ההורים המאמצים ביקשו לאמץ את הילד שגידלו כמשפחת אומנה ואליו התייחסו כבנם לכל דבר, לאחר שבגר והוריו הביולוגים נפטרו. לאחר שהלכו גם הם לעולמם החל סכסוך על הירושה, במסגרתו ביקש בנם הביולוגי לנתק את הקשר המשפחתי: "נשמתם של הורי המאומץ מרחפת בחלל היכל האמת והצדק ומבקשת להשיב להם את בנם"
בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע דחה על הסף בקשה לביטול צו אימוץ שהגיש בנם הביולוגי של ההורים המאמצים, וקבע כי אין לו זכות עמידה בהליך זה, הנוגד את טובת המאומץ שכן כל מטרתו היא לנשל את האח מירושת הוריו.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בשנת 2003 ביקשו הוריהם המנוחים של הצדדים לאמץ את מי שהיה להם כבן לכל דבר מזה שנים רבות, שחי עמם בקיבוץ מגיל 5 במסגרת אומנה. ההורים ציינו כי לאחר שנפטרו הוריו של הבן, הם מבקשים לתת ביטוי חוקי לקשר הרגשי ביניהם, מבלי לחוש שהם בוגדים בהוריו הביולוגיים. בית המשפט נעתר לבקשה והכריז על הבן בר אימוץ כלפי הוריו המנוחים.
ב-2010 נפטר האב המאמץ וכעבור כשנתיים הלכה לעולמה גם רעייתו. לאחר פטירת ההורים, התגלע בין האחים סכסוך ירושה, במסגרתו הגיש בנם הביולוגי של ההורים בקשה לביטול צו האימוץ של אחיו, כ-12 שנה לאחר שניתן. לטענתו, נפל פגם מהותי בהליך האימוץ היורד לשורשם של דברים, אשר לא היה מונח בפני בית המשפט בעת מתן צו האימוץ. עוד טען הבן הביולוגי כי אמו לא היתה כשירה להתחייב בהליך האימוץ בשל מצבה הרפואי ואף לא להבין את התוצאות המשפטיות הנובעות ממנו. בנוסף, צו האימוץ ניתן בעת שהיה המאומץ בן 30, ונבע מרצונו בטובת הנאה – קבלת דרכון גרמני, ועל כן הוא נוגד את האינטרס הציבורי ומנוגד אף לחוק האימוץ, שקבע רשימה סגורה של מקרים לאימוץ בגיר חסר ישע. לבסוף טען המבקש כי צו האימוץ ישיב להוריו הביולוגיים של המאומץ את בנם היחיד, שכן הצו פגע בזכותם להורות.
הבן המאומץ התנגד לבקשת הביטול ועתר למחיקה או לדחיית הבקשה על הסף. בין היתר טען הבן המאומץ להתיישנות ולשיהוי, שכן חלפו למעלה מ-12 שנים מאז ניתן צו האימוץ, וכן לחוסר יריבות, שכן הזכות לבקש את ביטולו של צו אימוץ נתונה להורים הביולוגים, להורים המאמצים, למאומץ עצמו וליועץ המשפטי לממשלה. עוד טען הבן המאומץ כי חוק האימוץ מחייב במפורש כי ביטול צו האימוץ יהיה לטובת המאומץ, בעוד בקשת הביטול במקרה זה נועדה לנשלו מירושת הוריו המאמצים ופועלת בניגוד לטובתו.
השופט אלון גביזון קבע כי כשם שהבן הביולוגי לא היה צד להליך האימוץ, כך גם אין להכיר במעמדו ככזה אשר מאפשר לו להגיש בקשה לביטולו של צו האימוץ, שכל מטרתה לנשל את המאומץ מירושת הוריו. השופט הבהיר כי חוק האימוץ שותק בכוונת מכוון בכל הקשור למתן מעמד משפטי לקרובי המשפחה של ההורי המאמץ, לרבות ילדיו הביולוגיים, בהליך האימוץ, בין היתר על מנת למנוע מצב שבו הליך האימוץ יהפוך לשדה מאבק בין בני המשפחה המאמצת ולמנוע כניסת שיקולים זרים כדוגמת מאבקי ירושה. "כשם שלילד אין מעמד משפטי למנוע מהוריו הביולוגיים להביא ילד נוסף לעולם בדרך הטבע, כך גם, לדידי וככלל, אין לילד מעמד משפטי למנוע מהוריו הביולוגיים לאמץ, ומכאן שאין לו גם זכות עמידה להגיש בקשה לביטולו של צו אימוץ".
השופט דחה גם את בקשת הביטול בשל נסיבות שלא היו ידועות בעת מתן הצו, וקבע כי עילה תתקיים רק במקרים חריגים ונדירים, ובתנאי שטובת המאומץ מחייבת זו. עוד הובהר כי אין מדובר בראיה חדשה, שכן העובדה כי האם המאמצת סבלה מהתחלה של אלצהיימר היתה ידועה לעו"ס לחוק האימוץ ועלתה באופן מפורש בתסקירה שהמליץ בפני בית המשפט על האימוץ.
לבסוף, הוסיף השופט גביזון, המבקש מנוע מלתבוע את ביטול האימוץ לאחר שהוא עצמו נתן את ברכת הדרך להליך בזמן אמת. השופט מתח ביקורת על המבקש, שבחר לפתוח את סיכומיו במילים "נשמתם של הורי המאומץ מרחפת בחלל היכל האמת והצדק וזועקת את זעקתה המפלחת את האוויר ומבקשת להשיב להם את בנם ואת כבודם שנלקחו מהם אחרי שהלכו לבית עולמם", בעוד הוא עצמו, מטעמי ירושה, מבקש להתעלם מרצונו של אביו ז"ל שהיה שותף מלא להליך האימוץ.
