חדשות

התובע נעצר בביתו באישון לילה בחשד לביצוע עבירות של היזק לרכוש במזיד, סיכון אדם בנתיב תחבורה, חבלה במזיד לרכב ותקיפה, ובוצעו בו שלושה חיפושים בעירום בפרק זמן של 24 שעות. בית המשפט פסק לו פיצוי בסך 30 אלף שקל וקבע כי המשטרה חרגה מסמכותה

בית משפט השלום קיבל את תביעתו של תושב יצהר שנעצר בביתו באישון לילה ופסק לו פיצוי בסך 30,000 שקל בגין שלושה חיפושים בעירום שבוצעו בו בפרק זמן של 24 שעות. נקבע, כי החיפושים נערכו שלא כדין מכיוון שלא היה כל צידוק או עילה לעשות כן וכי אי חוקיותם נובעת גם מהעובדה שהסוהרים לא ביקשו את הסכמת התובע לכך.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

התובע, תושב יצהר בשנות העשרים לחייו, נעצר בשנת 2015 בחשד לביצוע עבירות של היזק לרכוש במזיד, סיכון אדם בנתיב תחבורה, חבלה במזיד לרכב ותקיפה על רקע מעצר חוקי. לטענת התובע, בפרק זמן קצר בן 24 שעות נערכו בגופו שלושה חיפושים בעירום על ידי שוטרי משטרת אריאל, סוהרי יחידת נחשון וכן ע"י סוהרים במגרש הרוסים. חיפושים אלה נערכו ללא כל הצדקה וללא כל עילה לעשות כן, כיוון שלא היה כל יסוד סביר לחשוד שהוא מחביא בגופו חפץ אסור. נוכח האמור, טען התובע כי מדובר בפגיעה בזכויות ובפגיעה בכבוד המקנה לו פיצוי בסך 40,000 שקל.

המדינה מצידה, טענה כי לא נפל כל פגם בשיקול הדעת שהביא למעצר התובע וכי ההחלטה על ביצוע חיפושים ולעצרו ניתנה ובוצעה במסגרת תפקידה של המשטרה. בעניין זה, נטען כי אין לרפות את ידי המשטרה במלחמתה בפשיעה ואין לפגוע באינטרס הציבורי בהעמדתם של עבריינים לדין.

הרשם הבכיר בנימין בן סימון קיבל את התביעה במלואה וקבע כי המדינה תפצה את התובע ב-10,000 שקל בגין כל חיפוש שנערך בגופו. הרשם הפנה להגדרת "עירום" בויקיפדיה שהיא "מצב בו אנשים אינם לובשים בגדים לגופם ואיברי המין שלהם גלויים", וכן להגדרה במילון אבן שושן, לפיה "עירום" הוא "מערטל, שאינו לבוש, שאין כסות לגופו".

לגופו של עניין נקבע כי ביחס לחיפוש הראשון שנערך במשטרת אריאל, יש לקבל את גרסת התובע לפיה לא הוצעו לו מגבת או בגד כדי להצניע את מבושיו וכי יש לזקוף לחובתה של המשטרה את העובדה שהשוטר לא ערך דוח בכתב לעניין החיפוש. לדעת הרשם, הוראת המשטרה לתובע להתפשט מבגדיו התחתונים נעשתה בניגוד לסמכותה החוקית וכי זו לא הפעילה שיקול דעת לגבי הצורך בחיפוש וביצעה את החיפוש רק על בסיס העובדה שהתובע נעצר.

אשר לחיפוש השני, שלטענת התובע בוצע בו ע"י סוהרים של יחידת נחשון שהגיעו להובילו לדיון בבית המשפט, קבע הרשם כי גם ביחס אליו יש לקבל את עמדת התובע. מתוך דבריו של שוטר שהיה עד ראיה התרשם בית המשפט כי החיפוש שמבצעים לוחמי נחשון נובע מכך שהם לא סומכים על השוטרים וכי הם נוהגים לבצע חיפוש מעין זה, בכל מקרה, יהיו אשר יהיו הנסיבות. בהינתן שקיים נוהל האוסר על לוחמי נחשון לבצע חיפוש בתחנת משטרה והחיפוש בעירום יבוצע על ידי שוטר בלבד, ברור לדעת הרשם כי לוחמי נחשון הפרו את הנהלים וביצעו חיפוש שלא על פי סמכויותיהם וחרגו אגב כך מהרשות שניתנה להם בחוק ואף בנהלים. גם בעניין זה זקף בית המשפט לחובתה של המדינה את העובדה שלא טרחה להעיד את סוהרי נחשון שהיו מעורבים במקרה, אלא בחרה להעיד אדם שתפקידו הוא קצין מטה. בכל מקרה, מדובר היה להערכת הרשם בחיפוש מיותר שנערך באותו מקום ובסמיכות לאחר ששוטר ביצע חיפוש בעירום על התובע.

לבסוף, התייחס בית המשפט לחיפוש שערך השב"ס לתובע בעירום לפני שנכלא במגרש הרוסים וקבע כי גם במקרה זה המשטרה חרגה מסמכותה. צוין, כי התובע נעצר חודש לאחר האירוע בו נחשד, כאשר המעצר בוצע באישון לילה בביתו בלא שיכול היה לצפות את מעצרו מראש. מכאן, שלא הייתה זיקה בין האירוע לבין המעצר כאשר סביר להניח שכשאדם נעצר באישון לילה בעת שינה, יכולתו לשמור בתוך גופו חפץ מסוכן אינה רבה. בנוסף, מאז שנעצר היה התובע ברציפות במחיצת שוטרים וסוהרים ועבר שני חיפושים בעירום, ולכן הסיכוי כי בנסיבות אלה ישיג חפץ מסוכן הוא מינימלי ולמעשה איננו סביר. מעבר לאמור, הסמכות לערוך את החיפוש החזותי נתונה לשיקול דעתו של הסוהר. לפיכך, מקום שהמדינה קובעת כי יש לבצע חיפוש בעירום בכל כניסה שנייה לכלא – נשמט היסוד של שיקול דעת.

לבסוף ציין בית המשפט כי החיפושים לא היו חוקיים גם מכיוון שהסוהרים לא ביקשו את הסכמת התובע. בעניין זה, קובע סעיף 2(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי) כי "אין עורכים חיפוש בגופו של חשוד אלא לאחר שנתבקשה הסכמתו לכך". כמו כן, הדרישה כי חיפוש בעירום יהיה בהסכמה נובעת גם מסעיף 95ו לפקודת בתי הסוהר, לפיו חיפוש חיצוני ובחינה חזותית של גוף עירום יהיו בהסכמת העצור או האסיר. הובהר, כי הסכמה אינה העדר התנגדות אלא הסכמה טעונה בקשת הסכמה, ומקום שלא התבקשה הסכמה, יש לקבוע כי המדינה פעלה בניגוד לדין.

סיכומם של דברים – התביעה התקבלה במלואה; בגין כל הפרה תשלם המדינה לתובע סך של 10,000 שקל ובסה"כ 30,000 שקל, בתוספת 10,000 שקל עבור שכר טרחת עורך דין.

תא"מ 58739-10-15