בית משפט השלום קיבל את בקשת שר המשפטים אוחנה לסילוק על הסף של תביעה שהוגשה נגדו בטענת חסינות. נקבע כי השר מצא לנכון להתבטא באופן שיש בו להלך אימים על המשיב ואף לסכן אותו על דרך פגיעה בביטחונו האישי – אותו ביטחון עליו בא צו איסור הפרסום להגן, אך אין כל מנוס מלקבוע כי על דברי שר המשפטים בכובעו דאז בפני מליאת הכנסת, חלה חסינות.
פסק הדין דנא עוסק בבקשת שר המשפטים (בתוארו דאז), לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה נגדו בטענת חסינות. השר נתבע על ידי המשיב בתביעה בתיק שבכותרת כעורך דין, חבר כנסת ושר משפטים. עילות התביעה הן מכוח חוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות, פקודת הנזיקין ועילות נוספות. מאחר ובעניין התיק המלא ניתן על ידי בימ"ש זה צו איסור פרסום שלא הוסר , ומפאת חשיבות הנושא –עותק פסק הדין דנא מותר לפרסום וממנו נגרעו הפרטים האסורים לפרסום על פי צו איסור הפרסום בו עוסק פסק הדין. ביום 4.11.2019 יומיים לפני הפרסום בגינו הוגשה התביעה שבכותרת, ניתן על ידי בית משפט השלום במסגרת פ"ר 7948-11-19 , לבקשת נציג משטרת ישראל )היחידה למאבק בפשיעה הכלכלית), צו איסור פרסום על פיו ניתן צו איסור פרסום על "כל פרט מתוכן עדותה של... שמסרה בחקירתה במשטרה". בהנמקותיו לצו איסור הפירסום ציין ביהמ"ש כי צו איסור הפרסום מוצא מכח סעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט) לפיו ביהמ"ש רשאי לאסור פרסום ככל שזה עלול לפגוע בפרטיותו של אדם, וכן לשם בטחונו של בעל דין או עד. למרות צו איסור מפורש זה לרבות הנמקותיו והרציונל ושיקולי בית המשפט שנתן אותו, נשא המבקש מתוקף תפקידו כח"כ ושר המשפטים את דבריו תוך הפרת צו איסור פרסום זה בתוך כיומיים מיום הינתנו ויממה לפני שיפוג תוקפו בנוסח המקורי שניתן - מעל בימת מליאת הכנסת. במסגרת תשובתו לשאילתא בעניין השתלחויות ברשויות אכיפת החוק, נשא השר דברים שונים והכל בקשר עם חקירת עדים או מעורבים במסגרת החשדות כנגד ראש הממשלה וחשודים נוספים. השר החל לשאת דבריו ולפרסם פרסומים בנושא חקירתו של המשיב שבכותרת אשר בעניינו ניתן כאמור צו איסור פרסום יומיים קודם לכן.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת התובע/ המשיב, בתביעה העיקרית בתיק שבכותרת, יש לפצותו בגין עוולות שונות לרבות תביעה בגין פרסום מעוול על פי חוק איסור לשון הרע, על פי חוק הגנת הפרטיות, על פי פקודת הנזיקין , עוולת רשלנות, שקר מפגיע והפרת חובה חקוקה (הפרת צו איסור פרסום שניתן מכוח סעיף 70 לחוק בתי המשפט)
שר המשפטים טען כי יש לסלק התביעה על הסף מטעמים של חסינות.
בית המשפט פסק:
כב' השופטת כ' לוי פסקה כי שאלת השאלות היא האם הפרסום יש לראותו כחסין בפני תביעה אזרחית. אין חולק שהפרסום בוצע על ידי המבקש – שר המשפטים במועד הפרסום, בוצע במסגרת תפקידו, פרסום שנעשה מעל בימת הכנסת ושודר שעה קלה לאחר שנאמר במהדורות הערב של כל רשתות הטלוויזיה – בשעות צפיית השיא המכונות "פריים טיים". לשון אחרת, האם נאמרו הדברים "במסגרת ולמען תפקידו של השר" בדרך בשעה ובאופן המעניקה לו חסינות למרות הפרת צו איסור הפרסום, שיש בה מעצם טיבה חשש לשיבוש הליכי משפט - בבחינת הפרת חובה חקוקה החלה על שר בישראל לשמור חוק ולא להפר צו כאמור. אשר לידיעת השר אודות צו איסור הפרסום שדבריו במליאת הכנסת הפרו אותו, השיב השר כי צו איסור הפרסום לא הובא לידיעתו. ברם כאשר נשאל שאלה חוזרת ונשנית בנושא השיב בזו הלשון: "לא הובא לידיעתי אין פירושו שלא ידעתי על קיומו. לא הובא לידיעתי פשוט כי לא הוגש אלי וגם אם שמעתי על קיומו לא ידעתי מה תוכנו ומהם הדברים האסורים בפרסום." נקבע כי המסקנה מדברי השר עצמו כי בהחלט ידע כי בעת שנשא את דבריו מעל בימת מליאת הכנסת ידע גם ידע כי יש צו איסור פרסום אלא שבחר לעצום עיניו "לא לדעת" את תוכנו המפורט. יתרה מכך, כאשר נשאל השר מדוע לא פעל על פי הנחיות היועץ המשפטי לכנסת בסעיף 6 בו נכתב: "הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותו של חבר הכנסת לבירור סוגיה שידוע לו (בוודאות או בהסתברות גבוהה) שהיא חסויה או חוסה תחת צו איסור פרסום,... בבקשה לקיים דיון חסוי בסוגיה או בפניה לרשויות הרלבנטיות לבירור העניין", ונשאל מדוע לא יזם בירור כדי לדעת מה תוכנו של צו "איסור הפרסום" השיב בזו הלשון שלמרבה הצער הייתה בוטה באופן מפתיע: "משום שהיות שהגורמים שהוציאו את צו איסור הפרסום הזה בוודאי רצו בעיניי , לכסות את ערוותם , סליחה על הביטוי , או לכסות מעיני הציבור ועיני הביקורת הציבורית והביקורת הפרלמנטרית...".
בהמשך לאמור נקבע כי ביהמ"ש הצטער לשמע הדברים. המבקש, שר המשפטים בתפקידו דאז, החליט על דעת עצמו להפר צו איסור פרסום, לצורך מטרה שהוא העמיד לנגד עיניו, תוך התעלמות ולכל הפחות עצימת עיניים ביחס לצו איסור פרסום שמטרתו הייתה להגן בין היתר על ביטחון המשיב והעדה הנוספת. המבקש הטוען לחסינות נשאל חזור ושאול על הקשר הדברים בין השאילתה לסדר היום –השתלחות בפרקליטים בכירים – והשיב לשיטתו כי לא הצדיק "השתלחות" אלא "ביקורת על התנהלות הפרקליטות". אלא שביקורת על התנהלות הפרקליטות – ברור שלא הייתה הנושא בהצעה לסדר, אלא איומים על פרקליטים בכירים עד כדי כך שנאלצו להיות מלווים במאבטחים צמודים. לשיטתו של השר בעדותו וגם בחקירה חוזרת, במסגרת תפקידו במתן מענה לשאילתה לסדר היום שפורטה מעלה הוא בחר להעביר ביקורת אל התנהלות הפרקליטות. השר הטוען לחסינות ביקש לרכך את חומרת דבריו מעל בימת הכנסת ולטעון כי התמקד ב"ביקורת על התנהלות הפרקליטות". ברם, הביקורת על התנהלות הפרקליטות לא היא שעומדת על המדוכה בעניין דנא, אלא שלכאורה "בדרך אגב" כביכול, בחר השר, להפר צו איסור פרסום שבא להגן על בטחונו של בעל הדין, והכל קבל עם ועדה, תוך הפרת צו איסור פרסום. והרי ברור כי את ביקורתו על התנהלות הפרקליטות, לא הייתה כל מניעה שהשר ישמיע מבלי לנהוג זילות בצו איסור פרסום כאמור ובזכויות המשיב גם אם פעל בניגוד לאמונתו או גישתו או מטרתו )שאינה רלבנטית להליך דנא) של השר. ברי כי , אכן קיים עניין לציבור לדעת אודות התנהלות הפרקליטות ורשויות האכיפה. יחד עם זאת, עניין ציבורי קיים גם בעובדה כי צו איסור פרסום יישמר וכי עובדי הציבור ועל אחת וכמה וכמה שר בממשלת ישראל ישמור על מידע חסוי שחל עליו צו איסור פרסום.
יתרה מזאת נקבע כי קיים קושי נכבד בקביעה כי בפרסום דברי המבקש בישיבת מליאת הכנסת, במסגרת התייחסותו ל"ביקורת" על התנהלות הפרקליטות היה משום עניין ציבורי בר חסינות והכל בשים לב לצו איסור הפרסום שבא להגן על ביטחונו האישי של המשיב. מסקנה ברוח זו תסתור את העניין הציבורי בשמירה על מידע חסוי באמצעות צו איסור פרסום, כמו גם את אינטרס הציבור כי החלטות הערכאות השיפוטיות תאכפנה, את אינטרס הציבור בדבר השמירה על חוק הגנת הפרטיות, את אינטרס הציבור כי ההגנות המנויות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו תישמרנה כפי שכיוון בית משפט השלום במתן צו איסור הפרסום. בבחינת הרציונל ומטרת חוק חסינות חברי הכנסת, לא נמצא כי אלה גוברים על אינטרס בסיסי על פיו צו איסור שהוציא תחת ידו בית משפט, במטרה להגן על בטחונו של אדם, יהא אשר יהא אותו אדם. יש לאזן בין האינטרס בהענקת חסינות לדברים הנאמרים בישיבת מליאת הכנסת על פי חוק חסינות חברי הכנסת, לבין האינטרס הציבורי שהחלטות בתי המשפט – הרשות השופטת תכובדנה, לבין זכות היסוד לביטחון אישי של המשיב, עליה בא להגן צו איסור הפרסום.
יחד עם זאת נקבע כי השאלה הדרושה להכרעה היא האם התנהלות השר שהלכה למעשה הפרה צו איסור פרסום שניתן כדין על ידי שופט מכהן בישראל, חוסה תחת חסינות על פי חוק חסינות חברי הכנסת )זכויותיהם וחובותיהם(. בבחינת ובניתוח לשון סעיף 1 לחוק עולה כי לשון סעיף זה היא לשון גורפת ולמעשה מוחלטת.
תפקידו, או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת". הגם שהמסקנה היא שהשר עשה לכאורה שימוש לרעה בסמכויותיו ובתפקידו להשיב להצעה לסדר היום, ומצא לנכון להתבטא באופן שיש בו להלך אימים על המשיב ואף לסכן אותו על דרך פגיעה בביטחונו האישי – אותו ביטחון עליו בא צו איסור הפרסום להגן, והגם שנמצא כי התבטאותו זו הייתה בהחלט לא מידתית אין כל מנוס אלא מלקבל את הבקשה ולקבוע כי על דברי שר המשפטים בכובעו דאז, בפני מליאת הכנסת חלה חסינות ודין הבקשה להתקבל. למרות למעלה מ- 70 שנות פסיקה לא מצא לנכון המחוקק להגביל את החסינות הרחבה שהוענקה לחבר כנסת זולת תיקון 29 הקובע כי החסינות לא תעמוד במקרים של התבטאות כנגד קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות ותמיכה בטרור. לטענת בא כוח המשיב פעל השר בכוונת מכוון תוך ניצול לרעה של מעמדו וניצול "ההזדמנות" שזימן לו תפקידו והשאילתה לסדר היום שעלתה על סדר יום המליאה. גם אם יונח קטגורית כי אלה פני הדברים, עדיין דברי השר חוסים תחת החסינות כאמור. בין היתר בשים לב לעובדה שבעצם הפרת צו איסור פרסום יש משום חשד לעבירה פלילית של שיבוש הליכי משפט ועוד, אלא שהמדינה לא נקטה בצעד כלשהו במסגרת הליך פלילי כנגד השר בנושא. משכך, אין לקבל את טיעוני בא כוח המשיב על פיהם מתחם הפעולות המעוולות או הבלתי חוקיות עליהם משתרעת חסינות המבקש אינה כוללת דברים אלה. מסקנה זו עומדת על כנה גם בהנחה שדברי השר תוכננו ונאמרו כולם מן הכתב ושמא במכוון. בנוסף לאמור נקבע כי הגם שדעת בית המשפט אינה נוחה מהמסקנה אליה הגיע, הרי שלאור הפסיקה הענפה לא נמצא להרחיב ולצטט בנושא באשר אינה מובילה למסקנה שונה, והגם שבית המשפט בהחלט קשוב לטענות בא כוח המשיב על פיהן פעל השר ממניעים נוספים על אלה שביטא – ביקורת על הפרקליטות, הרי שהמסקנה היא שדברי השר עליהם מושתתת התביעה, אינם מנותקים בתכלית ממטרת או מנושא נאומו בפני מליאת הכנסת והם חוסים תחת החסינות שהוקנתה לו מכוח סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת. משכך דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל.
למותר לציין כי מסקנה זו כוחה יפה גם בהתייחס לעילות התביעה בהסתמך על הוראות חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות אלא שבמסגרת דיון זה נמצא לדון בעילה התביעה המצויה במדרג החומרה הגבוה ביותר ביחס לעילות האחרות . נקבע כי לפנים משורת הדין ונוכח העובדה שהגם שהליך ההוכחות בתיק שבכותרת טרם החל, הרי שלכאורה הדעת נותנת שהמשיב נפגע אישית על דרך הפרת צו איסור פרסום שניתן על מנת להגן על בטחונו האישי, ועל דרך פרסום בניגוד לחוק איסור לשון הרע ובניגוד חוק הגנת הפרטיות -לא נעשה צו להוצאות.
לסיכום הבקשה נדחתה.
