חדשות

לאחר שהמוניטור העיד על מצוקה עוברית נשלחה היולדת בדחיפות לבית החולים בנהריה, שם ביקשה שוב ושוב מהצוות הרפואי להסביר לה ולמשפחתה על הצורך בניתוח ועל האפשרות ללדת בלידה טבעית. ביהמ"ש העליון קבע כי הצוות הרפואי לא התרשל ולא אחראי למצבו של הילד הסובל מעיכוב התפתחותי ומפיגור

בית המשפט העליון דחה ערעור שעניינו רשלנות רפואית נטענת של בית החולים בנהריה בשל עיכוב בניתוח קיסרי, וקבע כי ההסברים החוזרים והנשנים שביקשה המערערת על הנחיצות בניתוח הם שגרמו לשיהוי בביצועו, וכי לא נמצא קשר סיבתי בין הפיגור שממנו סובל הילד לבין השיהוי האמור. 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

אמו של המערער, המערערת אף היא, פנתה למיון יולדות בבית החולים בהיותה בשבוע ה-39 להריונה, בשל כאבי בטן והפרשה דמית. היא חוברה למוניטור, אך ממצאי הבדיקה לא היו חד משמעיים. בבית החולים הוצע לה להתאשפז, אך היא סירבה ולמחרת היום פנתה לרופא בקופת החולים והתלוננה בשנית על כאבי בטן ודימום. הניטור שבוצע העיד הפעם על מצוקה עוברית והיא נשלחה בדחיפות לחדר הלידה בבית החולים.

המערערת נקלטה בבית החולים בשעה 16:20, אך רק בשעה 16:50 נבדקה על ידי רופא, שהסביר לה על החשד למצוקה עוברית ועל הצורך בניתוח קיסרי דחוף. המערערת ביקשה כי הצורך בניתוח יוסבר גם לבני משפחתה, וכן תהתה האם קיימת אפשרות ללדת בלידה טבעית. לאחר שהועברה לחדר לידה והוסבר לה בשנית על הצורך בניתוח קיסרי דחוף, חתמה המערערת על טופס הסכמה לניתוח, אך בשעה 17:30 ביקשה לקבל הסברים נוספים, ורק לאחריהם ניתנה הסכמה לביצוע ההרדמה והניתוח, שהסתיים בשעה 18:43.

התינוק נולד ללא רוח חיים, ולאחר מספר פעולות החייאה הוא הועבר מונשם להמשך טיפול בפגיה ושוחרר כשבועיים לאחר מכן עם אבחנה של תשניק סב לידתי עם פגיעה רב מערכתית. אבחון שנערך לו בגיל שלוש שנים ושבעה חודשים מצא כי הוא סובל מעיכוב התפתחותי בדרגה בינונית-קלה, וכי הוא מתפקד ברמת פיגור קל עד בינוני.

בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם של ההורים והילד נגד משרד הבריאות וקבע כי העיכוב בביצוע הניתוח נבע מהצורך לתת הסברים חוזרים ונשנים למערערת ולמשפחתה בדבר הצורך בביצוע הניתוח, ועל כן האחריות לשיהוי אינה חלה על הצוות הרפואי ולא הייתה כל התרשלות מצדו. עוד קבע המחוזי כי לא נמצא קשר סיבתי בין האיחור בלידה לנזקו של הילד, שכן המצוקה העוברית החלה זמן רב לפני הגעת המערערת לבית החולים, וכי אף ללא השיהוי בביצוע הניתוח, ישנה אפשרות סבירה כי הילד היה נולד באותו המצב.

בית המשפט העליון דחה את הערעור על פסיקת המחוזי והבהיר כי מסקנותיו מתבססות על ממצאים עובדתיים ועל ממצאי מהימנות מובהקים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. השופט ניל הנדל דחה את הערעור גם לגופו של עניין וציין כי המערערים מדגישים אמנם כי הם מעולם לא הביעו סירוב לבצע את הניתוח אלא רק דרשו לקבל הסברים נוספים על הצורך בו. אולם, לדעת הנדל, אין משמעות להבדל זה, שכן הצורך לספק הסברים למערערים, בשלוש נקודות זמן שונות ולאורך כארבעים דקות, הביא לעיכוב בקיום הניתוח. זאת, בשים לב לכך שהסכמת המערערת לביצוע הניתוח הינה הכרחית לעצם קיומו. "לכן, השאלה איננה אם המערערת סירבה לניתוח, אלא האם היא הייתה מוכנה להסכים לו, ובאיזו נקודה על ציר הזמן", קבע השופט הנדל, והוסיף כי מהרגע שבו ניתנה ההסכמה ועד שהחל הניתוח חלפו כ-15 עד 20 דקות – זמן סביר של התארגנות לעריכת הניתוח.

השופט הבהיר כי אין חולק שהמערערים זכאים לבקש הסברים בדבר הצורך בניתוח כדי לגבש הסכמה מדעת להליך הרפואי, וכי הרופאים נדרשים לספק את ההסברים הללו, כפי שאכן נעשה. עם זאת, קיומה של זכות זו אינה סותרת את מסקנת בית המשפט המחוזי כי ההסברים הם שגרמו לעיכוב.

השופט דחה גם את טענת המערערים בדבר הקשר הסיבתי בין התרשלות הצוות הרפואי לבין נזקו של הילד, וציין כי אף המומחה מטעם המערערים לא הצליח להוכיח את הקשר הנטען, נוכח העובדה כי כבר ביממה שלפני הלידה הוא החל לסבול ממצוקה עוברית. על כן, קבע השופט, לא היה בסיס ראייתי לקביעה כי השיהוי בביצוע הניתוח הביא להחמרת הנזק של הילד ולא הוכח שבית החולים גרם לנזק כלשהו.

ע"א 6727/15