אביו של הנתבע תקף את התובע, הורשע ונידון למאסר. כנקמה, החל הנתבע להגיש נגד התובע תלונות כוזבות במשטרה בגין סחיטה באיומים, ואלו אף הבשילו לכתב אישום ולהליך פלילי שבסופו זוכה התובע. ביהמ"ש קבע כי אף שהזכות להתלונן בפני רשות מוסמכת היא זכות בסיסית, במקרה זה אין מדובר באמת בפרסום אלא בניסיון "לסבך" את התובע בפלילים
בית משפט השלום בירושלים קיבל תביעת לשון הרע שהגיש אדם נגד שכניו לישוב, שהגישו נגדו תלונות סרק למשטרה כנקמה על העובדה שקרוב משפחתם הורשע בפלילים ונידון למאסר על שתקף את התובע באלימות. השופט מוחמד חאג' יחיא קבע כי תלונות הנתבעים במשטרה היו תלונות סרק שאינן מבוססות כלל, והרושם הוא שדובר בתלונות שנועדו להרע לתובע. משכך, לא מתקיימות הגנות האמת בפרסום ותום הלב.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשנת 2008 תקף אביו של הנתבע את התובע וירה בו ובעקבות זאת הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המחוזי והוא הורשע לפי הודאתו בביצוע עבירת חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה. בגזר הדין הוטל על האב בין השאר עונש של ארבע וחצי שנות מאסר בפועל.
כעבור מספר שנים הגישו שני הנתבעים – הבן ואחיינו – תלונות במשטרה נגד התובע, בחשד לסחיטה באיומים, איומים וניסיון דריסה. עקב תלונותיהם נעצר התובע ונכלא ליממה וכן הוגש נגדו כתב אישום. בתום דיון ההוכחות החליט בית המשפט לזכות את התובע, בין השאר בשל הסתירות בגרסאות הנתבעים בעדויותיהם לפניו ונוכח קיומו של למעלה מספק סביר באשר למיוחס לתובע. נוכח האמור, עתר התובע לפיצוי בסך של 100 אלף שקל בעילות של לשון הרע, רשלנות, נגישה והפרת חובה חקוקה, בטענה כי התלונות שהוגשו נגדו אינן אמת והן הוגשו במטרה לסבך אותו בהליכי נפל פליליים ותו לא, על מנת לפגוע בשמו הטוב ולשבש את אורח חייו עקב תלונתו נגד אביו של הנתבע.
השופט מוחמד חאג' יחיא קיבל את התביעה בחלקה וציין כי הגשת התלונות למשטרת ישראל תוך ייחוס מעשים פליליים חמורים לתובע מהווה לכאורה הוצאת לשון הרע. עוד צוין כי התובע זוכה בתום ההליך הפלילי שנוהל נגדו, אולם גם אם פסק הדין המזכה הוא חלוט, הוא מהווה ראיה לעצם קיומו בלבד ולעצם ההליך שהתנהל ותוצאתו ואין הוא מהווה ראיה לכאורה לתוכנו. מכאן, שבבחינת טענת האמת בפרסום אין להסתפק בפסק הדין המזכה ויש לבחון את חומר הראיות שהונח לפני בית המשפט. לאחר עיון בחומר הראיות הגיע השופט למסקנה כי לא רק שנגלים פערים וסתירות של ממש בגרסאות הנתבעים בדיון בהליך הפלילי, אלא שקיימים פערים וסתירות כאמור בין דבריהם בהליך הפלילי לבין אלה בהליך הנוכחי.
נוכח האמור, ובשים לב לרקע העכור בין הצדדים, קבע השופט כי מסתברת יותר טענת התובע לפיה הנתבעים פעלו על מנת "לסבך" אותו בפלילים, ולמעשה כנקם על מה שאירע לקרוב משפחתם. משכך, תלונות הנתבעים במשטרה היו תלונות סרק שאינן מבוססות כלל, והרושם הוא שדובר בתלונות שנועדו להרע לתובע. כפועל יוצא – לא מתקיימת בנסיבות המקרה הגנת אמת בפרסום.
השופט דחה את טענת הנתבעים לתחולת הגנת תום הלב והעיר כי הוא לא שוכנע שמי מהנתבעים פעל בתום לב בעת הגשת תלונתו במשטרה, וכי הרושם הוא שהנתבעים עצמם לא האמינו באמיתות גרסאותיהם.
השופט התייחס בהמשך לשאלה האם הנתבעים פעלו "בכוונה לפגוע", לצורך הגדלת תקרת הפיצוי מכוח סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, והבהיר כי מצד אחד, זכות בסיסית היא לאדם להתלונן לפני רשות מוסמכת, כאשר לדעתו נפגעה זכות מזכויותיו. מצד שני, אין להכביר מילים לעניין חומרת התנהלות הנתבעים בעצם הגשת תלונות הסרק ועדויותיהם בהליך הפלילי, שלא היו מבוססות ולא הוכחו כדבעי. בנוסף, גרסאות הנתבעים לא הוכחו גם במסגרת הליך זה ואף ניתן היה להתרשם כי הנתבעים פעלו כפי שפעלו כאמור מתוך מחשבה להרע לתובע. בשים לב לחומרת הנטען כלפי התובע, בשים לב להתנהגות הנתבעים לאחר מכן, בשים לב למשך הזמן שחלף מאז שהוגשו התלונות ועד זיכויו של התובע במשפט (כשנתיים וחצי), בשים לב להשלכות הגשת התלונות, ניהול המשפט ומלחמתו של התובע לאורך כל הדרך להוכחת חפותו, וכן בהתחשב במידת הפגיעה בשם הטוב, העלבון, ההשפלה, הסבל ועוגמת הנפש – העמיד בית המשפט את הפיצוי לתובע על סך של 50 אלף שקל.
