בית המשפט לענייני משפחה קבע את מועד הקרע בין בני זוג לצורך איזון המשאבים ביניהם מספר חודשים בלבד לפני התרת הנישואים, חרף העובדה שהאישה עזבה את הארץ מספר שנים קודם לכן עם ילדיה. זאת, לאחר שהבעל המשיך להשקיע את כספו בנכסים משותפים
בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע קבע את מועד הקרע בין בני זוג לצורך איזון המשאבים ביניהם מספר חודשים לפני התרת נישואיהם, חרף העובדה כי האישה עזבה את הארץ 6 שנים קודם לכן עם ילדיה. בית המשפט הבהיר כי חרף הריחוק הפיזי, לא הוצגה ראייה משכנעת להפסקת השיתוף הרכושי ביניהם קודם לכן, במיוחד נוכח העובדה כי בשנים אלה נרכשו במשותף שתי דירות נוספות על ידי השניים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בני הזוג נישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל ומנישואיהם נולדו שלושה ילדים. השניים עלו לארץ כחמש שנים לאחר נישואיהם, וכעבור שנה רכשו דירת מגורים שנרשמה על שם שניהם בחלקים שווים.
בשנת 2006 חזרה התובעת לחו"ל יחד עם שלושת ילדי בני הזוג. כחמש שנים לאחר מכן, נרכשה דירה נוספת בישראל, וגם בה נרשמו הזכויות על שם שני הצדדים שווה בשווה.
בסוף שנת 2012, לאחר ששבה התובעת לישראל, הגיש הנתבע תביעה להתרת נישואים, ונישואיהם של השניים הותרו. מאז מנהלים הצדדים מספר הליכים משפטיים, בהם תביעה למזונות, תביעה למשמורת ותביעה לאיזון משאבים.
במסגרת התביעה לאיזון המשאבים טען הנתבע כי מועד הקרע הוא המועד שבו שבה התובעת לחו"ל עם הילדים (ביוני 2006), על רקע משבר בחיי הנישואים, אז פסק למעשה השיתוף ביניהם. לטענתו, רישום הזכויות בדירה השנייה נעשה בשל ייעוץ משפטי לקוי שקיבל, לפיו הוא לא יוכל לקבל משכנתא מבלי שהתובעת תירשם גם כלווה, היות שהם היו עדיין רשומים כנשואים.
התובעת הכחישה את הטענות וטענה כי ההחלטה על חזרתה לחו"ל היתה החלטה משותפת, וכי בהמשך לתוכנית זו רכשו השניים מגרש בחו"ל, שעליו בנו בית מגורים משותף, וגם רכישת הדירה השנייה היתה בעקבות החלטה משותפת. השניים תכננו כי היא תיסע עם הילדים לחו"ל ואילו הנתבע יישאר קצת בארץ במטרה לחסוך כספים מעבודתו ולאחר מכן יצטרף אליהם. לטענתה, באפריל 2012 נודע לה כי הנתבע מנהל רומן עם אישה אחרת, ובעקבות זאת חזרה ארצה במטרה לנסות ולהציל את נישואיה.
השופטת רות אטדגי פריאנטה קיבלה את גרסת התובעת וקבעה כי חרף מגוריהם הנפרדים של הצדדים משנת 2006 ועזיבת האישה את הארץ יחד עם הילדים, לא פסק השיתוף בין הצדדים במועד זה, אלא רק באפריל 2012.
השופטת ציינה כי גרסת הנתבע היתה בלתי עקבית ומשתנה, וכי היא לא שוכנעה כי עזיבתה של האישה נבעה ממשבר שפרץ בנישואיהם. בחקירתו הודה הנתבע כי נושא הגירושין כלל לא עלה על הפרק לפני העזיבה ולא התגבש בין השניים כל הסכם פרידה, בכתב או בעל פה.
השופטת הוסיפה כי האינדיקציה הברורה ביותר להמשך יחסי השיתוף לאחר שנת 2006 היא עצם בניית דירת מגורים נוספת בחו"ל, שבו השקיע הנתבע את כל כספי הפיצויים וכספי הפנסיה שצבר, כספי תוכנית חיסכון שפדה וכספי קרן השתלמות. הנתבע הוסיף כי הוא זה אשר השגיח על בניית הבית ושיפוצו, ולשם כך נסע לחו"ל כדי להשגיח באופן אישי. בבית זה, שנרשם על שם אמה של התובעת, התגוררו התובעת והילדים עד לחזרתם לארץ.
השופטת הדגישה כי כל הפעולות הללו מצביעות על כוונה אחת ברורה – רילוקיישן; כוונת השתקעות בחו"ל. "אין זה מתקבל על הדעת כי אדם יתפטר ממקום עבודה יציב בו הועסק תקופה כה ארוכה, ישקיע את כל כספי חסכונותיו בדירה שאינה בארץ מגוריו אלא בארץ מגורי אשתו בנפרש; ירשום את הזכויות בה על שם אמה של האישה וכל זאת שעה שכל אותה עת 'כבר ידע שהם מזמן כבר לא ביחד'" כתבה השופטת בהחלטתה. השופטת הוסיפה כי הנתבע אף תמך במשפחה בסכומים חודשיים של 150-200 דולר, והמשיך להיפגש עם אשתו וילדיו במקום מגוריהם בחו"ל למשך תקופות ארוכות. אינדיקציה נוספת ומרכזית, לדעת השופטת, להמשך השיתוף הכלכלי בין הצדדים היא רכישת הבית הנוסף ורישומו על שם שניהם בשנת 2011. השופטת דחתה את טענת הנתבע כי מדובר היה ברכישה משתלמת, ועל כן הוא לא ביקש להתיר את נישואיו טרם ביצוע הרכישה, והבהירה כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים מהווה ראייה חותכת לתוכנו. הנתבע לא הצליח לסתור את הרישום באמצעות ראיות ממשיות וכבדות משקל, ועל כן אין לסטות מרישום הזכויות אף אם הוא זה שנשא בתשלומי המשכנתא.
"דומני כי הפירוד הממשי נוצר אכן רק עם היוודע לתובעת על קיומה של האישה האחרת, כטענתה", סיכמה השופטת. "ולראייה: הנתבע עתר להתיר את נישואיו רק לאחר שאשתו הנוכחית נכנסה להיריון. רק במועד זה חדלו הצדדים לראות את עצמם כשותפים ונישואיהם הפכו למרוקנים מתוכן".
