השכן, שאף נקרא על שם הקשיש ושינה את שמו לשם משפחתו, נקבע בצוואה כיורש של מרבית כספו ורכושו של המנוח, לרבות דירת מגורים בת"א. בהתנגדות לקיום הצוואה טען האפוטרופוס הכללי: הקשיש הערירי היה "מצע נוח" להשפעה בלתי הוגנת של התובע ואמו לערוך צוואה אשר מזכה אותם בכל עזבונו
בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב דחה את התנגדות האפוטרופוס הכללי לקיום צוואתו של קשיש ערירי, שהוריש את כל רכושו לשכנו לשעבר ולאמו שבמשך שנים עבדה כעוזרת בית בביתו ואף טיפלה באשתו המנוחה בעת מחלתה. נקבע, כי לא הוכחה כל השפעה בלתי הוגנת והיורש אף הוכיח כי היחסים בין בני הזוג המנוחים לבינו חרגו מיחסים רגילים ואלו התייחסו אליו כאל בנם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המנוח הלך לעולמו בשנת 2014, בהיותו בן כ- 89 שנים. אשתו של המנוח נפטרה כ-8 שנים לפניו. לבני הזוג, שעלו לישראל מרומניה בשנות השבעים, לא היו ילדים אולם היו להם מספר קרובי משפחה בארץ. עם עלייתם לישראל הכירו המנוחים את אמו של התובע ואת בני משפחתו אשר התגוררו בשכנות להם. באותה תקופה אמו של התובע החלה לעבוד כעוזרת בית בביתם של המנוחים ובמהלך השנים עד פטירת המנוח נשמר ביניהם קשר חזק אשר הלך והתהדק עם הזמן. גם בין התובע למנוחים התקיים קשר מיוחד, כשלטענתו אמו אף קראה לו על שם המנוח נוכח מערכת היחסים הקרובה שנרקמה בין המשפחות. התובע אף שינה את שם משפחתו לשם משפחתו של המנוח, לטענתו כאות מחווה למנוח שהיה כאמור חשוך ילדים.
ברבות השנים צברו המנוחים רכוש רב הכולל בין היתר דירת מגורים בתל אביב וכספים. בשנת 2000 ערכו המנוחים צוואות הדדיות בהן הוריש כל אחד מהם את רכושו לבן הזוג שיוותר בחיים והוסיפו כי במקרה שבן הזוג השני ילך לעולמו לפניו אזי רכושו יחולק בין קרובי משפחתם ו- 10% יחולקו לתובע.
בשנת 2006 חלתה אשת המנוח במחלת הסרטן ואמו של התובע טיפלה בה בתקופה זו במסירות רבה. כארבעה חודשים לאחר פטירת האישה, ערך המנוח צוואה חדשה בפני עו"ד ובה ציווה את כל רכושו לתובע ולאמו בחלקים שווים, למעט סך של 300,000 שקל שיופקד על ידי אמו של התובע בחשבון בנק נפרד, ממנו תעביר סך של 2,500 שקלים כל חודש לידי אחות המנוח עד אחרית ימיה. בשנת 2012 ערך המנוח צוואה חדשה נוטריונית ובה ציווה 40% מכלל הכספים שיש לו בחשבונות הבנק לידי אמו של התובע, ואילו את יתרת העיזבון ובכלל כך דירת המגורים של המנוח בתל-אביב לידי התובע. בצוואה זו ביקש המנוח מהתובע לדאוג לאחותו ולסדר לה מקום בבית אבות ולשלם את כל ההוצאות הכרוכות בכך.
לאחר פטירתם של המנוח ואחותו, הגיש התובע בקשה לקיום הצוואה בפני הרשם לענייני ירושה, אלא שכאן נכנס לתמונה האפוטרופוס הכללי שהודיע על התנגדותו לקיום, בעילה של השפעה בלתי הוגנת ופגיעה בעקרון ההסתמכות של אשת המנוח. לטענת האפוטרופוס, במועד עריכת הצוואה היה המנוח צלול אמנם, אולם מבחינה פיזית נזקק לעזרתם של התובע ואמו בניהול כספים, בקניות, בכביסה, בניקיון הבית, בהסעות, בבישולים ועוד. בנסיבות אלו, כך נטען, היווה המנוח "מצע נוח" להשפעה בלתי הוגנת של התובע ואמו לערוך צוואה אשר מזכה אותם בכל עזבונו. עוד הוסיף האפוטרופוס כי הקרבה הפיזית של התובע ואמו למנוח אפשרה להם פיקוח יומיומי על כל ענייניו וכי בפועל ידעו אלו כל פרט ופרט בחייו ובסביבתו, לרבות גובה הפנסיה, ההון שצבר במהלך השנים, פרטי חשבונות הבנק ועוד. וכפועל יוצא התאפשר להם להשפיע על המנוח לערוך צוואה לטובתם.
השופטת ורד שביט פינקלשטיין דחתה את התנגדות האפוטרופוס וקבעה כי יש ליתן צו לקיום הצוואה. נקבע, כי אין חולק שהמנוח היה צלול וכשיר מבחינה קוגניטיבית בעת עריכת הצוואה משנת 2012 וכי האפוטרופוס לא ביסס את טענתו אודות מוגבלותו הפיזית של המנוח אשר הובילה לתלות ממשית בתובע ובאמו באופן ממשי ומוצק.
עוד נקבע כי אין חולק שהתובע ואמו טיפלו במנוח לאורך השנים ודאגו לכל צרכיו, אולם לא הוכח כי טיפול זה חרג מטיפול מסור ודואג. עוד התרשמה השופטת כי התובע ואמו לא הידקו את הקשר עם המנוח באופן פתאומי לאחר פטירת אשת המנוחה, אלא נראה כי הקשר ביניהם התהדק באופן טבעי כתוצאה מהטיפול המסור שהעניקה אמו של התובע לאשת המנוח בעת מחלתה בשנה האחרונה לחייה. מכל מקום, גם אם התובע ואמו טיפלו במנוח באופן הדוק ורציף, אזי טיפול זה לא היה בלעדי במנוח.
עוד הוסיפה השופטת כי מהעדויות עלה כי ככל שהמנוח נזקק לעזרה, אזי הוא הסתייע גם בבת זוגו וגם במטפלת צמודה. בנסיבות אלו, לא עלה בידי האפוטרופוס להוכיח כי במועד עריכת הצוואה היה המנוח תלותי ונזקק לסיוע הזולת, אלא לכל היותר בשנה האחרונה לחייו בלבד, למעלה משנה לאחר עריכת הצוואה משנת 2012 כאשר בתקופה זו הסתייע המנוח גם באנשים אחרים. בנוסף, נקבע כי אף התובע הוכיח כי היחסים בינו לבין המנוחים חרגו מיחסים רגילים וכי המנוחים התייחסו אליו כאל בנם.
בכל הנוגע להסתמכותה של אשת המנוח, קבעה השופטת כי אין כל אינדיקציה שיש בה כדי להסיק שהמנוחים ביקשו להגביל את בן הזוג האחר בעריכת צוואה חדשה. יתר על כן, עורך הדין שערך את הצוואות העיד כי לשיטתו אין מדובר כלל ב"צוואה הדדית", אלא מדובר בצוואות נפרדות של המנוח והמנוחה כך שכל אחד מהם יכל לשנותה בכל עת. עוד הוסיפה כי במסגרת שני סעיפים לצוואות הסביר המנוח את רצונו להוריש את מלוא רכושו לתובע ולאמו תוך התייחסות מפורשת גם לאשתו, כך שנראה כי רצונה של אשתו היה מונח לנגד עיניו עת בחר לשנות את הצוואה המוקדמת וחרף זאת ראה עצמו חופשי לשנותה.
לאור האמור ההתנגדות שהוגשה לקיום צוואת המנוח נדחתה וניתן צו לקיום הצוואה. האפוטרופוס הכללי ישלם לתובע הוצאות ההליך בסך 40,000 שקל.
