במשך שנתיים פרסמה הנתבעת פרסומים מכפישים בפייסבוק נגד לבורנטית בבית הספר, השמיצה אותה באוזני מנהלת בית הספר ושלחה מכתב לעובדי המועצה המקומית שבה שתיהן מתגוררות המייחס לה התנהגות עבריינית. ביהמ"ש הבהיר כי לא כך מתמודדים עם חשדות לפלילים אך סירב לחייב בפרסום התנצלות: "מסכת ההתעמרויות מחייבת גדיעתו של כל קשר בין הצדדים"
בית משפט השלום בתל אביב קיבל תביעת לשון הרע שהגישה לבורנטית ותיקה נגד מזכירת בית הספר בו עבדה, ופסק לה פיצוי בסך 90 אלף שקל בגין מסכת התעמרויות והכפשות שיטתית שנמשכה כשנתיים. במהלך תקופה זו פרסמה הנתבעת שורת פרסומים בהם נאמר בין היתר כי התובעת נטלה שכר שלא כדין וביצעה עבירות פליליות. השופט אביים ברקאי קבע כי רובם המוחלט של הפרסומים עולה כדי לשון הרע וכי הנתבעת התבטאה בצורה בוטה ועולבת כלפי התובעת תוך ניסיון ברור לבזותה, להשפילה ולפגוע במקום עבודתה וסביבת מגוריה, וכי לא מדובר בנתבעת שפעלה באמצעים סבירים על מנת להביא תלונה עניינית לבירור אצל הגורם המוסמך.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בתביעה שהגישה, באמצעות עו"ד שלומי וינברג, טענה התובעת כי מסיבה לא ידועה החלה הנתבעת במסע הכפשות כלפיה, במסגרתו פרסמה עשרה פרסומים שונים המוציאים את דיבתה. כך לדוגמה, נטען כי הנתבעת אמרה במזכירות בית הספר כי התובעת ניהלה רומן מחוץ לנישואין. כמו כן, תקפה הנתבעת פיזית את התובעת בנוכחות עובדים אחרים בבית הספר תוך שהיא מקללת אותה ומכנה אותה "נאצית" והפיצה במהלך שיחת שימוע שנערכה לשתיים כתבה המייחסת עבירות זיוף, מרמה והפרת אמונים לעובדת בכירה בניסיון לבזות את התובעת. עוד נטען כי הנתבעת שלחה מסרון למנהלת בית הספר בו כינתה את התובעת "אוכלת חינם" ופרסמה שורת פרסומים בפייסבוק בהם פנתה אל בעלה של התובעת וייחסה לתובעת התנהלות שלא כדין. לבסוף, נטען כי הנתבעת שלחה הודעת דוא"ל לעובדי המועצה המקומית בה מתגוררות השתיים, השתלחה בתובעת בין היתר במילים "יורקת לבאר ממנה היא שותה" וטענה כי היא הגילה את שכרה באמצעות רישומים כוזבים. נוכח האמור, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך כולל של 400 אלף שקל.
השופט אביים ברקאי קיבל את התביעה וציין כי קללות וגידופים עשויים ככלל להיחשב כלשון הרע אולם לא כל קללה או גידוף יוכרו כעילה לתביעת לשון הרע והדבר תלוי נסיבות. עם זאת, הוכח כי הטחת הביטוי "נאצי" בתובעת מהווה לשון הרע ומהווה חלק מסדרת התנכלויות ולא אמירה חד פעמית.
עוד קבע השופט כי חלוקת הכתבה המייחסת חשד לזיוף לעובדת בכירה, בפתח השימוע שנערך לנתבעת, תוך רמיזה כי מעשים דומים בוצעו על ידי התובעת עצמה, מהווה פרסום לשון הרע. השופט הדגיש כי הנתבעת "הרשיעה" את התובעת על דעת עצמה והחליטה להפיץ ברבים הכפשות נגדה, וגם בדיון בבית המשפט ניסתה לנהל מעין הליך פלילי בו ניסתה לשכנע שאכן התובעת עברה עבירות כאלה ואחרות. לדעת השופט ברקאי, דרכי פעולה אלו אינן ראויות וכי כאשר אדם חושד באחר בביצוע עבירות – אין מקום להתנהלות של רדיפה והפצת שמועות ועלבונות אלא הפקדת הטיפול הפלילי בידי הרשויות. עוד התייחס השופט למסרון ששלחה הנתבעת למנהלת בית הספר בו כינתה את התובעת "אוכלת חינם" וקבע כי על אף הטענה כי זה נכתב כתלונה על אופן ביצוע עבודתה של התובעת – התמונה המצטיירת היא כי כוונתה של הנתבעת הייתה לפגוע בתובעת במקום עבודתה ולא להגיש תלונה עניינית. לא זו אף זו, תמונה זו משתלבת עם כל התנהלותה של הנתבעת אשר פעם אחר פעם פגעה בתובעת, ונכון יותר לראות פעולה זו כהתעמרות נוספת מאשר תלונה תמימה.
השופט הוסיף כי שרשרת הפרסומים בפייסבוק המטילים דופי בתובעת פוגעים בשמה הטוב ואינם מהווים זוטי דברים, אלא אמירות חוזרות ונשנות המכוונות כלפי התובעת באופן ממוקד ומאשימות אותה בעבירות פליליות ומקבלות משקל שבוודאי אינו קל. כך גם בכל הנוגע למשוח הודעת הדוא"ל לעובדי המועצה. כל זאת, הדגיש השופט ברקאי, אינו הדרך להתמודד עם חשדות לפלילים.
השופט דחה את טענת הנתבעת כי עומדות לה הגנות כלשהן מכוח החוק וקבע כי הפרסומים מלכתחילה לא נעשו בתום לב ולכן לא מתקיים התנאי המקדים לאפשרות תחולתה של איזו מן ההגנות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. בעניין זה הודגש כי הפרסומים נעשו על דרך של קביעת עובדות ולא על דרך של הבעת עמדה או דעה אודות התנהגות התובעת, וכי הנתבעת התבטאה בצורה בוטה ועולבת כלפי התובעת תוך ניסיון ברור לבזותה, להשפילה ולפגוע במקום עבודתה וסביבת מגוריה, ולא מדובר בנתבעת שפעלה באמצעים סבירים על מנת להביא תלונה עניינית לבירור אצל הגורם המוסמך. בנוסף, לא עומדת לנתבעת הגנת "אמת דיברתי" שכן טענות הנתבעת בהקשר זה נעשו באופן כוללני וגס וללא פירוט כנדרש. מעבר לאמור, ברי כי הפרסומים שביצעה הנתבעת במסגרות השונות חורגים הרבה מעבר ל"עניין הציבורי" שיכול היה להיות בפרסום כאמור.
בקביעת סכום הפיצוי, שקל השופט את העובדה שמסכת הפרסומים נמשכה כשנתיים וכי לא מדובר באמירה שנאמרה בעידנא דריתחא אלא בסדרה שיטתית של אמירות מכפישות. בנוסף התייחס בית המשפט לעובדה שהפרסומים כוונו ישירות הן לחברי מועצה, הן לסובבים את התובעת במקום מגוריה ועבודתה ואף לבן זוגה. השופט חייב את הנתבעת בתשלום פיצוי של 90 אלף שקל והבהיר בכל הנוגע לדרישת ההתנצלות ופרסום תיקון, כי מסכת ההתעמרויות שתוארה מחייבת גדיעתו של כל קשר בין בעלי הדין ולכן אין מקום לחייב בפרסום הודעת התנצלות, תיקון או הכחשה שהיא כשלעצמה תגרור הצפת התעמרויות כ"בחישה במים עכורים". מלבד האמור, התובעת ממילא תוכל לעשות שימוש בפסק הדין כהודעת תיקון והכחשה, בהיותו מבהיר קביעות אובייקטיביות ומשפטיות היטב בנוגע לפרשה.
עו"ד שלומי וינברג, שייצג את התובעת, מסר בתגובה כי מדובר בפסק חשוב נוסף שבו בית המשפט הדגיש את הפגיעה הקשה והמתמשכת בשם הטוב של מרשתו, ואת המחיר שיש לפגיעה כזו.
