חדשות

בעל דירה בבאר שבע טען כי שכנתו מהקומה מתחת, המתגוררת בדירת עמידר, ניהלה במקום בית בושת באין מפריע במשך ארבע שנים. בית המשפט קבע כי התנהלות עמידר לפינוי הדיירת אמנם התנהלה בעצלתיים, אך התובע לא הוכיח את הנזקים שנגרמו לו לטענתו למעט עוגמת נפש

התובע היה הבעלים של דירה בבאר שבע. מתחת לדירתו של התובע שכנה דירה בבעלות חברת "עמידר", שהושכרה לדיירת שלטענת התובע ניהלה בה בית בושת. לגרסתו, מצב זה נמשך 4 שנים ואף יותר, במהלכן סירבה הדיירת לבקשתו להפסיק את ניהול בית הבושת במקום. כתוצאה מכך, לפי הנטען, חששו אנשים לשכור את דירתו של התובע ויצא לה מוניטין רע מאוד. עוד נטען כי הדיירת מבריחה אנשים הבאים לשכור או לקנות את דירת התובע, על ידי כך שהיא משאירה את דירתה פתוחה, מאיימת ומקללת. לא זו אף זו, לטענת התובע במשך השנים נאלצו שכנים אחרים בבית המשותף לעזוב את דירתם כתוצאה מהתנהגותה הבריונית של הדיירת. אשר לעמידר, טען התובע כי היא מודעת להתנהגות הדיירת אך לא עושה די כדי להפסיק את המחדל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

נוכח האמור, הגיש התובע תביעה בסך 50 אלף שקל נגד עמידר ונגד הדיירת לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לו לטענתו. לדבריו, מעשיה של הדיירת מהווים מטרד לציבור ומטרד ליחיד  מכוח סעיף 14 לחוק המקרקעין ועמידר לא נקטה צעדים להקטין נזקים אלה ככל האפשר  למרות שידעה כי קיים במקום עסק לשירותי מין. משכך, לטענתו, עמידר התרשלה והטעתה אותו להאמין כי העסק ייסגר, לא התריעה בפניו על היקף הפגיעה הצפויה בו ולא פיקחה כראוי על העסק שמנהלת הדיירת בדירה.

עמידר מצדה טענה כי כשעלה חשד שהדיירת מנהלת בדירה בית בושת היא הזמינה דו"ח חוקר על מנת לאמת את החשד ועל מנת שתוכל לפעול נגדה. לדבריה, לא הייתה לה ידיעה על הפעלת עסק לא חוקי בדירה למשך 4 שנים ויתרה מכך, מדוחו"ת המעגל שנערכו על ידי נציגי החברה עלה בבירור כי הדיירת מתגוררת בדירה בגפה ואין אינדיקציה לקיומו של עסק בלתי חוקי. עוד נטען כי עמידר פעלה נגד הדיירת, הגישה נגדה תביעת פינוי ובסופו של יום אף ניתן נגדה פסק דין לפינוי הדירה. בנוסף טענה כי התובע לא הוכיח את הנזקים שלכאורה נגרמו לו והגשת התביעה נגדה היא ניסיון מצדו לעשיית עושר ולא במשפט תוך ניצול העובדה כי היא מהווה את ה"כיס העמוק" שניתן לתבוע ממנו סכומים מופרזים.

הרשמת הבכירה ליאורה וינשטיין קיבלה את התביעה ברכיב של עוגמת הנפש בלבד. בפתח הדברים קבעה הרשמת כי עמידר אכן הגיעה למסקנה שהדיירת ניהלה במקום בית בושת, וכי יש רגליים גם לטענת התובע כי החברה התנהלה בעצלתיים ולא הגיבה בדחיפות הראויה למכתבו.

מאידך התברר כי למרות דברי התובע לפיהם עמידר הייתה מודעת לכך שבמקום מתנהל בית בושת מזה 4 שנים ואף יותר, הרי שאת מכתבו הראשון לחברה כתב רק שבעה חדשים לפני הגשת התביעה ולא הוכיח כי זו ידעה או יכלה לדעת על כך קודם לכן. במכתבו זה, שהמכותב הראשי בו הוא ראש העיריה, לא התייחס התובע לפניות קודמות שעשה כביכול אל החברה למרות טענתו כי פנה טלפונית לחברה קודם למכתבו. מנגד צוין כי מהרגע בו יידע התובע את עמידר על קיום העסק ועד שפונתה הדיירת חלפו כמעט שנתיים, עניין שיש בו להעיד כי החברה אכן לא מיהרה לפנות את הדירה אלא פעלה בהתאם לנהלים הרגילים – כאילו שאין מדובר בעניין דחוף כלל.

אשר לנזקים הנטענים עקב העובדה שבדירה השכנה התנהל בית בושת, קבעה הרשמת כי אלו לא הוכחו, למעט הנזק של עגמת הנפש. כך לדוגמה, התובע הביא לעדות שוכר ששכר ממנו את הדירה במשך כארבעה חודשים, וזה חיזק אמנם את עדות התובע כי במקום התנהל בית בושת וכי הדבר יצר הפרעה ופחד אצלו -  אולם כשנשאל התברר שהסיבה לעזיבתו את הדירה לפני המועד החוזי תוך שהוא משלם קנס הייתה גיוסו לצה"ל. יתרה מכך, במהלך חקירתו הנגדית של השוכר התברר כי פגש את התובע כמה חודשים לפני מתן עדותו וביקש לדעת אם יוכל לשוב ולשכור את הדירה לכמה חדשים. עוד צוין כי לאחר שוכר זה המשיך ושכר את הדירה שוכר נוסף למשך כ-8 חודשים ולאחר חודשיים שבהם עמדה הדירה ריקה היא הושכרה לתקופה של שבועיים. לדעת הרשמת, לא ברור האם העובדה שבתקופה זו לא נמצאו לתובע שוכרים קשורה לעובדה כי כבר מכר את דירתו והתחייב לפנותה תוך חצי שנה.

עוד נקבע כי התובע לא הוכיח שיכול היה להשכיר את הדירה במחיר גבוה יותר מזה שבו השכיר אותה בסופו של דבר ולא צרף כל אישור לתשלומי הארנונה שבהם נאלץ לשאת לטענתו בתקופה שהדירה עמדה ריקה. מלבד האמור ציין בית המשפט כי התובע מכר את דירתו במחיר של 550 אלף שקל, והרוויח לעומת הרכישה סך של 200 אלף שקל. לכן, לא ברור האם יכול היה למכור את הדירה במחיר גבוה יותר למרות האפשרות לבנות בניה נוספת, כטענתו. הובהר, כי התובע לא צרף חוות דעת שמאי שיאשר דבר זה והסתפק במדד הנדל"ן של "יד 2" לפיו בתקופה שלאחר הגשת התביעה ועד יוני 2016 עלו המחירים ב-7.5%. עם זאת, הערכה זו אינה מתייחסת לשכונה בה נמצאת דירתו בכלל ולדירה בבניין בו גרים גם שוכרי עמידר בפרט, אלא לבאר שבע כולה. יתרה מכך, הדירה נמכרה בעליית ערך של 57% ואין הוכחה כי עלייה זו אינה כוללת את אותם 7.5% ומה יכול היה להיות מחירה קודם לכן.

הרשמת התייחסה גם לעדות אמו של התובע, אך קבעה כי מתעורר ספק במהימנות עדותה, בין היתר נוכח האינטרס שיש לה במתן העדות ותשובותיה שהעלו כי עברה בין עובדות הפכיות. עוד צוין כי התובע העיד בתחילה כי התלונן במשטרה ואף מצא בתיקיו אישור על הגשת תלונה, אולם כשנשאל ליתר דיוק התברר כי התלונה הוגשה בגין פריצת דירתו וכי לא הגיש תלונה על ניהול בית הבושת. גם תלונה נוספת שצירף, שהוגשה ע"י שכנתו, הוגשה בשל סכסוך שפרץ בינה לבין בעלה והתובע לא הוכיח כי סכסוך זה היה קשור בצורה כלשהי לעיסוקה של השכנה ממול בזנות. הדברים הללו במצטבר גורמים לדעת בית המשפט לפקפוק בדברי התובע כי מכר את דירתו בגלל הדיירת ולא מכיוון שנקרתה לפניו הזדמנות כלכלית.

לאור האמור, יפוצה התובע בסך של 2,000 שקל בגין עוגמת נפש, נוכח העיכוב בין כתיבת מכתבו לעמידר ובין פינוי הדיירת. בנוסף תשולם לתובע אגרת בית המשפט בסך 1,250 שקל ללא שכר טרחת עורכי דין.

ת"א 15245-09-15