התובע טען כי הוא היה מיועד לעבור ניתוח להסרת עודפי עור בעפעפיים כדי להקל על הראייה, אך גילה לאחר מכן כי הוא עבר ניתוח בגבות, אשר גרם לו בנוסף לכאבים עזים ולא שיפר את מצבו. ביהמ"ש קבע כי בית החולים הפר את חובת הגילוי בעניין סוג הניתוח והחלופות השונות, אך הבהיר כי הצוות הרפואי לא התרשל והתובע לא התכער כתוצאה מכך
בית משפט השלום קיבל תביעת נזקי גוף של מטופל שעבר ניתוח גבות חרף העובדה כי סבר שמדובר בניתוח עפעפיים שאמור להקל על ראייתו. השופטת סבין כהן קבעה כי היה על הרופאים ליידע את התובע כי כאשר בוחרים בחלופה של ניתוח גבות, תיתכן אפשרות כי הבעיה לא תיפתר עד תום, ותיתכן אפשרות לניתוח נוסף, ופסקה לו פיצוי בסך של 67 אלף שקל בגין הפרת חובת הגילוי.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע עבר שני ניתוחים להורדת קטרקט בעיניו בבית החולים ברזילי באשקלון, שבוצעו על ידי רופאת העיניים שטיפלה בו בקופת החולים שבה היה מבוטח. התובע היה מרוצה עד מאוד מהניתוחים ואף שלח מכתב תודה לבית החולים. עם זאת, מאחר שראייתו לא השתפרה והוא החל לחוש כבדות בעפעפיו הומלץ לו לבצע ניתוח להסרת חלקי עור עודפים בעפעפיים, דבר שיש בו כדי להקל על הראיה. לטענת התובע, בזמן הניתוח פעלו הרופאים באגרסיביות והוא סבל מכאבים איומים לכל אורכו. עוד טען כי הרופא לא המתין להשפעת חומר ההרדמה בטרם החל לחתוך ולאורך כל הניתוח גער במתמחה שסייעה לו.
לטענת התובע, בעת שיצא מהניתוח ראה כי מצב העפעפיים כלל לא השתפר וכי כל רצונו של הרופא היה "לבצע בו ניסויים" על מנת ללמד את המתמחה. לאחר הניתוח החל התובע לטענתו לחוש כאבי ראש איומים ולכן נאלץ להתחיל לצרוך כמויות רבות של כדורים נגד כאבים. לדבריו, בשלב זה הופתע לגלות כי הניתוח שבוצע בו היה בעצם ניתוח גבות ולא ניתוח עפעפיים שאליו הופנה אליו מלכתחילה. רק לאחר שפנה אל רופאת העיניים בקופת החולים, הוא הופנה לביצוע הניתוח בבית החולים תל השומר.
השופטת סבין כהן קיבלה את התביעה בחלקה וקבעה כי החלטת הרופא לבצע בתובע ניתוח גבות על מנת לתקן את הבעיה שנוצרה אצלו לא הייתה בחירה רשלנית. בעניין זה, הסכימו המומחים והרופאים כי ההחלטה מהו סוג הניתוח שיש לבצע אצל המטופל נתונה בידי המנתח ובחירתו היא לגיטימית. בנוסף, המומחה מטעם התובע לא חלק על כך שמהלך הניתוח בוצע ללא התרשלות מצד הרופאים המנתחים, כאשר בסופו של דבר הושגה התוצאה האפשרית לסוג הניתוח.
השופטת הוסיפה כי הן המומחה והן הרופא המנתח הסכימו כי בעת שמבוצע ניתוח זה או אחר לא מובטחת הצלחה וגם במצבו הנוכחי של התובע, לאחר ניתוח העפעפיים, מצבו אינו מושלם. תוצאת הניתוח לא הביאה לכך שהכבדות בעיניו של התובע נעלמה כליל, אך תוצאה זו אינה תוצאה רשלנית אלא תוצאה אפשרית מסתברת של הניתוח.
בכל הנוגע לכאבים שחש התובע לאחר הניתוח, ציינה השופטת כי נראה שמדובר בסיבוך נדיר שעליו עמדו הרופאים אך אלה לא נגרמו כתוצאה מביצוע רשלני של הניתוח. עוד צוין כי אין לראות במראהו של התובע משום כיעור או שינוי משמעותו לעומת מראהו קודם לכן, וגם המומחה מטעמו לא ציין כי בעצם העובדה שקשת הגבות תוקנה יש משום כיעור והוא גם לא בחר להעניק לתובע נכות בשל השינוי במראה הגבות.
השופטת קיבלה את גרסת התובע לפיה לא נמסר לו בשום שלב שהניתוח שהוא עומד לעבור הוא ניתוח גבות ולא ניתוח עפעפיים. בעניין זה קבעה השופטת כי היעדר התיעוד פועל לחובת הנתבעת וכי ממילא, נוכח עדותו האיתנה של התובע בעניין אל מול היעדר תיק רפואי, לא נכון יהיה לסמוך אך ורק על הכתוב בטופס ההסכמה לניתוח ככזה המשקף את העברת המסר לתובע בעניין סוג הניתוח שעליו לעבור והחלופות הניתוחיות השונות.
עם זאת, השופטת דחתה את טענת התובע כי "נעשו בו ניסויים" והדגישה כי כאשר מדובר בניתוח שההתוויה הרפואית שלו היא לרוב התוויה קוסמטית, חובת היידוע של הרופאים היא חובה מוגברת והיה עליהם להסביר לתובע מהן האלטרנטיבות הטיפוליות העומדות לפניו, בפרט כאשר ישנן שתי אפשרויות. כפועל יוצא, היה על הרופאים ליידע את התובע, כי כאשר בוחרים בחלופה של ניתוח גבות תיתכן אפשרות כי הבעיה לא תיפתר עד תום ותיתכן אפשרות לניתוח נוסף. כן היה על הרופאים להעמיד את התובע על השינויים שיראו בפניו עם הרמת הגבות, שינוי שהסתבר כי דעתו של התובע לא היתה נוחה ממנו.
בשולי הדברים, קבעה השופטת כי לא היה מקום לקבוע כי הנתבעת היתה מחויבת ליידע את התובע בדבר הסיכון של הכאב החריג בגבות כתוצאה מהניתוח, שהוא כאב זמני. כפי שהעידו הרופאים, מדובר בסיבוך חריג מאוד וגם המומחה מטעם התובע לא ציין כי הוא מופיע כסיבוך בספרות המקצועית.
