עמותת "אבות למען צדק" עתרה לבג"ץ בדרישה לבטל את חזקת הגיל הרך ואת חובת המזונות המוטלת על האב על פי הדין האישי, כדי לעצור את "שואת האבות הגרושים וילדיהם" ואת הדה-הומניזציה שנעשית לטענתה לאבות היהודים. השופטת ענת ברון: "העתירה מציירת תמונה מגמתית – בלשון המעטה"
בית המשפט העליון דחה על הסף את עתירת עמותת "אבות למען צדק", לביטול חזקת הגיל הרך וחובת המזונות המוטלת על האב על פי הדין האישי בטענה כי זו מפלה לרעה את האבות היהודים הגרושים על רקע מגדר ודת. השופטת ענת ברון קבעה כי מדובר בעתירה כוללנית, המציירת תמונה מגמתית ללא תשתית עובדתית קונקרטית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
עמותת אבות למען צדק טענה כי הדוקטרינות השיפוטיות הנוהגות בתחום דיני המשפחה בהליכי גירושין בין בני זוג עם ילדים מפלות לרעה את האבות היהודים הגרושים וילדיהם, ולכן יש לבטלן מכוח עיקרון השוויון והצדק ולמען ההגנה על טובת הילד. העתירה הופנתה נגד "חזקת הגיל הרך", שלפיה בהיעדר נסיבות חריגות תימסר המשמורת הפיזית על ילדים עד גיל 6 לידי האם, ונגד "חובת המזונות המוחלטת" שלפיה על האב היהודי לספק את המזונות ההכרחיים של ילדיו וזאת בהתאם לדין האישי החל עליו.
לטענת העמותה, השימוש בדוקטרינות אלה מטיל חורבן על האבות הגרושים שמצד אחד מאבדים את כל נכסיהם ומצד שני מנותקים מילדיהם, עיוות שמביאם למצבים קשים ובמקרים חריגים אף לכדי נטילת חייהם. בעתירה המתפרשת על פני למעלה מ-100 עמודים, מבקשת העותרת כי בית המשפט ישים סוף ל"דה-הומניציה שנעשית לאבות היהודים" ויעצור את מה שמכונה על ידה "שואת האבות הגרושים וילדיהם". עוד מוסיפה העותרת כי העיוות שתואר על ידה פוגע באמון הציבור ומערער את מעמד בית משפט זה ומערכת המשפט כולה.
המשיבים לעתירה – מדינת ישראל ומשרד המשפטים – התייחסו לתמורות האחרונות שחלו בנושא המזונות בעקבות פסיקת בית המשפט העליון ולצורך לברר את הסוגיה הרגישה והמורכבת של חזקת הגיל הרך במסגרת הליך חקיקה ודיון ציבורי, וטענו כי יש להביא את הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה בפני בית המשפט לענייני משפחה, שיישם את ההלכה העדכנית על פי שיקול דעתו. עוד טענו המשיבים כי העמותה מבקשת לשנות חקיקה ראשית הנהנית מהגנת סעיף שמירת הדינים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
השופטת ענת ברון דחתה את העתירה על הסף וציינה כי העתירה מציגה טענות כלליות וכוללניות, נעדרת תשתית עובדתית מספקת ומציירת תמונה מגמתית – בלשון המעטה. עוד ציינה השופטת כי העתירה אינה תוקפת החלטה מנהלית מסוימת, אלא יוצאת נגד היסודות המשפטיים שעליהם מבוססים הליכי גירושין שבהם מעורבים בני זוג יהודים וילדיהם. "בהיעדר תשתית עובדתית קונקרטית ואיתנה, אין לטענות החריפות של העותרת במה להיאחז", כתבה השופטת בפסק הדין. "זאת, בפרט משעה שהעותרת מטיחה האשמות קשות ביחס למשיבים ולעובדי ציבור המועסקים על ידם, שלפחות בחלקן נושאות גוון פלילי, וזאת מבלי שביססה את טענותיה על תצהיר ומסמכים מתאימים".
השופטת העירה כי אמנם העתירה מגוללת את סיפורו האישי של בא כוח העותרת, אולם אף תיאור זה לוקה בחסר מבלי שמצוינת הפניה כלשהי להליכים משפטיים ומבלי שצורפו מסמכים בנושא. בכל מקרה, הוסיפה ברון כי בית הדין הגבוה לצדק אינו האכסניה המתאימה לערעור נוסף על החלטות ערכאות השיפוט המוסמכות, וכי עיון בעתירה מעלה חשש שמא מדובר במקרה שבו עותר פרטי מבקש לעטות על עצמו כסות של עותר ציבורי.
לבסוף הבהירה השופטת כי העתירה מכוונת למעשה לביטולן של שתי דוקטרינות המעוגנות בחקיקה ראשית, עניין שהעותרת כלל לא התייחסה אליו במסגרת עתירתה ואף לא הציגה טעמים להתערבות חוקתית של בג"ץ בהוראות החוק הרלוונטיות.
