בית המשפט העליון הפך, בדעת רוב, את ההלכה הקובעת כי גם מבוטח בפוליסת ביטוח רכב הכוללת הגבלת גיל, שלא עמד במגבלת הגיל זכאי לקבלת פיצויים חלקיים במקרה של תאונה. נקבע כי אי עמידה במגבלת גיל הקבועה בפוליסת ביטוח רכב – איננה מהווה "החמרת סיכון" במובנו של חוק חוזה הביטוח, אלא תוביל לשלילת הכיסוי הביטוחי.
בית המשפט העליון קיים דיון נוסף בשאלה האם במקרה שבו פוליסת ביטוח לרכב מקיף, או צד ג' כוללת מגבלת גיל ואדם שאיננו עומד במגבלת הגיל נוהג ברכב, ובמהלך הנהיגה נגרם נזק לרכב, או לרכב אחר– נשלל הכיסוי הביטוחי, או שמא מדובר בהחמרת סיכון כמשמעה בחוק חוזה הביטוח.
בפסק הדין שנתן בית המשפט העליון בשנת 2019 בעניין זה דעת הרוב קבעה כי אי עמידה במגבלת הגיל מהווה החמרת סיכון, שחל לגביה הסדר הפיצוי היחסי הקבוע בסעיף 18 ל חוק חוזה הביטוח כך שהמבוטח יקבל תגמולי ביטוח חלקיים, המשקפים את הפער בין מחיר הפוליסה הכוללת הגבלת גיל לפוליסה שאינה כוללת הגבלה כזו. לעומתם, דעת המיעוט מפי השופט י' עמית סברה כי אי העמידה במגבלת הגיל איננה בגדר החמרת סיכון, ולכן תוצאתה היא שלילת הכיסוי הביטוחי. על פסק הדין הוגשה בקשה לקיום דיון נוסף.
במסגרת הבקשה לקיום דיון נוסף נטען כי הסיווג המשפטי הנכון של עובדות המקרה הוא לא החמרת סיכון, אלא הפרת חוזה. זאת, בין היתר, משום שלא ניתן לומר כי "נודע" למבוטח שחל כאן "שינוי מהותי", במשמעות סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח. עוד נטען כי תוצאתו של סיווג שגוי זה – איננה מתיישבת עם כללי היסוד של דיני החוזים, והיא יוצרת למעשה חוזה ביטוח חדש בין הצדדים, שכתוצאה ממנו עלולה גם להיפגע יכולתן של מבטחות לבצע תמחור דיפרנציאלי לכל מבוטח. בנוסף, נטען כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין עלולה לגרום לכך שמבטחות תידרשנה לשלם תגמולי ביטוח למבוטח עבור סיכונים שכלל לא נכללו בפוליסה, וממילא לא תומחרו ולא נתקבלה תמורה בעבורם. משכך, מתעורר חשש שתעריפי הביטוח יתייקרו, כאשר מי שיישא בעלויות הסבסוד הצולב יהיו כלל המבוטחים. כמו כן נטען כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין עלולה ליצור ריבוי התדיינויות, וכי המבטחות תיאלצנה להתגבר על קשיי הוכחה הכרוכים בביסוס "כוונת מרמה". בנוסף, נטען כי יש שוני בין נסיבות המקרה שבפנינו לבין הלכת סלוצקי. יתר על כן, נטען כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין משבשת את חלוקת הסיכונים בין הצדדים, באופן שאיננו תואם את תכלית חוק חוזה הביטוח. לבסוף, נטען גם כי מתן כיסוי חלקי למבוטח עבור סיכון שלא הוקצה על-ידי הצדדים לחוזה – מקנה לו יתרון ללא כל הצדקה כלכלית.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כב' השופט ח' מלצר פסק כי מלשון סעיף 17 א לחוק חוזה הביטוח (להלן גם : "החוק") עולה כי הסעיף נועד לחול לגבי שינויים חיצוניים בלתי צפויים, שחלו מבלי שהיו נתונים לשליטת הצדדים, שינויים פנימיים שהתרחשו בעקבות בחירה של המבוטח. לפיכך, נקבע כי ההלכה שנקבעה בדעת הרוב ב פסק הדין בערעור איננה מתיישבת עם הוראות חוק חוזה הביטוח בדבר החמרת סיכון. חוזה הביטוח נכרת על בסיס הידע שהיה מצוי בידי הצדדים במועד כריתתו, ולפיו הם בחרו להקצות את הסיכונים ביניהם. סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח עוסק , לעומת זאת, במצב ש בו הקצאת הסיכונים שנעשתה בין הצדדים במועד כריתת החוזה השתבשה מהותית בשל אירוע חיצוני ובלתי צפוי , ולא במצב ש בו המבוטח בעצמו בחר לשבש את הקצאת הסיכונים המוסכמת. יתר על כן, נקבע כי אף לו היה הדבר אפשרי מבחינה לשונית – בחינה תכליתית של הסעיפים הרלבנטיים מובילה גם היא למסקנה כי בנסיבות המתוארות אין מדובר בהחמרת סיכון.
בהמשך לאמור נקבע כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בערעור, תוביל להתייקרות פרמיות הביטוח ולצמצום המגמה החיובית של תמחור דיפרנציאלי – השלכות רוחב , אשר ציבור הצרכנים הוא שייפגע מהן. המבוטח הוא זה שבחר בפוליסה המוזלת בעלת מגבלת הגיל. לא מדובר בבחירה, או בדרישה מצד המבטחת, אלא ביכולת המבוטח להתאים, במו ידיו, את הפוליסה לצרכיו האישיים ולהוזיל אותה. במקרה כגון זה, הענקת
כיסוי ביטוחי מקום שבו הופרה מגבלת הגיל – מהווה הטלת אחריות על המבטחת, אשר יש בה משום התערבות בחוזה, שעלולה לסכל את רצון הצדדים.
כב' השופט י' עמית הוסיף וקבע כי בעת רכישת פוליסת ביטוח רכב, המבוטח ניצב בפני מדף מוצרים המציג לראווה סוגי פוליסות שונות, וביכולתו לבחור את המוצר ביטוחי התואם את צרכיו ולשלם בעבורו את הפרמיה המתאימה, ששיעורה נגזר מהסיכון הביטוחי המגולם בפוליסה. מבוטח המושיט את ידו ובוחר בפוליסה מוזלת הכוללת מגבלת גיל, בוחר ביודעין להוציא מגדרי הכיסוי הביטוחי מצבים שבהם נהג צעיר ינהג ברכב, ובכך הוא מעצב את גבולות הסיכון המוסכם והכיסוי הביטוחי שממנו ייהנה . לגישת השופט י' עמית, הניסיון להשית על חברת הביטוח חובה לשלם תגמולי ביטוח במצבים של אי - עמידה במגבלת הגיל, פורצת את גדרי ההסכמה החוזית של הצדדים, ויוצרת חוזה ביטוח חדש בעל היקף ותחולה שהמבטחת לא הסכימה לו ושהמבוטח לא שילם בעבורו. השופט י' עמית הבהיר כי אין בגישתו משום פגיעה בתכליתו הפרו - צרכנית של חוק חוזה הביטוח. זאת, שכן תכלית זו נועדה להעניק למבוטח את הכיסוי הביטוחי שאותו ביקש לרכוש ושלו היה זכאי לצפות, ו למנוע מחברת הביטוח להתחמק מאחריותה באמצעות "האותיות הקטנות" שנכללו בפוליסה. לעומת זאת, במקרים של אי - עמידה במגבלת גיל, מדובר בכיסוי ביטוחי שהמבוטח בחר במודע שלא לרכוש, ובניסיון של המבוטח לעקוף.
כב' השופט נ' הנדל הצטרף לפסק דינו של חברו כב' השופט ח' מלצר, וקבע כי העיקר מצוי לטעמו בלשון חוק חוזה הביטוח, שכן לשון החוק וכוונת המחוקק העולה ממנה איננה מתיישבת עם העמדה שרואה בחריגה מ מגבלת הגיל משום "שינוי מהותי" ש"נודע למבוטח" כביכול על התרחשותו. בנוסף, לשיטתו, גם התוצאות של "החמרת הסיכון" אינן הולמות מצב שבו אדם רוצה לאפשר לנהגים צעירים יותר לנהוג ברכב. השופט נ' הנדל הבהיר כי בנסיבות העניין, מדובר בהפרה של החוזה, ומבט על שינוי העדפותיו של המבוטח כ"שינוי נסיבות" או "טעות" אינו הולם גם את הפרשנות התכליתית של חוק חוזה הביטוח.
כב' השופטים ע' גרוסקופף וד' ברק -ארז חלקו על דעת חבריהם למותב. כב' השופטת ד' ברק-ארז נותרה בדעתה, כפי שהובעה ב פסק הדין, נושא הדיון הנוסף. השופטת ד' ברק-ארז הסבירה כי לשיטתה בחוק חוזה הביטוח בחר המחוקק במודל המכיר בכך שחריגה מתנאי הפוליסה שיש בה החמרת סיכון אינה מבטלת את הזכות לקבל דמי ביטוח, אלא מזכה בתשלום חלקי בהתאם ליחס בין מחיר פוליסה רגילה למחיר הפוליסה שכוללת מגבלה, וזאת מתוך ע מדה פרו - צרכנית. לשיטת השופטת ד' ברק -ארז אין הבדל בין המקרה הנדון לבין מקרים קודמים שבהם הוכר העיקרון של תשלום יחסי. השופט ע' גרוסקופף הצטרף לדעתה של השופטת ד' בר ק-ארז, תוך שקבע כי על המבוטח מוטלות מכוח חוק חוזה הביטוח ופוליסת הביטוח חובות שונות שתכליתן לאפשר למבטח להעריך את ההסתברות להתרחשות אירוע הביטוח ואת גובה דמי הביטוח שישולמו – חובת גילוי מידע קודם לכריתת חוזה הביטוח; חובת גילוי מידע במהלך תקופת הביטוח, ובטרם קרות מקרה הביטוח; והוראות לעניין התנהלות המבוטח במהלך תקופת הביטוח. כאשר המבוטח מפר חובות אלה, זכאי המבטח לסעדים, ואולם אם התרחש אירוע הביטוח כשהפוליסה עודה בתוקף, והמבוטח לא הפר את חובותיו מתוך כוונת מרמה, אין סעדים אלה כוללים את האפשרות להשתחרר כליל מחוזה הביטוח.
לאור האמור לעיל ההלכה התהפכה ברוב דעות. נקבע כי אי עמידת נהג במגבלת גיל שהייתה קבועה בפוליסה מביאה לשלילה של הכיסוי הביטוחי.
