שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > הקרב על התמ"א-100,000 ₪ פיצוי ומכתב התנצלות בגין הכפשת עורכי דין בדרך לתמ"א

חדשות

הקרב על התמ"א-100,000 ₪ פיצוי ומכתב התנצלות בגין הכפשת עורכי דין בדרך לתמ"א, צילום: istock
הקרב על התמ"א-100,000 ₪ פיצוי ומכתב התנצלות בגין הכפשת עורכי דין בדרך לתמ"א
22/02/2022, עו"ד שוש גבע

בית משפט השלום חייב בעל חברת ייעוץ לבנייה להתנצל ולפצות בגין לשון הרע שני עורכי דין שניסו לקדם פרוייקט תמ"א. נקבע כי התובעים הינם עורכי דין במקצועם, בעלי ותק רב בתחום וקשה להפריז במשקל שיש לתת לשמם הטוב. הנתבע בחר להשתלח להטיח בהם האשמות שווא חסרות כל אחיזה במציאות, כל זאת בניסוחים בוטים, מתלהמים, פוגעניים ומעליבים ביותר.

לפנינו תביעה כספית בעילה של גרם הפרת חוזה ולשון הרע, לפיה התובעים מבקשים לחייב את הנתבע בתשלום סך של 491,846 ₪ וכן לפרסום התנצלות. התובעים הינם עורכי דין במקצועם. הנתבע הוא הבעלים של חברת אלול תכנון יעוץ וניהול בע"מ והוא עוסק בתכנון, ייעוץ, פיקוח וניהול מיזמי בניה, אף כי הוא אינו אדריכל רשום וכן אין לו כל הכשרה משפטית. בתחילת שנת 2017, חתמו כל בעלי הדירות בבניין, למעט  2 יורשות בעלות דירה אחת, על ייפוי כוח לטובת עורכי הדין, על מנת לייצגם במו"מ מול היזם לקידום פרויקט תמ"א 38/1. בין לבין, פנו היורשות, או מי מהן, לנתבע ושכרו את שירותיו.  בין עורכי הדין לבין בעלי הדירות לא נחתם הסכם שכ"ט עו"ד, ובסופו של יום, מאמציהם לא נשאו פרי ולא נחתם כל הסכם בין בעלי הדירות לבין היזם. בחודש אוקטובר 2018 פנה הנתבע לנציגת הדיירים באמצעות קבוצת בעלי הדירות בוואטסאפ, בשתי הודעות בהן הוא מתח ביקורת על התנהלות הפרויקט בהן כינה את עוה"ד "מניפולטיבי ונטול יושרה"  והוסיף: "ככל שאני מזהה, והראיות לכך רבות, המשרד הזה הוכיח שאינו ראוי לייצג אתכם. על רקע זה ספק אם הוא זכאי לשכ"ט או שמא להפך – ראוי שיפצה אתכם על עצות אחיתופל וגרירת ההליך במשך זמן רב מבלי לתרום להתנהלותו בדרך ראויה". בפגישה בין הנתבע לבין בעלי הדירות כינה הנתבע את עוה"ד "סמרטוט" ו"נוכל".

לטענת עורכי הדין, בשל התנהלות איטית מצד היזם, בא כוחו ובעלי הדירות, ההליכים התמשכו מספר חודשים, אולם במהלך שנת 2017, לובנו כל המחלוקות ולא היתה כל מניעה מחתימת ההסכם עם היזם. משהחל הנתבע בייצוג היורשות, הוא מתח ביקורת תכנונית על הפרויקט, ואשר מאחוריה לא היה ולא כלום. מאחר ובעלי הדירות לא שוכנעו בטענותיו התכנוניות של הנתבע, ומאחר ואף בהעדר תמיכת היורשות היה להם רוב מספיק לחתימת הסכם עם היזם, פתח הנתבע במסע השמצה נגד עורכי הדין, עד אשר בסיומו הוא סיכל את מימוש הפרויקט. משהחל עו"ד קליג' בייצוג היורשת, הוא לא העביר לתובעים הערות כלשהן לטיוטת ההסכם אשר הוכנה על ידם והיתה מוכנה לחתימת היזם ובעלי הדירות. הנתבע גרם בהתנהלותו להפרת הסכם שכ"ט עו"ד בינם לבין בעלי הדירות, ובכך הוא עיוול כלפי עורכי הדין בעוולת גרם הפרת חוזה. כמו כן התבטאויות הנתבע נגדם במסגרת ההודעות ובמהלך הפגישה, מהוות פרסום לשון הרע, ומכאן דרישתם לחייבו בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 200,000 ₪ לכל אחד מהם. כן עותרים התובעים לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות בפני כל מי שאליו הופנה הפרסום נשוא התביעה.

הנתבע טען מנגד, כי לא התגבש כל הסכם שכ"ט עו"ד בין עוה"ד לבין בעלי הדירות כפי שלא התגבש הסכם בינם לבין היזם למימוש הפרויקט. הואיל ועוולת גרם הפרת חוזה מותנית בקיומו של חוזה תקף, אזי אין לקבל את התביעה בגין אותה עילה. עוה"ד פעלו לקידום האינטרסים האישיים שלהם ושל היזם, זאת תחת קידום האינטרס של בעלי הדירות. הם האיצו בלקוחותיהם, לחתום על הסכם עם היזם, זאת על אף העובדה כי טרם לובנו כל העניינים הרלוונטיים וכל מטרתם של עוה"ד היתה קבלת שכ"ט עו"ד מבעלי הדירות, זאת ותו לא. התבטאויותיו נשוא התביעה חוסות תחת הגנת "אמת דיברתי" ותום הלב.

כב' השופט ר' חדיד פסק כי עוולת גרם הפרת חוזה מעוגנת בסעיף 62 לפקודת הנזיקין. בס"ק 62(א) לפקודה נקבע כי: " מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הרי הוא עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".  בע"א 8191/16  בעניין דיאליט נפסק כי:  "בעוד שדיני החוזים מגינים על הזכות החוזית מפני פגיעה בה על ידי הצדדים לחוזה, דיני הנזיקין, באמצעות עוולת גרם הפרת חוזה, מגינים על הזכות החוזית מפני מי שאינו צד לחוזה. הגנה זו משקפת את רצון המחוקק להגביר את מהימנותה של הזכות החוזית ואת יעילותה .... ללא קיומו של חוזה תקף בין הטוען להפרה לבין אדם שלישי, לא תקום העוולה. נוסף על כך, תנאי בלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא הפרה על ידי צד לחוזה". בהתאם לכלל ולפיו המוציא מחברו עליו הראיה, על עורכי הדין מוטל הנטל להוכיח קיומן של כל יסודות עוולת גרם הפרת חוזה, לרבות הטענה לקיומו של הסכם שכ"ט עו"ד תקף בינם לבין בעלי הדירות והפרתו על ידם. דא עקא,   לא עלה בידיהם לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליהם. טענת עורכי הדין ולפיה נערך בינם לבין בעלי הדירות הסכם שכ"ט עו"ד, מבוססת על המכתבים ואשר הופנו לנציגי הדיירים, כמו גם ייפוי הכוח עליו חתמו כל בעלי הדירות. אמנם נכון, במכתב האחרון מבין אותם מכתבים טענו עוה"ד כאילו סוכם תעריף השכר המגיע להם, אולם אין בטיעון חד צדדי זה די להרמת נטל ההוכחה המוטל עליהם בדבר קיומו של הסכם שכ"ט מחייב עם בעלי הדירות. מסקנה זו עולה ומתחזקת לאור העובדה כי עוה"ד, וטעמיהם עמם, לא טרחו להזמין את הנציגים או מי מבעלי הדירות למתן עדות במשפט ולא הציגו כל ראיה כי מי מהם שילם תשלום כלשהו עבור ניהול המו"מ, כאמור במכתבים. הימנעות עורכי הדין מהזמנת מי מבעלי הדירות למתן עדות במשפט או הצגת ראיה בדבר תשלום ששילם מי מהם עבור שכ"ט עו"ד, כפי שנקבע במכתבים, אומר דרשני ומקים את החזקה הקבועה בהלכה הפסוקה, לפיה לו נשמעו אותן עדויות או הוצגו אותן ראיות, הן היו תומכות בעמדת הנתבע במשפט, לפיה לא נערך הסכם שכ"ט עו"ד מחייב עם בעלי הדירות. משכך נפסק כי לא הוכח קיומו של הסכם שכ"ט עו"ד מחייב בין עורכי הדין לבין בעלי הדירות ודי בטעם זה לדחיית התביעה ביחס לעוולת גרם הפרת חוזה. יתרה מכך, נקבע כי אף אם יונח שעורכי הדין אכן התקשרו עם בעלי הדירות בהסכם שכ"ט עו"ד, מה שאין כן במקרה דנן, קביעה זו אינה משנה מהתוצאה המתחייבת ביחס לעוולת גרם הפרת חוזה. בהתאם להסכם שכ"ט עו"ד, בעלי הדירות התחייבו בתשלום סך של 81,000 ₪ ומע"מ עליו, אך בכפוף ובתנאי כי ייחתם הסכם בינם לבין היזם למימוש הפרויקט. בהעדר מחלוקת כי הסכם כאמור לא נחתם, אזי ממילא אי-תשלום הסכום הנ''ל, אינו מהווה הפרה של הסכם שכ''ט הנטען. יוצא אפוא, כי גם היסוד השני בעוולת גרם הפרת חוזה – הפרתו על ידי בעלי הדירות – אינו מתקיים במקרה דנן ומטעם נוסף זה יש לדחות את התביעה בנדון.

בנוסף לאמור, נקבע כי דיני לשון הרע מבטאים מתח ותחרות בין שני ערכים בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה: זכותו של אדם לשם טוב ופרטיות מחד, וחופש הביטוי מאידך. ברע"א 4447/07 בעניין מור נקבע כי:  "שמו הטוב של האדם – המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו – הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם; הן כבוד במובן honor, לאמור – ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה אליה הוא משתייך, והן כבוד במובן dignity, לאמור – ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של האדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו". בבג"ץ 6126/94 בעניין סנש נקבע כי : "אכן, הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם". וכן: "חופש הביטוי הוא מערכיה היסודיים ביותר של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. חופש הביטוי נתפס על ידי הדמוקרטיה כזכות 'על', 'עילאית' ... יש לה '... מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם'... חופש הביטוי הוא 'חלק בלתי נפרד מהאתוס המשפטי שלנו' ... אכן חופש הביטוי מהווה 'ציפור נפשה' של הדמוקרטיה". נקבע כי המתח והתחרות בין שני הערכים, השם הטוב והזכות לפרטיות מחד, וחופש הביטוי מאידך, מחייבים מלאכת איזון, ואמנם חוק לשון הרע הוא הפלטפורמה בה נעשה האיזון הנ"ל. בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע נקבע כי לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לבזותו, או לפגוע במקצועו.  סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום ככזה שנעשה בין בעל פה ובין בכתב והגיע לאדם אחר זולת הנפגע. נקבע כי אין צורך להכביר במילים באשר למשמעות ולפרשנות של הביטויים החריפים בהם השתמש הנתבע נגד עורכי הדין במסגרת ההודעות ובמהלך הפגישה. בהתאם למבחן האובייקטיבי של האדם הסביר, טענות המועלות כנגד עו"ד לפיהן הוא מניפולטיבי ונטול יושרה, לא עושה עבודתו נאמנה, עו"ד סמרטוט ועוד כהנה וכהנה, הינן אמירות משפילות, מבזות את האדם אליו הן מופנות, עושים אותו מטרה ללעג ובוז בעיניי אחרים וכן עלולים לפגוע במקצועו. במקרה דנן מתקיים יסוד הפרסום שנקבע בחוק, שכן דבריו של הנתבע במסגרת ההודעות יועדו לבעלי הדירות ודבריו בפגישה נאמרו  בפני בעלי הדירות. משכך נפסק כי הפרסום נשוא התביעה עונה להגדרה המונח "לשון הרע" שבחוק.

יתרה מזו, נקבע כי הגנת "אמת דיברתי" מעוגנת בסעיף 14 לחוק והגנת "תום הלב" מעוגנת בסעיף 15 לחוק. עד הנתבע, עו"ד קליג', העיד כי לא ניסה לתפוס את מקום עוה"ד בייצוג הדיירים ומטרתו האחת הייתה "לשמור עליהם" מלהכנס לפרוייקט לא כדאי מבחינתם. לעמדתו, לא היתה התכנות כלכלית לפרויקט באשר הוא אינו רווחי ליזם ומציע תמורות מופרזות לדיירים. בית המשפט קבע כי גרסתו של עו"ד קליג', עומדת בסתירה חזיתית לטיעון שהעלה הנתבע כנגד השירות המשפטי שניתן על ידי עוה"ד לבעלי הדירות עד כדי טענה אבסורדית כאילו הם היו עורכי דין של היזם, לא פחות. הרי אם טיוטת ההסכם בין היזם לבין בעלי הדירות, עליה שקדו וניסו לקדם, כוללת הבטחות מופרזות של היזם, הכיצד ניתן לטעון כי הם לא יצגו את בעלי הדירות על הצד הטוב ביותר?!! לנתבע הפתרונים. חיזוק למסקנה זו נמצאת בעובדה כי על אף שהנתבע טען גבוהה גבוהה כנגד התנהלות עוה"ד בפרויקט, הוא לא טרח להמציא להם את הערותיו והסתייגויותיו בפן התכנוני. יתרה מכך, בחקירתו הוסיף הנתבע וטען כי הסוגיות התכנוניות אליהן הוא התייחס, אינן מעניינם של עוה"ד, אלא יש להביאם בפני היזם. בהינתן העובדה כי הנתבע לא רואה בעוה"ד כתובת להעלאת טענותיו התכנוניות ביחס לפרויקט ובהעדר מחלוקת כי הוא חסר כל השכלה משפטית, הכיצד הוא מהין לחלק להם ציונים על הייצוג המשפטי שהעניקו לבעלי הדירות?! בית המשפט העיר כי קשה להשתחרר מהרושם כי כל מטרתו של הנתבע היתה להשיג עבור היורשות חניה, והביקורת הלא עניינית שהטיח בעוה"ד אינה אלא כסות לאותו ניסיון. נקבע כי התנהלות הנתבע רחוקה מרחק מזרח ממערב מסטנדרט פרסום בתום לב. העובדה כי מחד גיסא הנתבע מעלה טענות קשות ביותר נגד הייצוג המשפטי שנתנו עוה"ד לבעלי הדירות, כשמנגד הוא לא רואה בהם כתובת לטענותיו התכנוניות בניהול הפרויקט, כל זאת כאשר עו"ד קליג', עמו היה בקשר, סבור כי במסגרת טיוטת ההסכם היזם התחייב כלפי בעלי הדירות בהתחייבויות מופרזות – כל אלה הינם ביטוי מובהק להעדר תום ליבו של הנתבע. יתירה מכך, חומרת התנהלותו של הנתבע עולה ומתחייבת לאור העובדה כי לא היתה לו כל הכרות קודמת עם עוה"ד. בית המשפט דחה את טענת הנתבע לתחולת אמת דיברתי ותום הלב בנסיבות מקרה דנן. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, בקביעת גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין עוולת לשון הרע, יש להתחשב במספר נסיבות ובהן בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, ובהשפלה שסבל. כזכור, התובעים הינם עורכי דין במקצועם, בעלי ותק רב בתחום וקשה להפריז במשקל שיש לתת לשמם הטוב. מנגד, הנתבע בחר להשתלח בתובעים ולהטיח בהם האשמות שווא חסרות כל אחיזה במציאות, כל זאת בניסוחים בוטים, מתלהמים, פוגעניים ומעליבים ביותר. זאת עשה הנתבע בהעדר בסיס עובדתי לאותן טענות ומבלי שהוא טרח לנקוט באמצעים סבירים, אם בכלל, על מנת לבחון את אמיתותן טרם הפרסום. יתרה מכך, לנתבע ניתנה הזדמנות לחזור בו מאותם פרסומים ולהתנצל בפני עורכי הדין טרם הגשת התביעה, אולם הוא לא טרח להשיב למכתב הדרישה בנדון. כמו כן, לאורך ניהול ההליך, הנתבע לא הביע כל חרטה או התנצלות כלפי עורכי הדין, אדרבא ואדרבא, הוא חזר בתצהירו ובחקירתו על אותם פרסומים. נפסק לחייב את הנתבע לשלם לכל אחד מעורכי הדין פיצוי בסך של 50,000 ₪. כמו כן, בית המשפט קבע נוסח למכתב התנצלות, שאותו הנתבע ימציא לעורכי הדין בחתימתו. אם לא כן יהיה על הנתבע להוסיף ולשלם לכל אחד מעורכי הדין, סך נוסף של 15,000 ₪. הנתבע חוייב גם בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 14,040 ₪.

לסיכום, התביעה התקבלה בחלקה.

התובעים יוצגו ע"י  עו"ד שלמה עובדיה; הנתבע יוצג ע"י עו"ד יניב לנקרי

ת"א 36578-11-18

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:81
קומיט וכל טופס במתנה