בית המשפט לענייני משפחה דחה תביעה שהגיש אב שהיגר עם משפחתו לארה"ב בשל קשיים כלכליים, בטענה כי אמם חטפה אותם לישראל ללא ידיעתו. נקבע, כי ארה"ב מעולם לא הפכה להיות מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים לאור "חיי הנדודים" שנכפו עליהם שם ע"י הוריהם
בית המשפט לענייני משפחה דחה תביעת אב להחזרת ילדיו הקטינים למיאמי מכוח הוראות חוק אמנת האג. זאת לאחר שאשתו אספה את הילדים מבית הספר בצהרי היום ללא ידיעתו ושבה איתם לארץ. בית המשפט: על אף העובדה שהקטינים חיו כשלוש וחצי שנים בארה"ב זו מעולם לא הפכה להיות מקום מגורים רגיל עבורם ולכן לא מדובר בחטיפה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הצדדים, שניהם יהודים אזרחי ישראל, נישאו בשנת 2009 ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים. עקב קשיים פיננסיים החליטו בני הזוג לרדת מהארץ ועל כן עברה המשפחה להתגורר באורלנדו, פלורידה ובהמשך עברו לגור בעיירה באזור מיאמי. באחד הימים בינואר 2017, אספה האם את הילדים מבית הספר בצהרי היום ועלתה עימם לטיסה לישראל מבלי שהאב ידע על כך. הדבר נודע לו רק בשעות הצהריים של אותו יום עת הגיע לאסוף את הקטינים בעצמו ממסגרות החינוך שלהם. מאז ועד היום שוהים הקטינים בישראל עם אמם ואילו האב נותר במיאמי.
בעקבות האמור, הגיש האב תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ בה עתר לחייב את האם להשיב את הקטינים לארה"ב מכוח חוק אמנת האג להחזרת ילדים חטופים. לטענתו, האם חטפה את שני הקטינים לישראל באופן חד צדדי מאחורי גבו והוא מעולם לא הסכים ולא השלים עם הדבר. לדבריו, מקום המגורים הרגיל של הקטינים הוא בארה"ב מאחר שהם חיו ולמדו שם במשך כמעט ארבע שנים וכאביהם וכמי שגר עמם כל חייהם, יש לו זכויות משמורת עליהם.
האם לא התכחשה לעובדה שהיא שבה עם הקטינים לישראל באופן חד צדדי מבלי לקבל את הסכמת האב ואף ללא ידיעתו, אולם טענה כי הילדים לא נחטפו אלא חזרו למקום מגוריהם הרגיל ולפיכך אין תחולה לאמנת האג. לדברי האם, היה לה ברור שהקטינים לא יכלו להישאר בארה"ב מאחר ששהו שם במעמד תיירים ולא הייתה להם קורת גג יציבה. בעניין זה תיארה האם כיצד עברה המשפחה ממקום למקום, נאלצה להתגורר בחמש דירות שונות ואף לנה כמה ימים ברחוב, ברכב, בבתי מלון ואצל קרובי משפחה. לפיכך טענה כי מדובר במצב בלתי נסבל עבור הילדים. עוד הוסיפה האם כי האב נקט כלפיה באלימות מינית וכשאמרה לו כי היא חייבת לעזוב אף נטל סכין ואיים כי יפגע בעצמו.
השופטת מירה רום פלאי דחתה את התביעה וקיבלה את עמדת האם לפיה לא מדובר בחטיפה. צוין, כי תנאי מקדמי לתחולתה של אמנת האג הוא שהרחקת הקטינים הייתה ממקום המגורים הרגיל שלהם, כאשר נטל ההוכחה לכך מוטל על התובע. במקרה זה, אין מחלוקת כי הקטינים חיו בארה"ב קרוב לארבע שנים, למדו שם, היו רשומים למסגרות החינוך שם ומקום מגוריהם הפיזי ערב החטיפה הנטענת היה שם. אין גם מחלוקת כי עד למועד העזיבה לא הוסדרה שהותם של הקטינים בארה"ב באופן חוקי והיא אף נזנחה על ידי ההורים. עוד הוכח כי לקטינים לא היה ביטוח רפואי בארה"ב ואף לא היה להם מקום מגורים קבוע.
לדעת השופטת, כוונת הצדדים הייתה נסיעה לתקופה מוגבלת לצורך "עשיית כסף" שאין מחלוקת כי בפועל לא נעשה ואף להיפך. עוד נקבע כי האירוע בו נטל האב סכין ואיים כי יפגע בעצמו אם האם תעזוב לישראל עם הקטינים מהווה "חטיפה רעיונית", שכן באירוע אלים זה מנע מהאם להחזיר את הקטינים אל מקום מושבם הרגיל בישראל.
נוכח האמור קבעה השופטת כי קבע כי ממכלול הראיות מוביל למסקנה כי על אף העובדה שהקטינים חיו כשלוש וחצי שנים מחייהם הקצרים בארה"ב, זו מעולם לא הפכה להיות מקום מגורים רגיל עבורם. מנגד, ישראל מעולם לא הפסיקה להיות מקום מגוריהם הרגיל אלא הייתה עבורם "בית" במשמעות של "Home" - מקום לשוב אליו, בפרט לאור חיי הנדודים אשר נכפו עליהם בארה"ב. משכך, אין מדובר בחטיפה ודינה של התביעה להידחות.
