מכתב תלונה למשרד הבריאות שהגיש בן של מטופלת נגד מנהל מחלקת אשפוז יום במרפאה בחדרה ייחס לתובע רשלנות פושעת וציין כי התנהלותו עוררה בו אסוציאציה לרופא הנאצי. ביהמ"ש הבהיר כי ההשוואה למנגלה אמנם היתה בוטה ופוגענית, אך הפרסומים מושא התביעה נעשו בתום לב ולא חרגו מתחום הסביר
בית משפט השלום בחדרה דחה תביעת לשון הרע שהגיש רופא נגד בנה של מטופלת שהלכה לעולמה, בגין מכתב תלונה ששלח האחרון למשרד הבריאות בגדרו ייחס לו רשלנות רפואית בטיפול באמו ואף ציין כי התנהלותו עוררה בו אסוציאציה לרופא הנאצי יוזף מנגלה. השופט אמיר סלאמה קבע כי בנסיבות המקרה עומדת לנתבע הגנת תום הלב, שכן הוא כתב את מכתב התלונה כשהוא חרד לבריאות אמו ומשוכנע בכל מאודו שהטיפול שניתן לה היה רשלני. עוד נקבע כי אין ספק שההשוואה בה עשה הנתבע שימוש הייתה בוטה, פוגענית ולא מוצלחת בלשון המעטה, אולם אין לומר שהיא נבעה מחוסר תום לב.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע הוא רופא בעל התמחות ברפואה פנימית, המנהל מחלקת אשפוז יום במרפאה בחדרה השייכת לקופת חולים כללית. אמו של הנתבע אובחנה בשנת 2011 כחולה בסרטן השד, ובהמשך התברר כי המחלה שלחה גרורות לעמוד השדרה שלה. על רקע זה החליט אחד האונקולוגים שטיפלו באם לטפל בה בתרופה הניתנת באמצעות עירוי. הטיפול בתרופה אמור היה להינתן במסגרת אשפוז יום במרפאה שניהל התובע, כאשר התובע אמור היה לבחון את תוצאות הבדיקות ולהחליט האם ניתן לאפשר את המשך הטיפול בתרופה.
עניינה של התביעה במכתב ששלח הנתבע למשרד הבריאות בו ייחס לתובע "רשלנות פושעת" בטיפול הרפואי שניתן לאמו. בנוסף, באחד המשפטים במכתב ציין הנתבע כי בתור בן לניצולת שואה, התנהלותו של התובע עוררה בו אסוציאציה לד"ר יוזף מנגלה הידוע לשמצה, מסמלי הרשע הגדולים ביותר של המשטר הנאצי. בסופו של דבר החליט נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות כי לא נפל דופי בהתנהלותו המקצועית של התובע ומחה על דרך התבטאות הנתבע שהשוותה בין הרופאים שטיפלו באמו לבין הדברים שנעשו במחנות הריכוז הנאציים.
לטענת התובע, תוכן המכתב מהווה עוולה של לשון הרע שכן הפרסום שבו נעשה מתוך כוונה לפגוע בו, בשמו הטוב ובפרנסתו.
השופט אמיר סלאמה ציין כי אמירה לפיה התנהלותו של אדם מעוררת אסוציאציה לאחד מסמלי הרשע הגדולים ביותר של המשטר הנאצי עלולה לבזות את מושא הפרסום בשל התנהגות או תכונות המיוחסות לו, והיא עלולה לפגוע במשרתו או במקצועו של אותו אדם. זאת, במיוחד כאשר הדברים נאמרים במסגרת תלונה המוגשת לגורם הממונה עליו או כזה המוסמך לדון בתלונה שכזו.
השופט הוסיף כי גם בטענות בדבר רשלנות רפואית מהוות לשון הרע בעיקר משום שהן מטילות דופי במקצועיותו ושל התובע וביכולתו לשמש בעיסוקו ובתפקידו. יחד עם זאת נדחו במלואם טיעוני התובע ביחס למהות ואופי לשון הרע העולה מאמירות אלה, ונקבע כי ספק אם ניתן לייחס לתובע את האמירה במכתב לפיה מדובר ברשלנות פושעת שאינה נובעת מתום לב.
עם זאת, הבהיר השופט, עומדות לנתבע ההגנות מכוח החוק, ובפרט הגנת תום הלב, שכן הפרסומים מושא ההליך נעשו במסגרת מכתב תלונה למשרד הבריאות המוסמך לדון בתלונה מסוג זה. לדעת השופט, קריאת המכתב בשלמותו מעלה כי מדובר במסמך שבמהותו מיועד להעלות תלונות של הנתבע ביחס להתנהלותם המקצועית של התובע ושל המומחה האונקולוגי בטיפול באמו, לרבות הטחת טענות של רשלנות רפואית ובקשה לבחינת דרך קבלת ההחלטות המקצועיות ביחס לטיפול זה. לפיכך, ניתן לומר כי המטרה הדומיננטית של המכתב הייתה העלאת תלונה ביחס לטיפול שניתן למנוחה, והמשפט המתייחס לאסוציאציה עם ד"ר מנגלה אינו משנה מאופי המכתב וממטרתו הדומיננטית כמכתב תלונה לגוף המוסמך לדון בתלונה מסוג זה.
בנוסף, סבר השופט כי חלות במקרה זה גם ההגנות המתייחסות לפרסום מתוך הגנה על אינטרס אישי או מתוך מילוי חובה. זאת, שכן אין ספק שלנתבע היה עניין אישי ומיידי בטיפול שניתן לאמו וככל שסבר כי אמו מקבלת טיפול רשלני שיכול לפגוע בה או אפילו לגרום למותה, היה לו בהחלט עניין כשר לפרסם את הדבר במסגרת תלונה לגוף מוסמך, וייתכן שהייתה לו אף חובה מוסרית או חברתית לעשות כן. נוסף לכך, העניין האישי שהיה לנתבע בטיפול הרפואי שניתן לאמו הקנה לו זכות הבעת דעה בדבר תפקודו של התובע כמנהל מחלקת אשפוז יום במרפאה השייכת לקופת חולים וכמי שטיפל במסגרת ציבורית באמו המנוחה. בהקשר זה הוסיף השופט כי חלק מהאמירות כלפי התובע היו בגדר חיווי דעה, בין היתר ביחס להתאמת התובע לתפקידו ולכשירותו להתקדם בתפקידים שונים.
עוד קבע השופט כי הפרסומים מושא התביעה נעשו בתום לב ולא חרגו מתחום הסביר בנסיבות העניין. אמנם, מכתב התלונה הכיל אמירות קשות בדבר קיום רשלנות רפואית מצד התובע, כמו גם העלאת תהיות בדבר התאמתו לתפקידו, אך הסגנון והשפה בהם השתמש הנתבע לא היו כה בוטים ושלוחי רסן, באופן השולל את קיומו של תום לב.
השופט התייחס לאמירה לפיה התנהלותו של התובע עוררה בנתבע אסוציאציה לד"ר מנגלה הידוע לשמצה, והבהיר כי היא אכן אמירה קשה ופוגענית, אולם היא אינה שוללת אפריורי קיומו של תום לב מצד הנתבע ואין היא הופכת את האמירה לכזו החורגת מגדר הסביר. לדעת השופט, גם בהנחה שלא הוכחו התנאים לתחולת חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק, עדיין הוכיח הנתבע קיומו של תום לב, שכן הוא האמין, באמת ובתמים, שהתובע התרשל באופן חמור כלפי אמו ומקבל את ההחלטה בעניין המשך הטיפול התרופתי בקלות ראש, ומנקודת הנחה זו הוא הפנה את מכתב התלונה למשרד הבריאות.
לבסוף נדחתה הטענה כי אמירותיו הקשות של הנתבע הופנו כלפי התובע על רקע היותו ערבי, כאשר המניע לכך הוא גזעני, והודגש כי אין במכתב ולו זכר למוצאו של הנתבע ואין בו כל אמירה שיכולה להתפרש כאמירה גזענית. נוסף לכך, את הטענות העיקריות לרשלנות רפואית הפנה הנתבע למומחה האונקולוגי, שהוא יהודי, כאשר הנתבע אינו "מפלה" בהקשר זה בין שני הרופאים.
ת"א 47315-10-15
