ויכוח על כספי נאמנות הוביל לקטטה אלימה בין עורך דין ולקוח במשרדו של עורך הדין. ביהמ"ש קיבל את התביעות ההדדיות שהגישו האחד כלפי השני אך קבע כי הפיצוי שנפסק לכל אחד מהם בשל התקיפה – 15 אלף שקל – מתקזז. בתוך כך הבהיר ביהמ"ש כי כשם שיש לדרוש מעורך הדין להיות "המבוגר האחראי" ולמנוע את ההסלמה, יש להרתיע לקוחות מלהפוך את עורכי הדין שלהם לשק חבטות
בית משפט השלום בתל אביב קיבל תביעות הדדיות בין עורך דין ללקוחו, שעניינן תגרה שפרצה ביניהם בדירתו של עורך הדין המשמשת גם כמשרדו. השופט משה תדמור ברנשטיין קבע כי מדובר בתקיפה הדדית של כל צד את משנהו וכי כשם שיש לדרוש מעורך דין לשאוף להיות "המבוגר האחראי" בסיטואציות של סכסוך הקשור למתן שירות על ידיו, יש כמדיניות משפטית להרתיע לקוחות של עורכי דין מלהפוך אותם לשק חבטות. משכך, נפסק כי לאיש מהצדדים לא עומדת ההגנה המיוחדת בפקודת הנזיקין וכי הפיצוי המגיע להם יקוזז האחד כלפי השני.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת עורך הדין, יום קודם למריבה קיבל מאת הלקוח פקס בו טען כי עורך הדין קיזז מכספי נאמנות שהועברו לידיו שלא כדין כספים המגיעים לו באופן פרטי. בערב שלמחרת נשמעה דפיקה על הדלת וכשעורך הדין פתח אותה מעט דחף הלקוח את הדלת בכוח והתפרץ לדירה. בשלב זה התקדם הלקוח במהירות לחדר העבודה של עורך הדין, נעמד מול השולחן ודרש ממנו "כספים ובעיקר מסמכים". עורך הדין דרש מהלקוח להסתלק מהמקום, אולם לפי הנטען זה אחז בו והחל לגרור אותו מחדר העבודה לכיוון המסדרון הצר שבשירותי האורחים, לפת אותו מאחור בצווארו ודחף אותו לחדר השירותים תוך שעורך הדין נופל ארצה. אז רכן הלקוח מעליו והחל לחנוק אותו עד שהתחיל לחרחר ולהיחנק והרגיש שהוא בסכנת חיים. עורך הדין הצהיר עוד כי הוא ניסה להתגונן ולאותת ללקוח אפילו בנשיכה בזרועו, אולם זה לא הרפה ממנו ונשך אותו בחזרה. בלית ברירה, נאלץ עורך הדין, לטענתו, לאיים על הלקוח שינסה אפילו להשיג סכין במטבח, הכל במטרה שיפסיק סוף סוף לחנוק אותו. בשלב זה שחרר אותו הלקוח מהחניקה, נעמד לא רחוק מדלת הכניסה והכה את עורך הדין באגרוף חזק ביותר בלסת שמאל ולאחר מכן הסתלק מהדירה במהירות.
על פי גרסת הלקוח, לאחר שעורך הדין התקשר אליו בעקבות הפקס ששלח, ובין השניים פרץ ויכוח טלפוני על כספי הנאמנות, סוכם שהלקוח יגיע למשרדו של עורך הדין ביום למחרת על מנת לדון עמו בדברים. כאשר הגיע הלקוח לדירתו/משרדו של עורך הדין, ולאחר דין ודברים הודיע לו הלקוח כי הוא משוחרר מהמשך הייצוג ודרש לקבל את כל המסמכים הקשורים בתיק בכדי להמשיך את הטיפול בעצמו. אלא שעורך הדין סירב לדרישתו ודרש שיעזוב את משרדו. משהבהיר לו הלקוח כי אין בכוונתו לעזוב ללא כל החומר שדרש, החל עורך הדין לנקוט נגדו באלימות פיזית ואף איים כי ידקור אותו.
שני הצדדים הגישו תלונה במשטרה למחרת האירוע ונגד שניהם הוגשו כתבי אישום. כתב האישום נגד הלקוח הוביל להכרעת דין ולגזר דין, ואילו כתב האישום נגד עורך הדין לא הוביל לדיון לגופו ולטענתו חזרה בה הפרקליטות מהאישום נגדו.
השופט משה תדמור ברנשטיין קיבל את שתי התביעות אך קבע כי שיעור הפיצוי לו זכאי כל צד בגין תביעתו מקזז את חיובו כלפי הצד השני. השופט ציין כי מדובר ב"עדות בעל דין יחידה" מטעם כל צד המעלה גרסאות סותרות לגבי אותו אירוע, ולכן די בכך על מנת להכריע שמדובר היה בתקיפה הדדית של כל צד נגד משנהו. מאידך, כל צד דבק בגרסתו, שבעצם עומדת לו הגנת הסבירות שבמעשיו הקבועה בסעיף 24 לפקודת הנזיקין. אולם, לבד מממצאים ברורים שקבע בית המשפט בעניין התקיפה ההדדית, לא נמצא סיוע לטענות אחרות מטעמם, כך שלא ניתן לקבוע כי למי מהם עומדת ההגנה המיוחדת כהוראת סעיף 24 לפקודה. כן מצא השופט זוויות מבט שונות לאותו מעשה, כגון לעניין טענת החניקה מטעם עורך הדין, אולם לשיטתו, מדובר בתיאור של מאבק שלא ראוי היה שבכלל יתחיל ולא ניתן לקבוע את תחולת ההגנה המיוחדת לטובת מי מהצדדים.
אשר לטענת הלקוח לפיה היה על עורך הדין להיות בנסיבות אלה "המבוגר האחראי" ולמנוע את ההסלמה, קבע השופט כי גם ללקוח היו אופציות לוותר ולסגת, שכן מדובר במצב בו בידיו קיימת האפשרות להשיג את המסמכים בדרכים חוקיות, אם בצורה של פנייה חוזרת לרשויות מסוימות בגיוס המסמכים מחדש ואם בצורה של מתן צו בית משפט לעורך הדין למסור את המסמכים לידיו. עוד נקבע כי כשם שיש לדרוש מעורך דין לשאוף להיות "המבוגר האחראי" בסיטואציות של סכסוך הקשור למתן שירות על ידיו, הרי שיש כמדיניות משפטית להרתיע לקוחות של עורכי דין מלהפוך אותם לשק חבטות. בעניין זה, התרשם השופט מחזותם של הצדדים כי הלקוח נחזה להיות בעל הכוח הפיזי הגדול יותר, ולכן עצם נוכחותו במשרדו של עורך הדין החל משלב מסוים, כנגד הסכמתו של עורך הדין, היוותה איום מסוים כלפיו. מאידך, גם התנהלותו של עורך הדין בנקודות מסוימות, לאחר שהרשה ללקוח להיכנס למשרדו וסירב לדרישתו למסור לו את המסמכים, מגיעה כדי תקיפה. מלבד זאת קבע השופט כי מדיניות משפטית נאותה בנסיבות בהן לא הוכח כי מי מהצדדים היה קורבן בלבד ולא הוכח כי רק אחד הצדדים אשם בהסלמת המצב ובאלימות שהתלוותה לו – תומכת בכך שאין ליתן למי מהצדדים פרס בצורה של פרישת ההגנה המיוחדת על מעשיו באירוע המריבה.
שני הצדדים יפוצו בסך של 15 אלף שקל בגין כאב וסבל באופן המתקזז הדדית.
