האב המשמורן נמנע מלציין בפני בית המשפט כי הוא נישא מחדש או כי רעייתו על חמשת ילדיה מתגוררת עמו ונושאת בהוצאות המשפחה, וטען להכנסה נמוכה מהרצאות בישיבה וגיוס תרומות, אשר לא תאמה את מצבו הכלכלי ואת הסכומים שהוזרמו לחשבון הבנק שלו
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה ברובה תביעת מזונות שהגיש אב לארבע בנות קטינות הנמצאות במשמורתו, שעניינה חיוב האם במזונותיהן מדין צדקה. השופטת אורית בן דור ליבל קבעה כי חלקה של האם בנטל המזונות, בהתחשב בהכנסותיהם הפנויות של הצדדים, עומד על 10% בלבד, ופסקה כי במקום לשלם את הסכום האמור לידי האב, עליה לעשות זאת באופן ישיר על ידי רכישת ביגוד והנעלה לקטינות בסכום חודשי שלא יפחת מ- 440 שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
שני הצדדים, הורים ל-4 בנות קטינות, מנהלים סכסוך ארוך ומתמשך במשך מספר שנים, שראשיתו בתביעה שהגישה האישה בגין חטיפת הקטינות ארצה מארה"ב, תביעה שהתקבלה על ידי בית המשפט, ובעקבותיה שבו הקטינות לארה"ב. בהמשך התקיים בארה"ב הליך משמורת, אשר בסופו נקבע כי האב הוא ההורה המשמורן, והבנות שבו להתגורר עמו בישראל, בעוד אמן נותרה שם. זמן מה לאחר מכן חזרה האם לישראל, והיא נוסעת לארה"ב מעת לעת לצורך עבודתה.
כיום לא מתקיים כל קשר בין האם לבין שתיים מבנותיה, ועם שתי הבנות האחרות מתקיים מפגש אחת לשבוע למשך כשעתיים וחצי. לפני כשנתיים נישא הנתבע בשנית לאם לחמישה ילדים מנישואים קודמים, המתגוררים יחד עם האב ובנותיו. עד לחודש אפריל השנה התגוררו כולם בדירת הצדדים בבית שמש, ולאחר שנמכרה, עברו להתגורר בדירה שכורה.
לטענת האב, האם חייבת במלוא מזונותיהן של הבנות שגילן מעל 15 שנה, ובמזונות שתי הבנות הקטנות מעבר לצרכיהן ההכרחיים, וזאת בהתאם לרכושה ולהכנסתה, אשר לטענתו גבוהה עשרות מונים משלו. בכתב התביעה טען האב להוצאות חודשיות של הקטינות בסך של 10,800 שקל ולעלות המדור עבורן בסך של 6,000 שקל נוספים, ועל כן עתר לחיוב האם בסך של 6,906 שקל לחודש.
האם כפרה בחובתה להשתתף במזונות הקטינות וטענה כי הכנסתה הזעומה אינה מספיקה למחייתה ולצרכיה ההכרחיים, וכי היא פטורה מהשתתפות בהוצאותיהן של הבנות הבוגרות יותר גם משום שהן מסרבות לקשר עמה.
השופטת אורית בן דור ליבל ציינה את פסק דינו התקדימי של בית המשפט העליון, שקבע בהרכב מורחב כי בגילאי 6-15 החוב במזונות הוא מדין צדקה, החל במידה שווה על שני ההורים, על פי יכולותיהם הכלכליות. השופטת התייחסה לסכומים שפירט האב בתביעתו, שלא נתמכו באסמכתאות כלשהן, וציינה כי הוא אף לא פירט את העובדה שנישא, או כי רעייתו על חמשת ילדיה מתגוררת עמו ונושאת בחלק מעלות שכר הדירה, וממילא לא טען לשיעור חלקן של הקטינות בהוצאות הבית, בשים לב לעובדה שהן 4 מתוך 9 ילדים.
השופטת הוסיפה כי אם האינדיקציה לקביעת שיעור מזונות מדין צדקה היא המצב ששרר עובר לפירוד הצדדים וביחס לרמת החיים שאליה הורגל הקטין קודם לכן, הרי שבמקרה זה, המצב הכלכלי ששרר בבית בני הזוג היה בכי רע, והם הגיעו למצב שבו לא יכלו לספק לבנות את הצרכים הבסיסיים ביותר. במקרה זה, שיעור המזונות מדין צדקה יהיה כזה שיבטיח רמת חיים מינימלית – כ-1.400 שקל לחודש, ללא הוצאות מדור וחינוך. עם זאת, הבהירה השופטת, פסיקת מזונות למספר ילדים אינה נעשית בדרך של מכפלת סכומי המינימום, אלא מתחשבת במספר הנפשות בבית. השופטת העמידה את סך כל הוצאות הקטינות על סך של 5,500 שקל ובניכוי קצבת הילדים שמקבל לידיו האב – על סך של 4,636 שקל.
השופטת דחתה את טענותיו של האב הנוגעות להכנסתו הנמוכה, וציינה כי הדבר אינו מתיישב עם העובדה שהוא מפרנס את בנותיו, כפי שהתחייב גם בפני בית המשפט בארה"ב, עם ההחזר החודשי של יתרת חובותיו לגמ"חים בסך של 1,000 דולר בחודש ועם העובדה כי הוא נמנע מלהשתמש ביתרת האשראי שלו בבנק. השופטת ציינה כי התובע, המלמד בישיבה ומגייס כספים עבורה, מקבל סכומים נכבדים שמקורם אינו ברור, ויש לייחס אותם להכנסותיו, ומכל מקום – מדובר באדם צעיר, משכיר ובריא, שאינו ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו, כפי שעשה בעבר. נוכח האמור העריכה השופטת את רמת הכנסתו או פוטנציאל הכנסתו של התובע בסך של 17 אלף שקל נטו לחודש. לכך יש להוסיף את תרומתה של רעייתו, המשכירה דירות שבבעלותה, לכלכלת המשפחה כולה. מנגד, ציינה השופטת, לאם הכנסה דלה וחובות של מאות אלפי דולרים לעורכי דין, לאוניברסיטה ולמס הכנסה האמריקאי, והיא נאלצת לטפל בקשישים ולנקות בתים על מנת לספק את צרכיה המינימליים. על כן, קבעה השופטת, הכנסתה הפנויה לאחר הפחתת עלות המדור והותרת מינימום למחייתה, מגיעה ל-10% מהכנסתו הפנויה של התובע, כך שיש לחלק את נטל תשלום המזונות ביניהם ביחס הזה – 90% לאב ו-10% לאם.
השופטת פסקה כי בנסיבות אלה נוכח הסכום הנמוך והעובדה שביכולתו הכלכלית של האב להמשיך ולשאת בכלל מזונותיהן של הקטינות, תחויב האם לשאת בשיעור המזונות שנקבע ישירות כלפי הקטינות ברכישת ביגוד והנעלה עבורן בסכום חודשי שלא יפחת מ-440 שקל.
