה לכל טיפול וטיפול, וכי התוצאה של מתן טיפול רפואי ללא קבלת הסכמה מדעת מהווה הן עוולה של תקיפה והן עוולה של התרשלות.
במקרה זה, קבעה השופטת כי הסכמתה של התובעת לניתוח לא היתה הסכמה מודעת, שכן האופציה של טיפול קרינתי כלל לא הובאה לידיעתה. עוד נקבע כי אין כל וודאות שהטיפול המיטבי בה היה בדרך של כריתת הגידול דווקא, וייתכן בהחלט שדווקא טיפול קרינתי היה עדיף במקרה זה, וברור שטיפול זה לא היה יכול להביא לנזק הנורא שנגרם לה במהלך הניתוח ולאחריו.
השופטת הבהירה כי הנימוקים שהציג הפרופסור לאי ביצוע בדיקת MRI עדכנית עובר לתכנון וביצוע הניתוח היו חסרי כל בסיס, וכי בשל כך עמד בפני הפרופסור מידע חלקי וחסר, עובדה שהפכה להרת אסון במהלך הניתוח.
השופטת הוסיפה התובעת היתה ידועה כמי שסבלה מחרדות ומדיכאון מזה מספר שנים לפני הניתוח, עובדה שאף הייתה ידועה לפרופסור ושלדעת השופטת משמעותית מאוד להחלטה בדבר התאמתה לניתוח בעֵרות. זאת, שכן ביצוע ניתוח מוח בעֵרות באדם שאינו מסוגל לסבול זאת עלולה לגרום לקשיים קשים במהלך הניתוח ואף לאסון, ממש כפי שאירע במקרה זה. עובדה זו מצטרפת לסדרת כשלים והתרשלויות בלתי נסבלים אשר הדעת מתקשה לקבלם.
לסיכום נקבע כי גם הניתוח עצמו בוצע ברשלנות, וקיים קשר סיבתי רפואי ומשפטי ישיר בין אופן ניהול הניתוח לבין נזקיה של התובעת. גם המעקב הרפואי שנערך לה לאחר תום הניתוח היה רשלני ביותר והיווה את "המסמר האחרון" בפגיעה המוחית הקשה שנגרמה לה. השופטת הדגישה כי הרשומה הרפואית הנוגעת לטיפול בתובעת הייתה כה דלה, אפסית וחסרה, עד כי לא ניתן לדעת איך באמת טופלה בזמן אמת, אם בכלל.
לאחר דיון ברכיבי הנזק השונים העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי שישולם לתובעת על 2.4 מיליון שקל (מתוכם 900 אלף שקל על כאב וסבל ואובדן הנאות החיים). לפני סיום תהתה השופטת מדוע נגררו התובעים לניהול התובענה עד סופה ומדוע לא השכילה הנתבעת להגיע עימם להסדר, מה עוד שהתובענה מגוללת סיפור עגום של רשלנות מתמשכת אשר הרסה את חיי התובעת וגרמה לכאב עצום לבני משפחתה. לשיטתה, להבא במקרים כאלה מן הראוי להודות בחבות ולהתייחס לתובעים במידת הרחמים ולחסוך מהם ניהול תביעות הגורמות להם ייסורי לב רבים.
