ביהמ"ש קבע כי יש לאמץ את הפרשנות ההלכתית לפיה בגילאי 6-15 מוטל חיוב המזונות על שני ההורים מדין צדקה, ולכן החובה לדאוג למזונות הקטין מוטלת עליהם באופן שווה. במישור היישומי, ייקבע כברירת מחדל "הורה מרכז", שבמצב של השתכרות שווה יקבל לידיו מן ההורה האחר מחצית ההוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות או הוצאות מדור, וירכז את הטיפול בהוצאות אלה
הרכב מורחב של שבעה שופטי בית המשפט העליון נדרש באופן מחודש לסוגיית חלוקת נטל מזונות הילדים במצב של משמורת משותפת בין ההורים, וקבע כי יש לאמץ את הפרשנות ההלכתית המוכרת שלפיה בגילאי 6-15 מוטל חיוב המזונות על שני ההורים מדין צדקה, ולכן החובה לדאוג לכלל מזונות הקטין מוטלת באופן שווה על שני ההורים. חלוקת החיוב ביניהם תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות, לרבות הכנסה מעבודה. במישור היישומי נקבע כי כברירת מחדל יקבע "הורה מרכז" שבמצב של השתכרות שווה יקבל לידיו מן ההורה האחר תשלום של מחצית ההוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות או הוצאות מדור, והוא ירכז את הטיפול בהוצאות אלה. זאת, על מנת לצמצם ככל הניתן את תחומי החיכוך בממשק ההורי.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
על פי הדין הקיים, האב מחויב להעביר לידי האם תשלום מזונות חודשי קבוע בסכום לא מבוטל שאינו מביא בחשבון את היקף ההוצאה שבה הוא נושא בעצמו עבור כלכלת הילדים עת הם שוהים עמו, במסגרת משמורת משותפת. כתוצאה מכך עלולים משאביו של האב להצטמצם עד כדי פגיעה ממשית ביכולתו לספק רמת חיים נאותה לילדיו ולו עצמו. על רקע זה נטען כי הדין הקיים אינו שוויוני ומביא לפגיעה בילדים ובאבותיהם.
נוכח חשיבותה של הסוגיה התקיים דיון בהרכב מורחב של שבעה שופטים, אשר קבעו פה אחד כי שני ההורים חבים באופן שווה במזונות ילדיהם בגילאי 15-6, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות. השופט עוזי פוגלמן, שכתב את פסק הדין העיקרי, עמד תחילה על הרקע הנורמטיבי העומד בבסיס הסוגיה והזכיר כי ההלכה המחייבת שנקבעה בפסיקה היא כי אב יהודי חייב לספק את מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו עד לגיל 15, בעוד שהאם מצדה פטורה לגמרי מחובה זו. אשר למקורות החובה, עד גיל 6 מקור החובה הוא "מדין תורה" ואילו בגילאים 15-6 מושתת החובה על תקנות חכמים ותקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד. מדובר במזונות מינימליים ואחידים שאינם תלויים במצבו הכלכלי של האב, ונהוג לכמתם בסכום של כ-1,400-1,300 שקל עבור כל ילד. בנוסף, על האב לשלם את חלקם היחסי של הקטינים בעלות המדור והחזקת המדור של האם המכומתת בדרך כלל בכשליש עד מחצית מהעלות שבה נושאת האם.
באשר לילדים שמעל גיל 15 שנים החיוב לפרנס אותם הוא מ"דין צדקה". מזונות אלו הם תוספת על שיעור המזונות ההכרחיים שבהם חייב האב לבדו והם נועדו להביא את הקטין ככל הניתן אל רמת החיים שבה הורגל ערב הפירוד, או לזו שלה הוא ראוי. על פי הגישה ההלכתית המקובלת שאומצה בפסיקה, האב והאם שווים לגמרי לעניין החבות במזונות מדין צדקה אולם אכיפתו של חיוב זה מותנית בשני תנאים מצטברים: כי ההורה עצמו הוא אמיד וכי הקטין נצרך ואין לו מקורות עצמאיים משלו לסיפוק צרכיו. הובהר כי "ההכנסה הפנויה" הרלוונטית לצורך קביעת חיובו של הורה במזונות נקבעת תוך הערכת יכולתו הכלכלית הכוללת ב"ראיה רחבה", כך שלא רק משכורת הנטו מובאת בחשבון אלא סך כל המקורות הכלכליים העומדים לרשות משלם המזונות, כולל נכסים, חסכונות, ואף פוטנציאל ההשתכרות.
על פי הפרשנות הנוהגת של הדין העברי, חיובו הבלעדי של האב במזונות ההכרחיים עד לגיל 15 והפטור המוקנה לאם אינו מושפע במישרין משאלת חלוקת המשמורת הפיזית. על רקע זה החלו להישמע טענות מצד אבות כי חלוקת נטל המזונות האמורה אינה הגונה ועולה כדי הפלייתם מחמת מין. נוכח קושי זה, הכירו בתי המשפט באפשרות לקזז מדמי המזונות בהם נושא אב שהוא צד להסדר משמורת משותפת, מתוך הכרה בכך שהוא נושא במישרין בחלק מן המזונות ההכרחיים עת הילד שוהה עמו. במקביל התכנסו ועדות שונות לדון בנושא, בהן "הוועדה לבחינת נושא מזונות הילדים בישראל" בראשות פרופ' פנחס שיפמן, שהגיעה למסקנה כי יש לראות את שני ההורים כחייבים במזונות הילדים, תוך שהחיוב ביניהם יחולק על פי מצבם הכלכלי היחסי וחלוקת ימי ההורות ביניהם. הועדה גם עמדה על כך שטובת הילד מושפעת במישרין מחלוקת נטל המזונות בין הוריו, ולכן מחייבת כי הילד יזכה לתנאים כלכליים משפחתיים דומים אצל אביו ואצל אמו עת הוא שוהה עמם.
לגופה של המחלוקת, בחן השופט פוגלמן את פרשנותה של תקנת תש"ד וציין כי בעבר קבע בית המשפט העליון כי יש לפרשה כמטילה על האב – ועליו בלבד – חיוב משפטי גמור מעיקר הדין במזונות ילדיו ההכרחיים עד הגיעם לגיל 15. לצד זאת עמד פוגלמן על השיקולים התומכים באימוץ פרשנות חלופית לתקנה, לפיה בגילאי 15-6 חבים שני ההורים במזונות ילדיהם מדין צדקה. לשיטתו, אימוצה של פרשנות זו יביא לכך שבגילאים האמורים תוטל החבות במזונות באופן שווה על שני ההורים, תוך שחלוקת החיוב ביניהם תיעשה על סמך בחינת יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם.
בנוסף, פרשנות זו מקדמת את טובת הילד במקרים של משמורת פיזית משותפת, שכן היא מבטיחה שגם בידי האב יוותרו די משאבים הדרושים לכלכלתו. עוד מיטיבה הפרשנות להגשים את עיקרון השוויון בין האיש לבין האישה, שכן היא מביאה לחלוקת החיוב ביניהם על פי פרמטרים כלכליים רלוונטיים. הודגש, כי אין מדובר בשוויון טכני או פורמלי גרידא, אלא בשוויון מהותי המכיר ומכיל היטב את הפערים המהותיים בין האיש לבין האישה, הן במישור ההורי והן במישור הכלכלי.
נוכח האמור, קבע השופט פוגלמן כי הגישה ההלכתית לפיה החיוב במזונות של ילדים בגילאים 15-6 גם לצרכים הכרחיים הוא חיוב מדין צדקה היא גישה הלכתית מבוססת היטב הנתמכת על ידי רבים מגדולי הפוסקים בשני הדורות האחרונים, והיא תואמת את מציאות החיים בימינו ואת התמורות שחלו בחברה הישראלית בכל הנוגע לתפישת התא המשפחתי ותפקודו בכלל, ובאשר לתרומתה האפשרית של האישה להכנסות המשפחה הנובעות מהשתכרותה.
למסקנה זו הצטרפו יתר חברי ההרכב. השופטת דפנה ברק ארז הוסיפה כי בהיבט היישומי הפתרון שאליו יש לשאוף הוא פתרון קל ונוח לתפעול אשר יצמצם ככל הניתן את תחומי החיכוך בממשק ההורי, ובכלל זה את ההתחשבנות הכספית במהלך השוטף של החיים המהווה מקור ליצירת חילוקי דעות. על כן, לגישתה, מן הראוי לקבוע כלל שהוא בבחינת ברירת המחדל באשר לחלוקת המזונות, לפיו ייקבע "הורה מרכז" אשר במצב של השתכרות שווה יקבל לידיו מן ההורה האחר תשלום של מחצית ההוצאות שאינן הוצאות קיום שוטפות ואינן הוצאות מדור, והוא ירכז את הטיפול בהוצאות אלה. בשולי הדברים הוסיפה ברק ארז כי נשיאה שוויונית בהוצאות הילדים עשויה לחייב שקילה מחדש של פיצוי על אובדן כושר השתכרות בתקופת הנישואין, ככל שהיה כזה, שכן לא ניתן להתעלם מכך שלא אחת אחד מבני הזוג (וברוב המקרים מדובר באישה) "מוותר" על מיצוי פוטנציאל ההשתכרות שלו לצורך הטיפול בילדים ובמשק הבית. אימהות שעושות כך נפגעות בפוטנציאל ההשתכרות שלהן, אולם כאשר מוחל משטר של משמורת משותפת הן נדרשות לשאת בהוצאות הכספיות של הילדים שכם בשכם עם בן הזוג שפוטנציאל ההשתכרות שלו לא נפגע. עם זאת, דיון בשאלה זו חורג מן המקרה דנן וניתן להותירו לעת מצוא.
השופט מזוז התייחס בין היתר לחשש המועלה תדיר לפיה דרישת משמורת משותפת עשויה לעלות אך לשם פטור ממזונות. לדעת מזוז, חשש זה מחייב את בית המשפט הקובע את הסדרי המשמורת ליתן דעתו לכך, בין היתר מתוך בחינה של הסדרי העבר שנהגו בתא המשפחתי בו מדובר. בית המשפט יוכל לשקול בין היתר נקיטה בהליך הדרגתי, בו בתקופה הראשונה לא תינתן משמורת שווה להורה שלא היה שותף שווה קודם לפירוד שנשיאה בנטל הטיפול בילדים, אלא חלקית ומצומצמת, כאשר תקופת מבחן זו עשויה להבהיר אם אכן אותו הורה מעוניין באמת ובתמים במשמורת משותפת או שמא עניינו רק בהימנעות מתשלום מזונות ילדים, והאם משמורת משותפת עולה בקנה אחד עם טובת הילדים.
