חדשות

בית משפט השלום בת"א חייב את הזמר שיר לוי להשיב 195 אלף שקל ששולמו לו כמקדמות ע"י חברת ההפקות שלו לשעבר, "כחול לבן אמנים ויזמות". נקבע, כי החברה אמנם הפרה את החוזה מול לוי בכך שהפסיקה את התשלומים החודשיים ששולמו לו, אולם הוכיחה כי התשלומים ששילמה לו היו מקדמות על חשבון רווחים

התובעת, "כחול לבן אמנים ויזמות", היא חברת הפקות וניהול אישי לאמנים. הנתבע הוא הזמר הידוע שיר לוי. בשנת 2010 נחתם בין הצדדים חוזה יסוד שכותרתו "הסכם ניהול אישי והקלטות", כאשר באותה עת לוי כבר הוציא לשוק שני אלבומים. בחוזה נקבע כי התובעת תעניק ללוי שירותי ייצוג וניהול של פעילותו האמנותית, תשמש כמפיקה של הקלטות בביצועו ותישא בעול המימון של פעילות זו, כאשר הצדדים יחלקו ברווחי הפעילות המשותפת שווה בשווה.

בהתאם לכתוב בחוזה, הוא היה אמור לעמוד בתוקפו עד תום שנה מיום יציאתו לחנויות של אלבומו השלישי של לוי, או עד תום חמש שנים מיום חתימתו, לפי המאוחר ביניהם. במקרה בו החלו הצדדים בהפקת אותו אלבום שלישי תוארך תקופת החוזה אוטומטית עד לתום 12 חודשים מיום יציאתו של אותו אלבום.

אין חולק כי כ-8 חודשים לאחר שנחתם החוזה העבירה התובעת ללוי תשלומים מדי חודש בחודשו, והתמידה בכך במשך כארבע וחצי שנים. התשלומים נעו תחילה בטווח שבין 500-7,000 שקלים, ובהמשך התייצבו על סך קבוע של 10,000 שקל לחודש, לא כולל מע"מ. העברת התשלומים נפסקה במהלך שנת 2015. בשנת 2015, במלאת חמש שנים לחוזה, היו הצדדים מצויים בעיצומו של תהליך הפקת האלבום השלישי, ומשכך הוארך תוקפו של החוזה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

לטענת התובעת, בסביבות אותה תקופה, וחרף המשאבים הכלכליים והניהוליים הרבים שהשקיעה בקידומו של לוי, החל האחרון להשתמט מניהולה, התחמק מהשלמת הפקת האלבום, מיאן להמשיך ולהופיע בהופעות שיזמה, והתנה את המשך פעילותם המשותפת בקבלת כספים מעבר לאלה המגיעים לו על פי החוזה. לוי מצדו, טען כי עקב משבר כלכלי שפקד את החברה, חדלה זו מלשלם לו את משכורתו החודשית, צמצמה את פעילותה, הפסיקה לקדם אותו, היקף ההופעות שיזמה הלך וירד עד אשר יבש לגמרי, ובשל כך נעצרה גם השלמת האלבום.

מכל מקום, במהלך חודש מאי 2015 נערכה פגישה בין הצדדים, בה השתתפו מנהל התובעת, לוי, ומי שהוצג כחברו ועתיד להפוך למנהלו האישי הבא. לאחר אותה פגישה התדרדרו היחסים בין הצדדים והוגשו תביעות הדדיות בהן טען כל אחד להפרת החוזה מצד רעהו. החברה מצד אחד, טענה כי לוי שם לעצמו למטרה להביא לסיומו המוקדם של החוזה בכל דרך ואופן פסולים ככל שיהיו, תוך הפרת ההסכם ותוך עשיית עושר שלא כדין על חשבונה, ואף הודיע על ביטול החוזה בניגוד לדין תוך אחיזה בטענות סרק. כל זאת, שעה שהיא עצמה קיימה את ההסכם ופעלה בהתאם לו. נוכח האמור, עתרה החברה לחייב את לוי בהשבת מקדמות על חשבון רווחים על פי החוזה ששילמה לו מדי חודש בחודשו, המגיעות לסך של 279,395 שקל, כולל מע"מ. כן עתרה לקבלת פיצוי מוסכם בסך של 351,000 שקל.

לוי מאידך, טען כי החוזה היה מלכתחילה "דרקוני ופסול", נוגד את תקנת הציבור ובטל מעיקרו, וכי החברה היא שהציגה לו מצגי שווא, קיפחה אותו, והפרה את החוזה באופן יסודי, לרבות בכך שחדלה לשלם לו את חלקו החודשי הקבוע בהכנסות המשותפות. עוד טען כי כל התשלומים ששולמו לו היו על פי החוזה ובהתאם להבטחת החברה, ואין כל הצדק להשיבם. נוכח האמור, תבע לחייב את החברה בפיצוי של 300 אלף שקל על אובדן הכנסה, שכר עבור כל אחד משמונת חודשים שחלפו עד לביטולו המוצדק של החוזה על ידו, וכן פיצויים בעד נזק לא ממוני, לרבות בגין פגיעה בתדמיתו ובקריירה שלו עד כדי "היעלמות מוחלטת".

השופט יאיר חסדיאל ציין בפתח הדברים כי בחוזה בין הצדדים קיים מינון גבוה של רכיבים המזוהים עם משפחת "חוזי היחס" (relational contracts), שנועדו להסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח על כל המורכבות הכרוכה בכך, בין היתר בשל חוסר היכולת להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות והבלתי ידועות באותה נקודת זמן של כל אחד מן המקרים הפרטניים שעליהם נועד החוזה לחול.

לדברי השופט, שאלת גבולות נחלתו של חוזה יחס אינה פשוטה, אולם ביצועו של חוזה כזה כרוך באמון הדדי, סולידריות, שיתוף פעולה, גמישות, דינמיות, פשרנות, הוגנות, ובנכונות מוגברת של הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב. בנוסף, תוך קיומו, מועשר הקשר החוזי בהסכמות נוספות הנוצרות על ידי הצדדים לצורך השלמת הסכמותיהם הקודמות ושינוין, והצדדים פועלים מתוך הנחה שצרכיהם העתידיים יזכו להבנה ולשיתוף פעולה מאת הצד האחר, אף אם לא יימצא להם ביטוי מראש בחוזה שביניהם, ואפילו אם מילויים של צרכים אלו יעמוד בסתירה למה שיתחייב על פי תוכן החוזה. נוכח האמור, ציין השופט, ייחסה הפסיקה משקל מוגבר בפרשנותו של חוזה יחס להתנהגותם של הצדדים, והכירה בתוקף חתימתה של התנהגות נמשכת וקבועה.

ניתקה את לוי מ"מכונת ההנשמה" הכספית שלו

במקרה הנוכחי, נקבע, ניתוח ההתקשרות בין הצדדים בהתאם לחומר הראיות מוביל למסקנה ברורה כי זו הגיעה לסיומה נוכח ההודעה על כוונת החברה להפסיק את העברת התשלומים החודשיים ללוי. בתוך כך, דחה השופט את טענתו של לוי בדבר היות החוזה דרקוני ופסול ונוגד את תקנת הציבור, שכן זו לא הונחה על מסד משפטי ועובדתי נדרש, לרבות השוואת תנאי החוזה לתנאים הנוהגים בחוזים אחרים מאותה סביבה מקצועית ומסחרית שבין אמרגן לאמן.

כמו כן, לוי עצמו הודה בחקירתו הנגדית כי הצדדים נפגשו פעמיים לפני חתימת החוזה, כי טיוטת החוזה נשלחה לו, וכי ניתן לו זמן לעבור עליה בבית על מנת שיוכל "להעיר, לחשוב ולשקול". עוד אישר כי הוא קרא את החוזה, אך "לא כל כך" הבין, ולמרות זאת חתם עליו לאחר שהתייעץ עם אמו, ו"החלטנו שנלך על זה ונחתום על החוזה". לדעת השופט, חקירתו הנגדית של לוי אף לא הותירה ספק כי מתוך שלל הטענות כלפי החברה, הוא עצמו חזר על כך שהתשלומים החודשיים היו מקור אספקת החמצן הכלכלי שלו, ומשנותקה אספקה זו חש מחנק, איבוד אמון בחברת ההפקות, וחוסר רצון בהמשך ההתקשרות.

חיזוק למסקנה זו לפיה הפסקת התשלומים הייתה משמעותית מבחינת לוי, מצא השופט בהתכתבויות בינו לבין מנהל החברה, במסגרתה הודיע המנהל "אני לא מסוגל להמשיך להוציא לך כספים כל חודש, לא התחייבתי גם לזה אף פעם", ולוי השיב מצדו "אז תבטל הופעות מצדי, זה כבר לא מעניין אותי, אני מבחינתי כבר לא רוצה להיות זמר".

לצד האמור התייחס השופט לתשלומים החודשיים ששולמו ללוי, שהשתכללו לדפוס מוסכם ואחיד של העברת סכום אחיד של 10,000 שקל במשך שלוש שנים. בעניין זה, נדחה נסיונו של מנהל החברה לציירם כתוצאת לחצים חודשיים חוזרים ונשנים מצדו של לוי לאורך כל תקופת ביצועם, משל כל חודש נוהל מחדש משא ומתן עיקש על העברת התשלום לאותו חודש. לדעת השופט, הדבר אינו מתיישב עם העדויות ואינו עומד בנסיבות העניין במבחן ההסתברות וההיגיון. כמו כן, לא שוכנע כי הסכמתו של מנהל החברה, איש ניהול מיומן וממולח הנהנה מהשכלה משפטית, להעברת התשלומים - הייתה נגועה בכפייה. כמו כן, סבר השופט כי קשה להלום את הטענה כי התשלומים היו בגדר "הלוואה" גרידא, ולא מקדמות על חשבון התשלום.

במכלול האמור, הגיע השופט למסקנה כי החברה היא שהפרה את החוזה בכך שהחליטה על דעת עצמה לנתק את לוי מ"מכונת ההנשמה" הכספית הקבועה אליה חיברה אותו. זאת, משום שבאספקלריה של חוזה היחס המקיף, היוצר תלות, והמקים חובות אמון ותום לב מוגברות, ולנוכח הנרטיב הפנימי של החוזה המחצין את צרכי הניהול של לוי אל החברה - השתכללה הסכמתה להעברת התשלומים מדי חודש בחודשו במשך יותר מארבע שנים לכדי תנאי בחוזה שלא ניתן לחזור ממנו באופן שרירותי וחד צדדי.

לצד זאת ציין השופט כי לוי לא הציג תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענתו להפרות יסודיות נוספות מצד החברה, לפיהן היא גם צמצמה את פעילותה, חדלה לקדם אותו, והיקף ההופעות שיזמה הלך וירד עד אשר פסק לגמרי. בעניין זה, התקשה השופט לסטות מהרושם הבינארי המובהק לפיו כל זמן שהייתה החברה ממשיכה בהעברת התשלום החודשי, היה לוי דבק בחוזה ללא כל קובלנה.

עוד הוסיף כי דומה שכל טענות הצדדים זה כנגד התנהלותו של זה בנוגע להפרות הדדיות שמעבר למחלוקת בדבר התשלומים החודשיים, נולדו בדיעבד, ואינן אלא השלכות רפלקטיביות שנבעו מתחושות הניצול והקיפוח ההדדית. לשיטתו, לשני הצדדים היו כוונות טובות, ולאורך רוב תקופת החוזה הם התנהלו מתוך הבנה הדדית של כוחותיהם ותפקידיהם, ולא הוצגה כל ראיה בכתב לכך שעובר למשבר התשלומים החודשיים נפערו ביניהם תהומות מסיבות אחרות כלשהן.

מקדמה או הלוואה?

אשר למהות ההפרה מצד החברה, סבר השופט כי בין אם התשלומים החודשיים היו "מקדמות" ובין אם חלוקת רווח, הרי שחומר הראיות תומך במסקנה כי נוכח תכלית תנאי זה שהוסף לחוזה בדרך של התנהגות – הפסקתם הפתאומית, תוך דרישה מלוי להמשיך לקיים את החוזה עד לתום תוקפו ללא קבלת תשלום חודשי כלשהו, דהיינו עבודה חינם אין כסף, מהווה פגיעה אובייקטיבית הממוטטת את בסיסו העסקי ושוללת את התועלת שהחוזה נועד להעניק ללוי.

יחד עם זאת, שוכנע השופט כי החברה עמדה בנטל להוכיח כי התשלומים ששילמה ללוי היו מקדמות, ולא הלוואה, על חשבון רווחים. נקבע, כי גרסת התובעת נתמכה באסמכתאות רבות שצורפו לתצהירים מטעמה, ובהן דו"חות אקסל מפורטים, דו"חות ששלחה ללוי בזמן אמת בדבר יתרות חובו לה, העתקי חשבוניות ועוד. עוד הוסיף השופט כי חרף פגמים שונים שנפלו בחלק מעדויות החברה לעניין זה, אלו היו עדיפות בהרבה על תהפוכות גרסתו של לוי, שעדותו הייתה עדות יחידה של בעל דין והוא נמנע מלזמן עדים רלוונטיים נוספים ובהם רואה החשבון שבדק מטעמו את ספרי החברה עם צינון היחסים, רואה חשבון נוסף שטיפל בענייניו השוטפים מול החברה, ומעל לכל – מנהלו החדש שהיה איש סודו, אשר נכח בפגישה בין הצדדים מטעמו.

מלבד זאת, התרשם השופט כי לוי רוקן את תצהיר עדותו הראשית מתוכנו ומתוקפו, שעה שחזר בו בחקירתו הנגדית הן מטענותיו העובדתיות לגבי מהות התשלומים ששולמו, והן מטענותיו העובדתיות לגבי חשבונותיה של החברה, והציג הודאת בעל דין מקיפה למדי בגרסתה. עוד הוסיף השופט כי קשה היה להשתחרר מן הרושם כי לוי סבור כי גם התנודות הקיצוניות בעדותו חוסות תחת "פטור אמנותי" מעיסוק בעניינים גשמיים קונקרטיים. "תפיסה עצמית בסיסית זו של ילד לירי שנולד להנעים מזמורים והוא ערירי מדרישות נוספות, אותה עדות קרובה זו של הנתבע אצל עצמו, אותו בית שגר בו הנתבע בתוך עצמו, ראויה לכבוד, להבנה ולרגישות", כתב השופט. "אך אין בכוחה למחות את המורכבות והשניות שמטבע הדברים כרוכים ביישומה בחיי המעשה ואל מול הבריות, ואשר קיבלו ביטוי ברור בהתנהלותו של הנתבע אל מול התובעת ובבית המשפט".

בקביעת היקף התשלום לחברה, התחשב השופט בין היתר בתחושת המחנק הכלכלי שהנחיתה על לוי, בכך שנשללה ממנו הן הכנסה קבועה של מקדמות במשך שמונה חודשים והן דחיית ההתחשבנות בין הצדדים לתום החוזה. בהתאם לכך, ראה השופט להפחית מהסך שנתבע שיעור של כ- 30%. בנוסף, משנקבע כי החברה היא שהפרה את החוזה, והוא בוטל כדין, קבע השופט כי היא אינה זכאית לקבלת הפיצוי המוסכם הקבוע בו.

בהתאם לאמור, התביעה העיקרית התקבלה באופן חלקי, כך שלוי ישלם לחברה סך של 195 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך 12,000 שקל ושכ"ט עו"ד בסך 30 אלף שקל. בקביעת שיעור ההוצאות התייחס השופט בין היתר למה שכינה "שימוש לרעה בהליכי משפט" מצדו של לוי בעשיית תצהיר העדות הראשית מטעמו פלסתר, וכפיית החברה להוציא לריק כסף וזמן לצורך הוכחת טענות שלוי הודה בהן לבסוף. החברה יוצגה בהליך ע"י עו"ד עמית קרמון. לוי יוצג בהליך ע"י עו"ד ענת אשבל.

ת"א 8215-09-15